היי,

ממ אוקי, אז זה החלק הראשון של הסיפור, מה שהסברתי עליו בפוסט הקודם.

זה לא קשור לסיפור בכלל!  זה משהו אחר.

את ה'סרט' הזה היה לי ממש קשה לכתוב כי חלק ממה שכתוב כאן הוא ממש נכון..

לי ולעוד אנשים שסיפרו עליהם.

הקטע עם השירותים, שכבר תקראו עליו, זיעזע אותי.. ובכלל כל היחס והתחרות בין יעל לבין הדמות הראשית..

שאגב, לא מצאתי עדיין שם, אולי בחלק השני.

למי שלא הבין, יהיו שני חלקים לסיפור.

ומי שלא מבין משהו, יכול לכתוב לי בתגובות או באימייל. אני ישמח לענות.

אז יאללה.. תהנו..

אהה ועוד משהו.. עיצוב חדש.  בא לך כזה עיצוב מגניב?? תכנסו לבלוג שברשימות..

דמיינו לכם סולם ארוך, סולם ישר. שעולה למעלה. עם 20 מדרגות.

אני הייתי למטה בהחלה. > כולם חיכו לעלות אליו.

התחילו לעלות מלא אנשים.. הם היו למעלה למעלה. גבוהה.

התחלתי לעשות את המדרגה הראשונה שלי. אבל לא לבד. היא הייתה לידי. עזרה לי. הלכנו ביחד עד קומה 5 (ה').

שם בערך הכל התחיל להסתבך שהיא הכירה חדשים שהיו קצת מעלינו. היא דיברה איתם, הייתה רק איתם.

הייתי בשבילה רק כתף לעלות לשלב הבא. ושהיא כבר לא הייתה צריכה אותי כי היא הייתה מספיק למעלה אז היא לא דיברה בכלל.

בקושי אמרה שלום.

באחת הפעמים שעזרתי לה היא מעדה והחזיקה ידיים וילדה אחרת שבאה מלמעלה ועזרה לה לא ליפול. אני? נפלתי.

היא הייתה היחידה שלי שמה. נפלתי, והיא נשארה למעלה.גבוהה.

עם הזמן הסולם גדל כי הגיעו עוד אנשים. היא לי קשה לעלות בחזרה. היה צפוף.  

ברחתי מהמדרגה הראשונה. פחדתי ממנה. אבל נעזרתי מאנשים שלא הגיעו עדיין לאפשרות של לגעת בסולם אפילו.

עליתי מדרגה ראשונה. לאט לאט עוד אחת. עוד אחת.

התחברתי עם אנשים אחרים והכרתי אותם. הבנתי שיש משהו אחר בעולם חוץ מיעל. חייכתי. צחקתי. נהנתי ולא חשבתי הרבה זמן על יעל.

שתינו למעלה עכשיו.  מתוך הסולם עם ה20 מדרגות אני במדרגה מספר18. אני עוד מעט יעלה ל19.

ואז סוף סוף אני ייפגש אותה.

*נעים להכיר, זוכרת אותי?*

=====

כל כך שנאת אותה, עוד פעם היא הציקה לי. לא היה לי כוח. היא כל כך ילדותית לפעמים..

לגנוב את הספר לשון? לקשקש לי במחברת? מה את ילדה בכיתה ב'? לעזאזל איתך יזונה.

אז את טיפה יותר מקובלת ממני. קיבלת את מה שרצית. קיבלת. יש לך יותר חברות, אפילו לפני שנה ילד בין הכי מקובלים הציע לך, היה חבר שלך..

תתפלאי, אבל ממה ששמעת, הוא לא ממש אהב אותך, ורצו עליכם שמועות בבצפר בטרוף חצי שנה.

כולם מפחדים ממך. אבל תפסיקי לחיות באשליה - אז נכון, את יפה, עיניים כחולות ושיער שטני מהמם.  

אני מודה, אבל דיי. את לא תביני אף פעם איך הרסת לי את כל תקופת הבגרות שלי. כיתה ז' הייתה נוראית בשבילי,

בגללך. נשארתי בכיתה בהפסקות, כי בקושי נשארו לי חברים. לרוב האנשים כבר עשית שטיפת מוח נגדי.

ותראי איך זה, היום אני כבר מרגישה בוגרת. נעזרתי בהמון חברות טובות שלי, שלאו דווקא היו מקובלות,

משהו שאת בחיים שלא תעשי.

היום אני כמעט במעמד שלך, יש לי חברות. כל כך הרבה. שאוהבות אותי, ותומכות בי!

ולא צבועות שמרכלות עלי מאחורי הגב ואיתי רק בגלל שאני 'מקובלת'.

אותה, את הילדה שלא הספקתי להכיר חצי שנה כבר הסטת נגדי, כשאת ואני היינו בריב היא שמה עליי זין,

 אלוהים יודע מה אמרת לה עלייי.

עכשיו היא קצת יותר. אבל בואי נודה כבר. בואי פאקינג נודה שאת לא באמת אוהבת אותי.

אז תפסיקי עם הנשיקות והחיוכים המעצבים שלך. אני שונאת אותך, את שונאת אותי.

ולשם שינוי אני זאת שיכולה להחליט מה יהיה.. את יודעת שלא כדי לך לריב איתי חתיכת מטומטמת. אם תריבי איתי,

פוווף> החברות הכי טובות שלי, יהיו לצידי. ולא, לא יהיה לך זמן לקחת אותם לקניון מדהים בערים שונות, ולא לטיולים,

ולא לקנות להן מתנות.

זונה. זה מה שאת. רק במקום הסקס את מבקשת להיות מקובלת. אין לך שום דבר חוץ מזה.

שום דבר.

אפילו את ההורים שלך את מוכנה להקריב. בושה.

הם פאקינג ההורים שלך חתיכת סתומה.

אני רק תוהה מתי, מתי אני יוכל להגיד לך את כל זה. מתי אני יכולה לספר לך שאני בוכה בגלל כל לילה במיטה?

מתי אני יוכל לספר לך שפשוט הרסת לי את החיים?

מתי יוכל לספר לך שאני נאלצתי שנה שעברה לברוח לשירותים ולהיות שם במשך כל ההפסקה במקום להיות בכיתה לבד?

דרכתי עליך והמשכתי הלאה. אבל זה לא עוזב אותי. זה בחיים לא יעזוב אותי.

אני שונאת אותך בכל נשמתי. בכולה.

החלום שלי הוא לא כמו של כל אחת, הוא לא לפגוש איזה זמר או שחקן או סתם איזה סלבריטי.

אני לא יכולה להיות ילדה רגילה. ממזמן אני כבר לא.

החלום שלי הוא החלום הכי נורא שיכול להיות לילדה ב 14. הכי נורא שיכול להיות.

החלום שלי הוא שתמותי.

זהו החלום שלי. זה נשמע נורא. אני יודעת. אבל אחרי שחשבתי על זה..

כולם יתאבלו, כולם יבכו כמה חודשים. אבל אני? אני סוף סוף יכולה להיות בכיף במסדרונות בהפסקה.

כמעט חצי שנה ויותר, מאז החודש הראשון ללימודים לא הולכתי להינעל בשירותים. אני נשבעתי לעצמי.

תראי, אני כמו איזה בולמית שזוכרת מי הייתה הפעם האחרונה בשירותים.

אני מרגישה נורא.

אני מרגישה בלחץ.

אני מרגישה אין סוף

אני מרגישה שזה לא יגמר לעולם.

אז מתי אני כבר יוכל לספר לך הכל? מתי?

===

הייתי בכיתה, זה היה שיעור לשון כמו שאמרתי..

מאחורי ישב רן. וואו רן. הייתי איתו ביסודי. גאאד הוא כל כך מושלם.

בכיתה ז' רק אמרנו שלום, אבל לא הפסקתי לשניה לאהוב אותו.

בכיתה ו' אמרו לי שהוא אוהב אותי, לא דיברנו, היה מן מתח כזה בינינו..  

פאק הוא כזה מושלם. השיער שלו כזה בלונדיני חום יפה כזה, ועיניים, כמה שזה דבר חשבו אצלי,

היו לו סתם חומות. אבל הפנים שלו היו כל כך מדהימות, כל כך יפות.

מה שקטע את המחשבותיי על רן היה הצלצול הזה. ובשום פנים ואופן אני לא יברח לשירותים,

לא עשיתי את זה כל כך הרבה זמן. אני לא יישבר.

אין אצלי חברות טובות, רק בגלל שאני מפחדת שמישהי תפגע בי ותהיה לצידה של יעל.

היא כל כך רעה, כל כך מגעילה אותי. זה דוחה אפילו.כמה בן אדם יכול לחשוב רק על עצמו. כמה?!

קפצתי בכיף מהכיסא לעבר הדלת, ופגשתי שם את נועה, כזאת חמודה וקטנה, אני מתה עליה.

היא חברה שלי ושל יעל. וגם ברור שמקובלת, אתם חושבים שליעל תהיה חברה לא מקובלת? מה פתאום!

אני - מאמיייי!

חיבקתי אותה.

נועה – יפה שלי.

היא נתנה לי נשיקה, אחח כמה שהיא מאמיי. עליה באמת יכולתי לסמוך.

אני – את באה לשירותים דקה?

לא, שלא תחשבו שרציתי להיתקע שמה, אבל בגלל מה שקורה סביב יעל, מאז ומתמיד היה חשוב לי המראה.

נועה חייכה ובאה איתי. עברנו דרך המפלס וברור שמה שעיכב אותנו זה שפגשנו מלא מלא אנשים

שלא הספקתי לראות לפני השיעור הראשון. דיברתי איתם, ואחרי כמה דקות אמרתי לנועה שכבר לא חשוב.

הלכתי להסתובב עם מאיה. לפני שנה מאיה הייתה כלום. היא הייתה חדשה. אף אחד לא שם עליה.

ובגלל שהייתי ממש למטה (בסולם, זוכרים?) אז ביחד טיפסנו למעלה, עכשיו היא החברה הכי טובה של ה-ילדה ה-מקובלת של השכבה.

 והיא נראה לי הילדה היחידה במעמד הזה שלא חברה של יעל. מזה הייתי מרוצה.

טוב אז לפני שאני יתחיל להסביר לכם על כל ילדה וילדה בשכבה ( אני לא באמת יעשה את זה, כן?!)

חשוב לי לציין ילדה אחת שתהיה כאן בהמשך ובגדול.

חן

חן הייתה חברה דיי טובה שלי בכיתה ז'. וואו כמה שהיא הייתה מקובלת.

היא הייתה מדהימה, חמודה, מצחיקה. אבל לפני שהספקנו לעשות דברים כמו שחברות אחרות עושות,

יעל נפגשה איתו. הביאה לה בגדים, הן יצאו לסרטים. אפילו כמעט היו אמורות לטוס ביחד לאילת.

אבל היא כבר שמעה מספיק דברים עליי. אין לי מושג מה היא סיפרה לה.. אבל אחרי כל הזמן זה איתה,

 היא השתנתה. כולם אומרים את זה.

מרכלים על יעל וחן שכבר נמאס לראות אותם יחד.

וכמובן שחן לא מדברת איתי, רק לפעמים כזה, כי בכל זאת יש לנו אותן חברות..

אני לא רוצה להרחיב כאן.. כי כבר כתבתי כל כך הרבה והרעיון של הסיפור עוד לא התחיל.

אחרי חצי שנה בערך ממתי שסיפרתי לכם כאן. לקראת סוף כיתה ח'..  

אחרי ששרדתי שנה כמעט בלי להיכנס לשירותים.

נכנסתי לשירותים.

פתאום התחילו לרדת לי דמעות.

נמאס לי מהכל. מהכל פשוט. לא היה לי למי לספר הכל.

אני לא יכולה לבוא לאנשים וספר להם על התחרות הלא מוסברת שיש בייני לבין יעל.

הייתי שם חצי שעה בערך. שמעתי במחוץ קולות של בנות מהשכבה.

ונחשו את מי גם..? יעל ורעות.

יאללה. מה אכפת לי.. יצאתי.

יעל – מה קרה?

אני – כלום..

הסתכלתי עליה כאילו אני לא מבינה על מה היא מדברת. לקחתי נייר וניקיתי את הדמעות.

יעל – מה כלום? בכית?

פתאום אכפת לך ממני?!

אני – לא באמת כלום נו.

רעות הסתכלה עלי מוזר..

אני – חח מה יש לך? מה את מסכלת עלי ככה?

אמרתי תוך כדי חיוך קטן שקיוויתי שיסתיר את עייני האדומות ופניי.

רעות לא ענתה. רק סימנה עם הראש כזה סימן של "כלום" היא בהתה לי פנים כאילו אני איזה חייזר. והן יצאו.

עמדתי ליד המראה הגדולה והוצאתי מהכיס שלי את העיפרון הקטן והשפתון.

תיקנתי את האיפור ויצאתי מהשירותים.

פתאום קפצו עליי מלא בנות, כבר כולם הספיקו לשמוע שבכיתי.. מיעל הרכלנית הזאת.

מיכל, החברה הכי קרובה שלי (לא טובה, קרובה) והשכנה שלי, באה אלי ולקחה אותי לצד.

מיכל – מה קרה יפה שלי?

אני – כלום, דיי, באמת שכלום.

מיכל – אני מכירה אותך מאמי. דיי.

אני – נו, דיי מיכל סתם נכנס לי משהו לעיין.

מאחורי מיכל ראיתי את רעות ויעל מציעות עלי ומדברות..

פרצתי בבכי שוב..

מיכל – דיי מאמי..

הא נתנה לי חיבוק..

מיכל – מה קרה?? תגידי לי.

אני – סתם נמאס לי מהכל.

הלכתי מהירות אל הכיתה, בזמן העברתי דרך כל השכבה בערך והם בהו בי.

לקחתי את התיק ויצאתי מבית הספר.

אחרי רבע שעה הגעתי. אמא שלי שאלה אותי מה קרה, לא עניתי. ננעלתי בחדר

ולא יצאתי עד הבוקר. לא היה לי חסר שם כלום.

שרדתי את הימים האלה, את סוף השנה.. והגיעה מסיבת סוף השנה שלנו.. הלכנו לבית למאיה. זאת שסיפרתי עליה מקודם.

כולם הגיעו, היא הייתה עשירה ברמות.. גם מי שלא הכיר אותה כל כך בא. (אהמ יעל)..

ראיתי איך היא כזה עם כולם. לא אהבתי את זה. בגללה אני נמנעת מכל פעילות חברתית כבר כמה חודשים.

הסתכלתי עליה. פתאום הרגשתי בחילה בבטן. כבר מהצהריים לא הרגשתי ממש טוב.

מאיה רצה איתי לשירותים והקאתי. במקרה יעל וחן (ביחד, לשם שינוי) היו בשירותים..  התחלתי להקיא..

הכל יצא ומאיה הביאה לי מים. נשארתי שם ותיקנתי את האיפור.

יעל- את יכולה דקה להביא לי את העיפרון?

הסתכלתי עליה ובאי רצון העברתי לה את העיפרון שלי.

היא מרחה כזה יפה כמו שהיא תמיד עושה בזמן שמאיה וחן דיברו ביניהן ויצאו מהשירותים.

אני - אפשר?

שאלתי ולקחתי את העיפרון..

יעל – היי, מה קורה לך בזמן האחרון?

היא שאלה, התרגזתי. אמרתי לעצמי שהיא בטח מקנאה, היא יודעת שהשתנתי, לטובה כמובן..

צחקתי כדי להסתיר את הכעס ושאלתי.

אני – מה? למה?

יעל – סתם.. את כזה.. לא יודעת נו..

היא אמרה וכבר סיימה את הטיפול בפניה.

אני- לא קרה כלום.

יעל – ועכשיו באמת.. ?

למה את כל כך בטוחה שאת חברה כזאת טובה שלי לעזאזל?!?!

אני – את רוצה לדעת מה קרהה? את באמת רוצה? מה את ככה?

באמת שאת לא יודעת מה קרה לי 'בזמן האחרון' (שניתי את קולי בזלזול) ?!

צעקתי.

יעל – אניי?

אני –לא אמא שליי! כן, אתתת!

צרחתי את זה.. הגזמתי.. התרגשתי.. הבנתי.. סוף סוף השיחה הזאת.

השיחה שכל כך חיכיתי לה, שנים.

עריכה -

וואו, אני כל כך שמחה שאהבתם. אתם לא מבינים!

תודה רבה רבה רבהה. 33>

אני עוד קצת ימים יעלה את החלק השנייי.

אגב, היום - 100 ימים לבלוג. מזל טווב. P:

•  תחשבנו לבד כמה חודשים זההה. •