לא היה משהו מיוחד בזמן האחרון,
אתמול אחרי יום כ''כ מבאס חזרתי הביתה,
לא יכווולתי יותר דיברתי עם רינטה והיתפרצתי בבכי שהיצתבר אצלי כבר המון זמן,
לא יכולתי לישמור את זה יותר היה לי כשה,
אחרי זה יצאתי עם קארין אריאל ואיללן
כיף להיות עם אנננשים שאוהבים אותך[:
קיצור הם ממש עודדו אותי היה לי טוב , כ''כ טובבב ,
בבית הספר הכול רגיל , ככה כמו תמיד.
היום בבית הספר איחרתי לשיעור אנגלית פחוט או יותרר לבוחן.
היום אישית השלמתי את שעות השינה של החודש הזה-אחרי הבית ספר,מרוב כאבים מעצבנים בבטן,התפרקתי על הספה ונירדמתי.
לא הרגשתי את עצמי,איבדתי את תחושת הזמן-הסתכלתי על התיקרה כמה דקות והתמקדתי בנקודה.
אני באמת לא יודעת למה,בעיקרון.
אני מתחילה להבין שאין לי לאן לחזור יותר ואני חייבת להתקדם בחיים-
להפסיק לחשוב ולהיות אופטימית אבל אני לא מצליחה למצוא את האור בקצה המנהרה נגיד ככה,
אני לא יודעת איך לצאת מהמנהרה.
הבסיס הוא למחוק ולשכוח,לא ביכולתי.
להפסיק להרגיש-קשה לי להבין מה אני מרגישה מבחינתי ומבחינת כמה אנשים שסובבים אותי
אומרים שאני סונובית.[ ועד כמה ששאני מנסה להסתיר את זה שרע לי]
לא יודעת אבל כואב לי לשמוע את זה אפילו.
אבל כל אחד יכול להעביר עלי ביקורת ולדבר-בעיקר לדבר.
האנשים האמיתים רק הם נוגעים ללב-אבל מצטערת להודיע לא נישאר שם הרבה.
החשיבות של הדברים למצב-הדאגה שמסביב והורדת הלחץ מעלי,מחזק אותי מאוד.
אבל בכל כוס יש גם את החלק הריק-שלא יתמלא.
אלא עם כן,תמצא מים.
הנקודה פה-שחסר וקשה.
אני רק מנסה להיתמקד בדברים אחרים -ולא לחשוב יותר עלייך
אתה את שלך מצאת , אתה לא צריך אותי יותר.
עד כאן,
ולסיום-
החיים זהי דרך אחד שמתפצלת להרבה שבילים-אתה יכול לבחור באיזה שביל ללכת,
אבל אתה לא יכול לברוח מההחלטות שלך והישאר במקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
