עוד סיפור אחד ודי..

היי...הפעם פרק קצת יותר ארוך מהרגיל..מקווה שתהנו, ו..תגיבו..;)

מחוננת-פרק 6

בבוקר נכנסתי לכיתה. התוכנית תתבצע מעולה.

כבר חשבנו על הכל! איך נסדר את דנה ונביך אותה, איך היא תרגיש מטופשת, ואיך היא תלמד את הלקח שלה.

לירון פשוט גאונה! אני לא מבינה מאיפה הרעיונות שלה מגיעים!.

לירון ואני נפגשנו בכיתה.

היא כתבה לדנה פתק:

"תכנסי היום בצהריים לצ'אט של נענע ב-14:00 בדיוק, מחכה לך שם..=)"

"מעולה! זה בטוח יסדר אותה! היא ישר תקפוץ על ההזמנה, לסדר לעצמה דייט", צחקתי.

"נכון, היא כל כך קלת דעת הילדה הזאתי", היא צחקה גם.

יצאנו להפסקה אחרי שעתיים משעממות של היסטוריה.

לירון ואני הסתכלנו מקצה הכיתה על דנה, שהוציאה את הסנדוויץ' שלה. פתאום היא נתלה בפתק.

היא קראה אותו וחייכה לעצמה.

"ידעתי", גיחכתי.

לירון סימנה לי להיות בשקט ולהתנהג כרגיל.

כשהיא יצאה מהכיתה, תכננו הכל:

לירון תבוא אליי ברבע לשתיים, אנחנו נכנס לצ'אט של נענע בשתיים בדיוק, ונתחיל להתכתב איתה.

כבר כל כך חיכיתי לצלצול של סוף היום. לא היה לי כבר כוח לשום דבר.

"שירי, את לא איתנו!", שמעתי את קולה הצורמני של המורה לתנ"ך.

"אני כן", אמרתי ועשיתי כאילו אני מקשיבה.

לא חלפו שתי דקות, ופתאום נכנסה רכזת השכבה ואמרה שבגלל שלמורים יש ישיבה חשובה מאוד, משחררים אותנו בשע החמישית.

כל הכיתה שאגה משמחה, והבנים דפקו על השולחן כמו משוגעים (מן הסתם..)..

"כיתה ח'4! שקט! אם לא תהיו בשקט אני אדאג לכם למורה מחליפה שתעביר לכם עוד שעתיים!!!", צעקה רכזת השכבה.

כולם שתקו מיד. לאף אחד לא התחשק להשאר בבית הספר עד שתיים ורבע.

למען האמת גם לי לא התחשק. רציתי שהכל יהיה מדוקדק בתוכנית של לירון ושלי. לא רציתי לאחר לצ'אט!.

כשנשמע הצלצול, כל הילדים בכיתה פרצו החוצה כמו עדר כבשים, כאילו בזה הרגע שיחררו אותם לאחו.

גם אני ולירון רצנו, יותר נכון טסנו מחוץ לבניין ועלינו על האוטובוס.

כמובן שכולם דחפו, מחצו וצעקו אחד על השני, אבל יצאנו מזה בשלום.

ישבנו באוטובוס. השעה הייתה עשרה לאחת.

יש לנו עוד זמן.

הגענו אליי הביתה אחרי כמה תחנות, והשעה הייתה כבר אחת ורבע.

נכנסו אליי הביתה והורדנו את הילקוטים בחדר שלי.

אכלנו, פיטפטנו וצחקנו.

בכלל לא שמנו לב מה השעה! השעה הייתה כבר שתי דקות לשתיים.

הלכנו מהר לחדר שלי, נכנסו לצ'אט של נענע בכינוי:

+~החתיך ההורס~+

פתאום צחקתי לעצמי.

"מה?", שאלה לירון.

"לא יודעת, אני נהנית מהיצירתיות שלנו", אמרתי.

"חח גם אני", היא צחקה.

התחלנו שיחה:

+~החתיך ההורס~+: דנדוש???..

פתאום ראינו הודעה נשלחת מ- ~*קח עצה-אני פצצה*~.

~*קח עצה-אני פצצה*~: היי! מי זה??..

"חחחחח עאלק פצצה!!יותר נכון פצצת אטום!!!", היא גיכחה.

התחלנו את השיחה:

+~החתיך ההורס~+: היי...זה אמיר מ-ח'3...מה העיניינים?..

~*קח עצה-אני פצצה*~: אמיר? אהה..כן..אמיר...חח מה נשמע מאמי??..

+~החתיך ההורס~+: סבבה מאמי ממצב?

~*קח עצה-אני פצצה*~: אחלה!...אבל למה אמרת לי להתחבר לצ'אט? אתה יכול גם לדבר איתי בהפסקה.

+~החתיך ההורס~+: כן אבל...זה לא להפסקה..=)

~*קח עצה-אני פצצה*~: אוו...אתה מתחיל להיות מסתורי..=)=)

+~החתיך ההורס~+: תשמעי, רציתי לשאול אותך משהו..

~*קח עצה-אני פצצה*~: דבר מאמי..=)

"יואווווו כמה מאמי בשיחה אחת!!!!!!", אמר לירון.

צחקתי, והפעם היא כתבה:

+~החתיך ההורס~+: רוצה להיות חברה שלי????

הייתה הפסקה של שתי דקות.

+~החתיך ההורס~+:מאמי את פה???

~*קח עצה-אני פצצה*~: כן! ברור שאני רוצה מאמייייי!!!!! חולה עלייךךך!!....=)=)

+~החתיך ההורס~+: גמני חולה עלייך מאמי שלייייי!!..

"יואווו איזה דביקות!!", קיטרתי.

"די כבר לקטר!, הרי זה מה שהיא רוצה נכון?! אמיר הוא החתיך ההורס של השכבה! מי לא רוצה אותו?!?", היא אמרה.

"טוב יאללה בואי נמשיך ייבשנו אותה", היא אמרה.

"שתתייבש למה מה קרה?!", אמרתי.

המשכנו:

+~החתיך ההורס~+: אז מאמי...אממ...בא לך להפגש איפשהו??..

~*קח עצה-אני פצצה*~: ברור נשמה שלי..ארומה..טוב??..

+~החתיך ההורס~+: סבבה מאמי שלי...טוב יאללה אז קבענו מחר ב-19:00??

~*קח עצה-אני פצצה*~: טוב מאמי שלי מתה עלייך!!..ביייושש..=)=)

סגרנו את הצ'אט. הייתה דממה של דקה. פתאום צחקנו צחוק משוחרר, הרגשנו מנצחות פתאום, כאילו אף אחד לא יכול לאיים עלינו עכשיו, אנחנו שולטות.

"אייייי איך היא אכלה את השטות הזאת!!! היא לא חשדה בכלום!!!", אמרתי.

"מאמי שלי, נשמה שלי חולה עלייך מאמיייייי", היא צחקה.

"כן...ספרתי איזה 56 מאמי בשיחה", צחקתי.

"יואוו היא כזאת דביקייייי!!", אמרה לירון בגועל.

"כן הא?", אמרתי.

ושוב הייתה שתיקה.

"את חושבת שהיא באמת תבוא? אולי היא עושה איזה תרגיל?", אמרתי.

"ברור שהיא תבוא, מה נראה לך? הרי מי תפספס דייט עם החתיך של השכבה?!", היא אמרה ונשכבה על הפוף שלי.

"אני לא מאמינה שהיא קנתה את זה", אמרתי וצחקתי.

"כן גם אני, ועוד בזמן כל כך קצר! הרי רק אתמול היא עשתה לך את התרגיל עם הפתקים!", אמרה לירון.

"טוב אל תזכירי לי את זה!", אמרתי.

"דיי נו, זה כבר עבר! חוץ מזה בחיים אל תאכלי שטויות כאלה, אם משהו נראה לך אפילו קצת חשוד, תחשדי!", היא אמרה.

"אבל איך יכולתי לחשוד? זה נראה כל כך אמיתי!", אמרתי.

"אז תשימי לב אם מישהו מסתכל עלייך או מגניב אלייך מבטים בשיעור, פשוט תתפסי אותו על חם, ואם אף אחד לא מסתכל עלייך אז כנראה שזאת בדיחה, או שהוא פשוט ממש ביישן ומנסה להיות מסתורי", היא אמרה.

"לא יודעת...ביישן? אם הוא היה ביישן הוא לא היה שולח לי אפילו פתק!", אמרתי.

"צודקת..אבל בקיצור-תמיד תחשדי ואל תאמיני לשטויות של ילדים", היא אמרה.

"טוב, מבטיחה", אמרתי.

"יופי, אז אפשר עכשיו ללכת לאכול משהו קטן? אני מתה מרעב!!", היא אמרה.

"אבל הרגע אכלנו!", אמרתי.

"אבל אני שוב רעבה", היא אמרה וצחקה.

"את תמיד רעבה!", הקנטתי אותה וצחקתי.

שתינו צחקנו, וירדנו למטה כדי שלירון תשבע.

כבר בבית הספר שמענו את דנה מדברת עם החברות הפרחות שלה על זה שיש לה הערב דייט עם אמיר החתיך של השכבה.

"יופי, היא כבר מספרת על זה לכולם הרכלנית הזאתי!", רטנה לירון.

"אין מה לעשות, חשבת שהיא תשמור את זה בבטן כל כך הרבה זמן?!", צחקתי.

"כל כך הרבה זמן?! עוד לא עברה יממה מאז שדיברנו איתה בצ'אט!", אמרה לירון.

"נכון, אבל בשבילה אפילו פחות מיממה זה הרבההה זמן", צחקתי.

                                   ***

בשש וחצי לירון באה אליי.

התכוננו ל "מפגש הגורלי" עם דנה.

לירון הייתה לבושה בחצאית ג'ינס יפה ובחולצה שחורה מהממת.

אני לבשתי ג'ינס שלוש תרבע וגם חולצה שחורה מהממת.

התאפרנו, התארגנו ויצאנו מהבית שלי לכיוון "ארומה".

"טוב אני לא רואה אותה", אמרתי.

"חכי", אמרה לירון.

לא עברו שתי דקות וראינו את דנה מופיעה מהקצה של הרחוב.

היא עמדה בחוץ כמה שניות, לסרוק את השטח.

"אז היא בכל זאת חושדת", אמרתי.

"אל תדאגי, בקרוב היא תכנס", אמרה לירון.

והיא באמת נכנסה פנימה, ואנחנו התקדמנו לכיוון דלת הכניסה.

התחבאנו מאחורי עציץ גדול והצצנו דרך חלון הזכוכית.

היא כבר ישבה שם על כיסא ועיינה בתפריט. מדי פעם הציצה סביבה כדי לראות אם "אמיר" מגיע.

השעה הייתה כבר 19:05 והיא כבר התחילה להתעצבן.

"אני מתארת לעצמי שעכשיו עוברת לעצמה בראש המחשבה 'ממתי גברים מאחרים לדייט?'", צחקתי.

"כן הא?", צחקה לירון, "דייט עאלק".

"טוב את לא חושבת שהגיע הזמן להכנס?!", אמרתי.

"לא! אנחנו לא נכנסות! אנחנו מחכות שהיא תצא ותחפש אותנו", אמרה לירון.

והיא באמת יצאה.

"תאמיני לי,את קוסמת!", אמרתי לה.

דנה הסתכלה מסביב בעצבנות וטופפה ברגלה על המדרכה.

היא כבר עמדה לחייג למישהו מהפלאפון שלה.

"מאמי שלי!!!!!", צעקה לירון בקול צפצפני מצחיק.

התאפקתי לא להתפוצץ מצחוק.

דנה הסתכלה סביבה ולא ראתה אף אחד.

"מאמי שלי בואי הנההה!!!", היא שוב צעקה באותו קול.

הפעם דנה כבר חשבה שעובדים עליה.

"אמיר?!", היא צעקה בחזרה.

עכשיו כבר התפוצצנו מצחוק.

יצאנו מהמחבוא שלנו מאחורי העציץ ולירון אמרה לה:

"חשבת לעבוד על שירי ושהיא לא תחזיר לך על זה?!".

"את!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!", צעקה דנה ועינייה בערו.

"כן, אני!!!!! ואת לא תעבדי עליה יותר, שמעת אותי?!", צעקה עליה לירון.

"א...אנ.....ל...לא...זה....זה לא..לא יכול להיות!", בכתה דנה ורצה.

בדרך עוד צעקה אלינו: "חכי חכי לירון! את עוד תשלמי על זה, וביוקר!!!!!!!!!!".

היא רצה ורצה, עד שיותר לא נראתה.