יומנה של נערה אמריקאית מתבגרת

כן, אני יודעת שלא התפרסם פרק הרבה זמן, מצטערת. אבל אני חופשייה מלימודים (לנצח) והצבא הוא רק בעוד חצי שנה...אז...(:

תודה מיוחדת לבני, שאשכרה שמח לייעץ לי איך להמשיך עם הסיפור הזה והתלהב מזה שחברה שלו כותבת. אני אוהבת אותך.

פרק שביעי-את כבר שלי.

העשרה במרץ, שעות הבוקר.

לתזכורת קלה על מעלליו של ניית'ן

טבעת כסופה משובצת באבן סגולה עיטרה את אחת מאצבעות ידי, היא מצאה חן בעיניי מהרגע שבו הוצאתי אותה מקופסאת המתנה הקטנטנה שאנדרו הביא לי ביום ההולדת. הבטתי בה בכל פעם שהתקף געגועים תקף אותי בפתאומיות. ראיתי את אנדרו פעם בשבועיים, וזה הספיק לתקופה מסויימת, אבל עכשיו כשניית'ן בוהה בי בכל הזדמנות כאילו הוא מפשיט אותי בעיניו, לא יכולתי אלא להיכנע למחשבות אסורות.

כמעט חודש עבר מאז שניית'ן הודה באהבתו אליי, ומאז העניינים חזרו כמעט לקדמותם.

ישבתי וביליתי את בוקר יום ראשון בביתו של ניית'ן, מוציאה אנחה כשאני נזכרת שלמעלה נמצאת בחורה נוספת שנוספה לעשרות האחרות שבילו בביתו בארבעת החודשים האחרונים. הפעם היא הייתה שחרחורת, זה היה הדבר היחיד שהצלחתי לקלוט כשעברתי ליד פתח דלתו.

הלילה הקודם במועדון עדיין חלף במחשבותיי וגרם לי לקמוץ את אגרופי כל-כך חזק עד שסימני הציפורניים נחרטו בידי.

"...את לא חייבת להמשיך להיות הבייביסיטר שלי." פלט ניית'ן בזמן שגופו נע מצד לצד ושוט הוודקה כרמל בידו הימנית איים להישפך.

הנהנתי בראשי בציניות, "כן, אני בטוחה, נייט. אתה מספיק בוגר כדי להתמודד עם הבחורות," אמרתי בעצבנות.

חיוך קטן התפרש על פניו והוא ליקק את שפתיו, דוחף לתוכן את הוודקה, "מקנאה בבחורה שתזכה להנות איתי הערב?"

שיחררתי צחוק מפי, "כן, מקנאה בה כל-כך. אני גם רוצה להופיע ברשימת ה'דפוק וזרוק' שלך!" אמרתי בהתלהבות מזוייפת.

ניית'ן צימצם את המרחק בינינו, אוחז בידיו הארוכות במותניי, מכריח אותי להביט בעיניו התכולות. "זה כזה מתוק שאת משקרת אפילו לעצמך,"

"זה כזה מתוק שאתה חי בעולם שבו כל אחת רוצה אותך."

הוא הניע את גופי לצד שלו בקצב המוזיקה, משחרר כמה נשיפות אל עבר צווארי. "את אוהבת את אנדרו?" הוא שאל ברצינות.

"כן." עניתי בלי היסוס, ממשיכה לנוע לצידו.

"אז למה את כאן, איתי במועדון, בכל יום שבת?" ידו תפסה בגב חולצתי, אוספת כמות בד נכבדת לתכולת אגרופו.

"כי אנחנו ידידים, לא משנה כמה אתה דפוק בראש ומנסה להרוס את הקשר בינינו," אמרתי, מופתעת ממה שעזב את פי.

הוא הניד בראשו, "וזה, מיס דניאלס, שקר."

הרמתי את אחת מגבותיי בשאלה, מנסה להבין את כוונתו. 

הוא קירב את ראשו אל אחת מאוזניי, "את תשקרי לעצמך אם תגידי שאת לא מרגישה דבר כשאני מחזיק בך קרוב לגופי, או-" הוא הזיז את ראשו והביט בעיניי שוב "-כשאני מסתכל לך בעיניים ונושא את שלוש המילים שהוצאית ממני יותר משהוצאתי אותן במהלך חיי."

אישוניי ריצדו במהירות, בוחנות את תווי פניו. הוא נשך את שפתיו בחושניות, גורם לי להתרכז בהן. 

הבטתי בטבעת שעיטרה את ידי ונזכרתי באנדרו ובכך שניית'ן הוא לא יותר ממשחק מפתה, ללילה. 

"אתה לא גורם לי להרגיש דבר," אמרתי בלי רגש, מנסה לשכנע אותי בדיוק כפי שאני מנסה לשכנע אותו.

תחשבי על אנדרו, על כך שאת מרגישה בטוחה איתו, שאת אוהבת אותו. תתרכזי. פקדתי על עצמי. ידעתי בכל ליבי שאנדרו הוא הבחור הנכון בשבילי, הבחור הטוב, ובכל זאת - ניית'ן..לא! אין בכל זאת, אמילי.

הוא חייך את חיוכו הממזרי, "אז איך זה שאת בתולה?"

"הו, אתה חושב שאהבה משמעותה סקס, זה מקסים ומלבב," אמרתי והוא הרים את ידי הימנית וסובב אותי לידו, ממהר להחזיר אותי לצידו.

"לא, אבל אני מאמין שאם כל-כך אוהבים בן-אדם במשך חמישה חודשים, מתחילים לחשוב על זה לפחות."

צחקתי, "ומה גורם לך לחשוב שבחודש האחרון לא קרה כלום?" שיקרתי, אבל הפעם בניגוד לשאר הפעמים, זה גרם לניית'ן להאמין.

"את והוא..?"

"אני והוא." חתמתי בדבריי, גורמת לו להרהר בדבריי ולאחר מכן להעביר אליי את עיניו, כשהן מביטות עמוק בתוך עיניי וחודרות את גולגולתי.

הוא ניער את מחשבותיו, "אני לא מאמין לך," הוא אמר בפשטות.

המשכנו לנוע בקצב המוזיקה כשכל מה שהיה בינינו היא השתיקה המביכה והמתח שתמיד הקיף אותנו בכל מקום שהיינו בו. "ולמה לא?"

"כי לין לא הייתה סותמת את הפה לרגע לגבי זה, היא אוהבת לרכל ב'משפחה' על הכל."

זה היה נכון. הפסדתי. 1-0.

הבטתי בפיו מתעקל לחצי חיוך משונה, "טוב, אני חושב שניסיתי את מזלי איתך והבחורות בתור הן רבות, אז אני אלך להקדיש את תשומת ליבי היקרה לבנות אחרות, אם את לא מתנגדת," הוא אמר וצחקוק שיכור נפלט מפיו.

משכתי בכתפיי בחוסר אכפתיות והבטתי בו מתנתק מגופי ונעלם בין עשרות האנשים ברחבת הריקודים, משאיר את ידיי מעקצצות ממגע ידיו ואת מחשבותיי פועמות בראשי. את במערכת יחסים, יש לך חבר, הוא מחוץ לעיר אבל הוא קיים.

המיקרוגל במטבח ציפצף שלוש פעמים כדי להחזיר אותי אל ביתו של ניית'ן. בזמן ישיבתי במטבח ושקיעה אינסופית במחשבות, הדבר היחיד שלו חיכיתי הוא השוקו שלי.

"בוקר טוב," קולו של ניית'ן התפשט ברחביי הבית, גורם לי להתיק את מבטי מהמיקרוגל ולהביט בו מזיז את גופו בקושי לעברי.

בחנתי את גופו העירום למחצה, מראה שהייתי אמורה להתרגל אליו כבר, אבל כל-כך הפריע לי כרגע בראשי, "אתה יכול לשים על עצמך משהו, למען השם?!"

הוא הוציא את השוקו שלי מהמיקרוגל ולגם ממנו בנדיבות, "הבית שלי, החוקים שלי."

אוף, אני בכלל לא מבינה למה אני ממשיכה לעזור לו ולבזבז את ימי ראשון שלי עליו, עדיף ללכת לבקר באיזו כנסייה ולהתפלל שיום אחד ניית'ן אנדרסון יהיה משהו מלבד רודף שמלות והיא-נראית-לי-ממש-חמודה. ללילה אחד.

אמן.

חטפתי את ספל השוקו מידיו, מתיישבת בחזרה במקומי ובוהה בשיש הלבן והמתארך של המטבח. החלטתי שהוא הרבה יותר מעניין ונחמד.

"אם את רוצה, אני תמיד מוכן לסיבוב שני," הוא צחק, גורם לי לשלוח אליו מבט זועף.

"אתה מוציא מהפה שלך את כל לקסיקון ה'אני ניית'ן ואני מפגר' כדי להרוס את הידידות שלנו, או רק חצי ממנו?" לגמתי מהספל, מנסה להניח אותו על השיש כך שלא יישבר מכמות הזעם והתסכול שהתפשטו בגופי.

הוא משך בתפיו, "אמרתי לך שאני לא אפסיק."

העברתי את מבטי על פניו, מצמצמת את עיניי כשאני בוחנת את עיקול סנטרו ופיו. "ומה גורם לך לחשוב שכל ההצגה הזאת תיגרום לי ליפול לנעלייך? פעם אחרונה שבדקתי, בחורה שאוהבת שבחור לא מתייחס אליה או שבחור מתייחס אליה רע, מושך בנות בכיתה ח' או כאלה שחיו על יותר מדיי סדרות נעורים," אמרתי.

הוא ציקצק בלשונו, "אל תגידי שהשיטה שלי לא עובדת." הוא קירב את פניו אל פניו ופיזר כמה נשימות על שפתיי. "את מבינה..יכולת להרחיק אותי ממך בכל פעם שאני מתקרב אלייך יותר מדי, בכל פעם שאני מניח את ידיי עלייך, כפי שלפחות הייתי מצפה ממך להתנהג אם היית החברה שלי. לא הייתי מתלהב במיוחד שאת מבלה את ימי שבת עם מישהו אחר במועדון ומתעוררת בכל יום ראשון בבית שלו."

הזזתי את לסתי מצד לצד, כשפניו עדיין קרובות לשלי, "אנדרו יודע איפה ועם מי אני מבלה כל רגע נתון."

"לדעת עם מי ולדעת איך, אלה שניי דברים שונים, אמ'," הוא אמר כמעט בשקט, גורם לי לאבד את עצמי.

אני חייבת לנסוע אל אנדרו, ולהישאר שם לשבוע. לא, לתמיד. אני לא אצליח להעביר עוד חמישה ימים בבית הספר עד סוף השבוע עם ניית'ן, הראש שלי לא יעמוד בזה.

"אני. לא. אהיה. שלך," אמרתי, מדגישה כל מילה במשפט שאני חוזרת עליו לפחות פעמיים ביום.

הוא חייך, "אבל את מבינה מה היופי בכל העניין, אמילי? את כבר שלי."

הוא גרם לי לפקוח את עיניי לרווחה כשפתיו נמצאות חצי סנטימטר משפתיי.

רק אז, שמענו את הצעדים ממדרגות הבית, נזכרים לרגע שיש בחורה נוספת בבית, כזאת שזכתה אתמול לתשומת לב מיוחדת מניית'ן.

חיוך עלה על פניי וניית'ן רק הביט בי בהרמת גבה.

"בוקר טוב?" התפזר קולה ברחביי הבית, היא הציצה למטבח, כשאני מבחינה לראשונה במראה. היא הייתה בערך מטר שישים וחמש, שיערה היה לא ארוך, אך גם לא קצר, שחור וגלי. בסך הכל, היא הייתה ממוצעת, אך היא נראתה כמישהי שיכלה בקלות להתאים להיות אחותי הקטנה, אם לא לפי הגובה, אז לפי תווי הפנים.

הנהנתי לעצמי כשהחיוך עדיין מעטר את פניי, "הו, נייט הביא בחורה הבייתה, סוף-סוף, את לא מבינה כמה פעמים אני מייחלת על כך."

היא הביטה בי בחוסר הבנה, מעבירה את מבטה ביני לבין ניית'ן ודורשת הסבר.

"טוב, אחריי שהתעוררו כאן כמה בחורים בשבועות האחרונים ויצאו מחדרו, אני לא רוצה להגיד שחשדתי שהוא- את יודעת-"

לא הייתי צריכה להמשיך הרבה כדי שהיא תסובב את רגליה לכיוון היציאה וניית'ן יחליף את הבעת פניו לכעס.

1-1.