עוד סיפור אחד ודי..

היי..=)

הפעם פרק קצת יותר ארוך מהקודם..=)

תהנווו..

מחוננת-פרק 5

מאירועי הפרק הקודם:

"הלכתי לכיוון השער..כבר כמעט שלא היה אף אחד בחצר.

חיכיתי ליד השער, ופתאום ראיתי את..."

..או בעצם שמעתי:

"האהאהאהאהאאאאאאאאא!!!!!! איך עבדו עלייך!! יואוו איזה קרועה אתת!! באמת האמנת שמישהו מחזר אחרייך??!?!

איזה ילדה!!", לא כל כך זיהיתי מי אמרה את זה, אבל ישר ידעתי שאלה חבורת הפרחות.

פתאום הן צצו מאחורי השיח שליד השער, ודנה אמרה:

"חכמה שלי!! חושב עלייך מסתכל עלייך, האהאהא איזה ילדה באמת האמנת?!", היא צחקה לי בפרצוף.

"כל כך קל לעבוד עלייך!!!!", צעקה השנייה, שהבנתי שבעצם קוראים לה שובל.

הן רצו וצחקו עליי, וגם כשהיו רחוקות הצחוק שלהן נשמע.

כבר לא יכולתי יותר לעמוד בזה, הפעם בכיתי.

הלכתי הביתה ברגל כל הדרך ובכיתי.

'אז לירון צדקה, הא? הייתי צריכה להאמין לה, ולא לשטויות האלה!' חשבתי לעצמי.

                           ***

הגעתי הביתה וזרקתי את התיק בפינת החדר.

פתחתי את המחשב והדלקתי את האייסיקיו.

צליל הודעה נכנסת נשמע, וזיהיתי מיד את הכינוי של לירון:

~*~ילדה אש מגיל שש~*~(‏ PM14:00):

היי מאמי, מה קורה??...אז מי זה היה בסוף?

**הדובדבן שבקצפת**ׁ(‏ PM14:00):

צדקת!! לא הייתי צריכה להאמין לשטויות האלה!!..=(=(

~*~ילדה אש מגיל שש~*~(‏ PM14:00):

מה, החננה??

**הדובדבן שבקצפת**ׁ(‏ PM14:01):

לא!! הפרחות!!!!!!...='(

~*~ילדה אש מגיל שש~*~(‏ PM14:01):

אויי..מאמי אני מצטערת!!..הדנה הזאתי היא ממש השטן בהתגלמותו!! שונאת אותה!! אררררר!! חכי חכי מה אני אעשה לה!!..

**הדובדבן שבקצפת**ׁ( PM14:02):

לא, לא עזבי! אל תעשי כלום!

~*~ילדה אש מגיל שש~*~( PM14:02):

ומה, שהיא תמשיך להציק לך?! זה מה שאת רוצה?! שהיא תמשיך לשלוח לך פתקים מזויפים ותעבוד עלייך?!?!

**הדובדבן שבקצפת**ׁ(‏ PM14:03):

לפתקים אני כבר לא אאמין, אבל עזבי, לא בא לי להגרר לוויכוחים ולעוד מעשים רעים כאלה ואפילו גרועים יותר..

~*~ילדה אש מגיל שש~*~( PM14:03):

תגידי לי את נורמלית?! צריך להחזיר לה אחת ולתמיד לשטן הזאתי!!!

**הדובדבן שבקצפת**ׁ(‏ PM14:03):

לא יודעת, אני הייתי מעדיפה שלא..

~*~ילדה אש מגיל שש~*~( PM14:04):

חכי חכי מה נעשה לה! נעשה לה בדיוק מה שהיא עשתה לך! נגרום לה גם כן לבכות ולהיראות מטופשת! פשוט תסמכי עליי שירי..

**הדובדבן שבקצפת**ׁ(‏ PM14:04):

טוב..אני סומכת עלייך אבל אם קורה משהו זה באחריותך!

~*~ילדה אש מגיל שש~*~( PM14:04):

טוב טוב..תאמיני לי יהיה בסדר! היא תקבל את מה שמגיע לה!

**הדובדבן שבקצפת**ׁ(‏ PM14:05):

טוב J

אחרי השיחה, היא כבר גרמה לי להרגיש יותר טוב.

השטן תקבל את מה שמגיע לה, ולא מעניין אותי!

~*~ילדה אש מגיל שש~*~( PM14:07):

תגידי, יש מצב אנחנו נפגשות היום??

**הדובדבן שבקצפת**ׁ(‏ PM14:07):

בכיף! מתי??..

~*~ילדה אש מגיל שש~*~( PM14:07):

אממ...אצלך בארבע??

**הדובדבן שבקצפת**ׁ(‏ PM14:07):

סבבה!..אז נפגש..יאללה הולכת לאכול=)

~*~ילדה אש מגיל שש~*~( PM14:08):

ביי מאמי בתאבון...ו..אל תדאגי, יהיה בסדר!

**הדובדבן שבקצפת**ׁ(‏ PM14:08):

תודה, לירון, את עוזרת לי מאוד!=)

~*~ילדה אש מגיל שש~*~( PM14:08):

בבקשה מאמי, ונפגש=)

**הדובדבן שבקצפת**ׁ(‏ PM14:08):

כן, יאללה ביי..=)

~*~ילדה אש מגיל שש~*~( PM14:08):

ביי..=)

סגרתי את השיחה וירדתי למטה לאכול.

איזה כיף שיש לי חברה כמו לירון!

דואגת ועוזרת.

מעניין על איזה תוכנית לירון חושבת..

טוב, את זה היא בטח תגלה לי כשהיא תהיה אצלי, או שבכלל נחשוב על רעיון ביחד.

מה שבטוח-דנה הולכת לחטוף-ובגדול!!!!..

                            ***

בארבע לירון הייתה כבר אצלי.

"תשמעי משהו..", היא אמרה.

"מה??", שאלתי.

"נראה לי....אממ....שנדלקתי על מישהו..", היא אמרה.

"אוווווווו מי זהה???", שאלתי.

"אממ..תומר והוא בכיתה שלנו..", היא חייכה.

"יופי מאמי!!", אמרתי וחיבקתי אותה.

"לא יופי! אני לא יודעת איך להציע לו חברות!", היא אמרה.

"נו מה הבעיה? אני אתן לך רעיונות!", אמרתי.

"נו מה?", היא שאלה.

"אז ככה:

1.    לשלוח לו פתק.

2.    לשלוח חברה, שאופציה אחת היא אני כמובן.

3.    או להגיד לו ישר בפנים.

אז מה את בוחרת?", שאלתי.

"אממ.....נראה לי לשלוח לו חברה, כי פתקים מעצבנים אותי מאז המקרה, להגיד לו ישר בפנים זה מביך מדי! אני לא עושה את זה!, אז מה שנשאר לנו זה-לשלוח חברה, שזאת את, כמובן", היא החליטה.

"אוקיי..אז מחר על הבוקר, סבבה?", שאלתי.

"טוב..", היא אמרה, "יואוווו אבל עדיין פדיחות!! מה אם הוא לא יהיה מעונין?!

"אם הוא לא יסכים אז בעיה שלו! הוא לא שווה את זה אפילו! ואל תתחילי להתחנן אליו שתהיו חברים או משהו! תמצאי לך מישהו נורמלי אחר ששווה בהרבה יותר!".

סיימתי את הנאום שלי, מחכה לתשואות.

לירון מחאה לי כפיים בקצב.

"חחחחח יש לך עתיד בהרצאות לקהל הרחב!", היא צחקה.

"כן הא??..", צחקתי גם אני.

"טוב אז את אומרת לו ככה:

"תומר, לירון שואלת אם אתה מעונין להיות חבר שלה", היא הציעה.

"לא לא ולא!!!, אני לא אומרת לו את זה! זה קל מידי! אני אגיד לו: "היי תומר, תשמע, כבר הרבה זמן שלירון חושבת על זה, היא חולמת על זה בלילות, היא מסתכלת עלייך כל הזמן וחושבת עלייך, היא פשוט מצפה שתיגש אליה, ותגיד לה האם אתה מעונין בחברתה?", אמרתי והתפוצצתי מצחוק.

"דיי!!! זה לא מצחיק! זה נושא מאוד רגיש!", היא העמידה פני נעלבת.

"דיי מאמי, לא התכוונתי לעליב", אמרתי וחיבקתי אותה בכאילו, "אבל צריך למצוא משהו נורמלי, משהו שלא ירדים אותו וגם לא משהו שיהיה קל מידי..".

"אז יש לי רעיון", אמרה לירון.

היא לקחה דף מהמדפסת שלי. במשך כמעט דקה היא כתבה עליו משהו.

"כן? מה כתבת שם?", שאלתי אותה חסרת סבלנות.

"הנה תראי, זה מה שתגידי לו..", היא אמרה וכיחכחה בגרונה:

"היי תומר. תשמע,לירון ביקשה ממני לשאול אותך משהו חשוב. היא ביקשה לדעת אם אתה רוצה שאתה והיא תהיו חברים".

"נו, איך זה?", היא שאלה.

"יופי, אבל עכשיו אני צריכה ללמוד את זה!!", אמרתי.

"אז נלמד, מה הבעיה?", היא אמרה ומיד התחלנו.

שיננו ביחד את הטקסט, והיו פעמים שהתבלבלו לי המילים או ששכחתי להגיד כמה מילים או שבכלל שכחתי הכל, והיו מלא צחוקים. היה ממש כיף איתה!.

לבסוף, אחרי חמישים פעם לפחות של שינונים, הצלחתי לזכור את הטקסט.

"יופי, אז את זוכרת עכשיו, אבל עזבי אותי, עכשיו צריך לחשוב על מזימה בשביל דנה השטן!", היא אמרה בחגיגיות.

"כן, צריך משהו שיעמיד אותה במבוכה, כמו שהיא הביכה אותי", אמרתי, ונזכרתי במקרה הלא נעים שקרה בצהריים.

ישבנו וחשבנו וחשבנו וישבנו וחשבנו...

עד ש................

"ישש!!!!", קפצה לירון והגיעה כמעט עד לתקרה.

"מהה?!", צעקתי אחריה, נבהלת.

"יש לי רעיון ע-נ-ק!!!", היא אמרה.

"מה?!", שאלתי.

"אז תשמעי, זה הולך ככה..."