קודם כל, חודש טוב, שבוע טוב וערב טוב

אני כ"כ מצטערת על העיכוב של הפרקים, באמת. אין לי אפילו תירוצים.

פרק 32.

מבטיהם של 'תום' ואמה של יובל נפגשו,

האווירה הייתה כ"כ מתוחה.

"אהה אתם מכירים?" יובל לא הבינה.

"לא לא, אני לא מכירים! ".  'תום' מיד ענה וניסה להסתיר את מחצית פניו עם הצעיף שהוא שם.

"אני דווקא חושבת שאני מכירה אותך, תסתכל אליי רגע".

'תום' לא ידע מה לעשות. שערותיו צמרו .פניו החליפו צבעים.

הוא לא רצה להסתכל לתוך עיניה, לא רצה להביט בה כדי שלא תזהה אותו.

הוא השתעל וכיסה את חלק פניו התחתון עם הצעיף. הוא סידר את המשקפים

ואז הוא הביט בה.

אמה של יובל צחקקה. "אני לא רואה אותך ככה טוב. תזיז קצת את הצעיף"

"אה לא.. לא" הוא מיד אמר, "יש לי פה.. אה, קיבלתי מכה ויש פה סימן כחול. אני לא רוצה להגעיל אתכם" הוא אמר וצחקק מנבוכה.

"וואי אני באמת לא יודעת איך, אבל אני בטוחה שאני מכירה אותך" היא אמרה וניסתה להיזכר.

"טוב אמא, רגע." יובל קטעה את שיחתם. "סליחה שאני מתפרצת ככה אבל כבר בזבזנו פה הרבה זמן, יש לי שאלה אליך, תום. " היא פתה אליו. "זה בקשר לתעודה. אני יכולה?"

"אה כן , כן. בטח " הוא אמר בלית ברירה.

יובל ישבה על הכיסא ושאלה אותו את השאלה,

אח"כ היא ואמה יצאו.

'תום' רק רצה לקבור את עצמו באותו הרגע. הוא היה בטוח שהיא זיהתה אותו .

הוא נאנח, לגם מהמים ונרגע.

_

שלי נכנסה לבית ואח"כ נגררה לריב עם אמה. על למה היא לא ניקתה את החדר. למה לא נתנה לכלב אוכל. למה היא חוזרת כל הזמן מאוחר לבית. למה כשהיא מגיעה היא מסתגרת בחדר.

לשלי היה דבר אחד לומר "לא עכשיו אמא!". היא אמרה בעודה עולה במדרגות לכיוון חדרה.

"שלי, אני קראתי לך אז בואי הנה מיד" אמה אמרה, קצת בקשיחות. זה לא היה אופייני לה כלל,

בגלל זה שלי הייתה רגילה להתחצף אליה, או פשוט לא להתנהג אליה בהתאם.

"אני לא יכולה עכשיו אמא. דיי כבר, תעזבי אותי בשקט!"

"שלי אל תדברי אליי ככה. אני אמא שלך, לא חברה שלך !"

"ואני הבת שלך"

"ואני אמא שלך, אז אני מבקשת ממך להגיע הנה מיד!"

שלי נאנחה וירדה במדרגות לכיוון אמה. "יופי, אמא? מה עכשיו? מה רצית?"

"דבר ראשון אל תדברי אליי ככה. דבר שני..מה קורה איתך? את השתנית לי"

"השתניתי? מה פתאום. מה.. למה את חושבת ככה?"

"לא יודעת" היא נאנחה. "תגידי, את מסתירה ממני משהו?"

"אוחח לא אמא, לא! למה את לא מאמינה לי?!" שלי צעקה והתקדמה לחדרה בצעדים גדולים ורועשים"

"שלי בואי רגע. אני לא יכולה לדבר איתך בצורה נורמלית?"

"את זאת שמכניסה דברים לא נורמאלים לשיחה!!"

"אל תדברי אליי ככה! בואי מייד!"

"לאא, דיי כבר !"

"אני לא אגיד את זה שוב." אמה אמרה וניסתה להישאר בסבלנות."עכשיו".

"לא!!"

"אין בעיה. את כבר תראי איזה שיחה רצינית תהיה לנו!"

_

שירי סגרה את דלת השירותים. 'מזל שאין אף אחד בבית' היא מלמלה.

היא טפחה על בטנה, ואמרה לעצמה שזה טוב שהיא הקיאה. ככה היא תרד במשקל.

היא עדין לא שחכה שהיא במעקב, אבל היא הייתה חייבת להרזות.

היא התקדמה להדליק את הטלוויזיה אבל סחרחורת תקפה אותה. היא לא יכלה לזוז, היא רצתה להתרכז, לקום, בלי כל הסחרחורות האלו.

היא חשבה שאולי היא צריכה לאכול משהו אבל אז מיד הסירה את המחשבה הזו מראשה. 'לאכול? תגידי, השתגעת? התחלת צום ואת לא תפסיקי אותו בגלל סחרחורות מטופשות!"

במקום לפתוח את המקרר ולאכול, היא פתחה את המקרר כדי לקחת שתייה.

היא הביטה בשעון וראתה את השעה. 'אמא צריכה לחזור כל רגע!' היא נזכרה ופתחה שוב את המקרר.

היא הוציאה אוכל כדי ללכלך את הצלחת באוכל. כדי שאמה תחשוב שהיא אכלה.

ואז דפקו בדלת. היא חשבה שזו אמא והזדרזה לשים את הצלחת המלוכלכת בכיור ולהחזיר את האוכל למקומו.

שירי התקדמה לעבר הדלת וראתה את בן.

"בן. זה אתה.." היא נאנחה.

"אה.. ציפית למישהו אחר?" הוא אמר בקול נעלב.

"אויש לא טיפש" היא אמרה בחביבות. " חשבתי שזאת אמא ונלחצתי"

"למה נלחצת?"

"אה..אהה, פשוט אני.." היא גמגמה, ניסתה להמציא תירוץ. "לא. לא נלחצתי.. פשוט חשבתי שהיא הקדימה." היא הסבירה והם עלו לחדרה.

הם שכבו במיטה ובן חיבק אותה. הוא נגע בצלעותיה ורצה להעיר לה אבל הוא ידע שהיא תכעס.

שניהם הביטו זה לזה בעיניים וחייכו. פתאום נשמעו קולות, מעין קרקורים.

"מה זה?" בן לא הבין.

הקול שוב נשמע. "זאת הבטן שלך" הוא אמר. "תגידי, אכלת?"

"נו בן עוד פעם השאלות האלו?" היא אמרה בכעס.

"לא, לא. רק שאלתי" הוא הרגיע אותה וליטף את פניה.

דלת חדרה של שירי נפתחה ובן מיהר לקום. להפתעתם הם ראו את דנה.

שירי מיהרה לקום לעברה ולנגב את דמעותיה.

"מה קרה? דנה, למה את בוכה?"

"אני כזאת מטומטמת. סליחה שהפרעתי לכם." דנה הסתובבה לעבר הדלת.

"לא , לא דנה. מה פתאום. לא הפרעת לנו. מאמי מה קרה?" שירי חיבקה אותה.

"ל..ליאור" היא אמרה ובלעה את רוקה.

"מה אחי עשה לך?!" בן נדהם. "הוא נגע בך? עשה לך משהו? חכי תראי מה אני יעשה ממנו!"

"בן , לא לא.. זה כלום. אל תעשה לו כלום. אני זאת שהייתי מפגרת"

"מה קרה?" שירי התקשתה להבין.

"הוא.. הוא שיקר לי. הוא אמר שהוא אוהב אותי והייתי כל כך מאושרת אבל הוא .. הוא אוהב מישהי אחרת."

"מה?" עיניהם של שירי ובן נפקחו.

"כן, כן. היום היא באה לבית ספר וראתה אותנו מתנשקים.. ו, ואז גיליתי" היא אמרה ולא יכלה לא להפסיק לבכות.

"מי זאת?" בן התקרב.

"לא יודעת.. יובל אחת"

"הוא כזה אידיוט" בן מלמל "אני הולך אליו" אמר במהירות ויצא מהבית של שירי לעבר הבית של ליאור ושלו.

בן מצא את ליאור מדוכא ועצוב אבל זה לא הפריע לצעוק עליו.

"אתה חתיכת מטומטם! מה קרה עם יובל? אמרת לה שאתה אוהב אותה?"

"בן אני נשבע לך שאני הורג אותך עוד שנייה אם אתה ממשיך לצעוק עליי!"

"ליאור דיי כבר! אתה לא מבין איך פגעת בדנה? היית צריך לראות אותה עכשיו!"

מה?" ליאור קם מהמיטה מיד."מה קרה לה? איך אתה יודע?"

"אה, פתאום אתה כן מתעניין בה.."

"בן דיי כבר להתערב! "

"ליאור תסביר לי רק מה קרה! מה עשית?"

"מה עשיתי? לא עשיתי כלום" הוא אמר בקול שברירי ורך. "אני לא יודע את מי אני אוהב, את דנה או את יובל. אבל יצא לי להגיד ליובל שאני אוהב אותה ואז היא באה לבית ספר וראתה אותי ואת דנה מתנשקים."

" פוו לאיזה בלאגן נכנסת.."

"ממש עוזר.." הוא אמר בציניות. " אני חייב שתעזור לי. מה לעשות?"

_

"אתה מוכן להסביר לי פעם אחת ולתמיד מה נסגר עם זה?" אילן שאל.

"מה זה -זה?"

"נו.. זה, זה"

"אה התכנית? " 'תום' אמר.

"כן, איך שאתה קורא לזה.."

"אני קורא לזה ככה כי זה באמת תכנית. תכנית מצוינת!"

"איזה מצוינת? אני מתערב איתך שאתה לא תצליח להוציא ממנה אפילו גרוש!"

"אם אני אחטוף את הבת שלה היא לא תיתן לי גרוש. היא תיתן לי כל מה שאני רוצה" 'תום' אמר וחייך חיוך ממזרי.

"אתה לא שפוי.." אילן מלמל. "תחטוף את יובל? זאת הבת שלך!"

"אם היא הייתה הבת שלי היא הייתה שואלת איפה אני, מבררת.."

"ואם היא כן עשתה את זה? אם היא כן חיפשה ולא מצאה?"

"היא לא!" 'תום' מיהר להשיב והמשיך " היא לא הבת שלי. אני בסה"כ.. סה"כ.. הכנסתי את אמא שלה להיריון"

"אתה כזה אידיוט. אז היא לא הבת שלה, הא?"

"בסדר בסדר. היא הבת שלי! אבל לי זה לא אכפת!"

"אני לא מאמין.." אילן נאנח, "באיזה סרט אתה חי?"

"זה לא סרט. זאת המציאות"

"אה טוב שאתה אומר לי.." אילן מלמל. "אתה לא מבין שאתה עף אחרי זה לכלא?"

"היא לא תעיז לפתוח את הפה שלה אם אני אאיים להרוג את יובל"

"אה..באמת מה אתה מתכנן לעשות ליובל?"

"לא יודע.. אם היא לא תביא את הכסף אז אפשר להרוג" הוא אמר במהירות. "אבל זה רק אם היא לא תיתן את הכסף" הוא הסביר.

"אתה פשוט מטומטם. זאת הבת שלך!"

"לא אכפת לי!!" 'תום' צעק עליו.

"יאלה גם אתה.." אילן מלמל והרים את ידו. "שלא תגיד אח"כ שלא הזהרתי אותך" .

"מה?" ליאור קם מהמיטה מיד."מה קרה לה? איך אתה יודע?"

"אה, פתאום אתה כן מתעניין בה.."

"בן דיי כבר להתערב! "

"ליאור תסביר לי רק מה קרה! מה עשית?"

"מה עשיתי? לא עשיתי כלום" הוא אמר בקול שברירי ורך. "אני לא יודע את מי אני אוהב, את דנה או את יובל. אבל יצא לי להגיד ליובל שאני אוהב אותה ואז היא באה לבית ספר וראתה אותי ואת דנה מתנשקים."