בשמלה לבנה.

הוא נגע לה ביד בעדינות היא סובבה את ראשה והניחה אותו בעדינות על כתפו.

הוא לבש חולצה לבנה, ודמעות קטנות הרטיבו אותה.

הוא ליטף את שערה וחיבק אותה בחוזקה.

"עכשיו זה את מול העולם" אמר לה, והיא הינהנה כמאשרת את דבריו.

הנער חשב רבות איך לגרום לנערה להפסיק לבכות והחליט לשיר לה את השיר האהוב עליה.

הוא לקח את הגיטרה שהיתה מונחת בצד החדר,

הנערה התישבה מולו והוא החל לנגן לה.

מביט פעם בגיטרה ופעם לתוך עינייה.

הנערה עצמה את עינייה נהנת מהמוסיקה ומהקול המוכר שהרגיע אותה.

הנער הפסיק לנגן ולבנתיים הילדה נרדמה על הרצפה.

הוא קם הסיט את שערה מפניה ונישק אותה בלחי.

בליבו חשב, שזהו אין להם סיכוי, אין להם סיכוי נגדה.

הוא קם, הרים את הילדה בעדינות, והניח אותה על הספה הירוקה, שמלתה הלבנה נוגעת לא נוגעת ברצפת העץ החורקת. הוא הסתכל עליה ושינן בראשו שוב ושוב את אותו המשפט "אין לי ברירה".

הוא פסע בעדינות על רצפת העץ החורקת, מנסה לא להעיר אותה,

ככה הפרידה תיהיה קלה יותר.

הוא סובב את ידית הזהב בדלת העיף מבט אחרון לאחור ונעלם לתוך החשכה שבחוץ.

הנערה החלה להרגיש את קרני החום מלטפות את פניה וגופה, היא פקחה את עינייה, מסתנוורת מקרן השמש המכוונת בידיוק על עינייה, היא התישבה שיפשפה את עינייה, וכשלא ראתה אותו,

הבינה שהוא הלך ועכשיו זאת היא מול העולם.