בועה ושמה ’’אילת’’

למרות שהחלטתי לא לעדכן בזמן הקרוב...את זה פשוט הייתי חייבת להוציא. כל כך הציף אותי באושר שפשוט לא יכלתי להכיל את זה אז כתבתי:

"מה זה המקום הזה דודה נועה?" שאל אותי היום האחיין החמוד שלי בן השלוש וחצי שהחסיר נשימה בעומדו מול מטע עצי קלמנטינות במושב כלשהו בצפון, בעודו מחזיק, תלוי על צווארי, בחוזקה ומסרב לרדת לאדמה, שחס וחלילה, לא יתלכלכו נעליו החדשות בבוץ.

ילד דור שלישי, מכיר רק סירחון של מפעלים וכבישים, ויובל המבולבל בפלאפון המשוכלל של אבא. המקסימום קשר שלו לטבע הוא הזרעים שהגננת לימדה אותו פעם להנביט על חתיכת צמר גפן. אההה וכמובן הירקות שאמא מכריחה אותו לאכול והוא לא ממש מתחבר אליהם, הוא יותר בקטע של בשר-ילד כלבבי!.

"זה מטע, אתה יודע מה זה מטע?" שאלתי והבטתי בעינייו המלאות השתאות. הוא כיווץ מעט את מצחו הקטן במחשבה עמוקה ואז הניד בראשו לשלילה. חייכתי אליו והדבקתי לו נשיקה ענקית בלחי שהוא, כמובן, ניגב במהירות בשרוולו. "פה מגדלים דברים על עצים. מטע זה אוסף של הרבה עצים ששתלו ביחד ובכל מטע מגדלים משהו אחר וכשאותו פרי או ירק מבשיל, קוטפים אותם ומוכרים לחנויות" הסברתי לו וחיכיתי למוצא פיו של הגאון ההיפראקטיבי בן השלוש "אז זה כמו יער?" שאל הקטן ואני עניתי "כן משו כזה...בערך.." ועוד לפני שהספקתי לסיים הוא כבר התחיל להשתולל לי בידיים כדי שאוריד אותו לאדמה והחל לרוץ בין העצים עד שנתקל בקן נמלים והחל לבחון אותו ולשאול, בעיקר את עצמו, שאלות לגבי זה.

ואני? אני פשוט עמדתי שם ובהיתי בו. בסה"כ בן שלוש וחצי וכבר נראה כאילו סוחב על גבו את כל צרות העולם.

ילד זקן- מגדירים אותו במשפחה. תמיד עם פרצוף רציני. מצח מקומט וגבות מכווצות, מצמצם את העיניים לחצי ואם לא היינו יודעים, אפשר היה לחשוב שהוא כועס. אבל לא, הוא לא כועס, הוא בסה"כ חושב, דואג. אם נמצאים ממש קרוב אליו, אפשר לשמוע את הגלגלים בראש שלו מסתובבים במהירות מופרזת וכל שנותר הוא רק לתהות, איך הוא לא נטרף מכל המחשבות האלה?! ועל מה יש לילד בן שלוש לחשוב כל כך הרבה?? נשמה זקנה בגוף צעיר. בדיוק כמו אבא שלו (אחי) ואבא שלנו וסבא שלנו...כנראה הפרצוף החושב זה משהו שעובר לנו בגנים.

התמימות שלו ממיסה אותי כל פעם מחדש, והסקרנות? פשוט מדהים. גורם לי לנסות ולשחזר איפה לעזאזל אני איבדתי את זה? מתי אני איבדתי את הסקרנות? מתי אני איבדתי את התמימות הרכה הזאת, את המחשבות על עולם ורוד ופיות ונסיכים וגן-עדן? ואת ההתלהבות מכל דבר? איפה הלכה ההתלהבות? למה סף הריגוש עכשיו כזה גבוה?

כמעט שעה עמדתי שם, נשענת על איזה עץ, מקלפת קלמנטינה כדי שלקטן יהיה במה להאכיל ת'נמלים ומסתכלת עליו. "על מה אתה חושב קטנצ'יק?" שאלתי והוא סובב אלי את הראש במבט חשדני (או שאולי זו רק דעתי?) חייכתי אליו והוא רק אמר ברצינות, ובלי להזיז יותר מדי שרירים בלסת כדי לא לשנות את ההבעה הרצינית שלו "בואי נלך עכשיו דודה נועה, שאבא ואמא לא ידאגו לי" הוא התרומם, ניקה את מכנסו באיזור הברכיים מבוץ, אחז בידי והתחיל להוביל אותי לכיוון הבית. לא נותר לי הרבה חוץ מללכת אחריו ולהזיל דמעה של אושר.