בועה ושמה ’’אילת’’

חזרנו לעידכונים...עד הפעם הבאה.

"חצי גולגסטאר מהחבית" אמר נדב לברמן וזרק לי קריצה קלה וחצי חיוך כמה גברי מדי מצידו להזמין בירה באמצע היום.

ישבנו בבאר של הבריכה, ממתינים בסבלנות. הרגה אותי הציפיה, לא הצלחתי להבין למה אנחנו פשוט לא ניגשים אליה וזהו אבל בכל זאת נתתי לנדב לנהל את העניינים, אז חיכיתי. ישבתי כמו ילדה טובה וחיכיתי ובעטתי לו כמה פעמים ברגל כאילו בטעות. אחח כמה כיף להתנהג כמו בהמה.

"טוב למה אנחנו מחכים קיבינימאט? תעשה לה כבר טלפון!"

"עדיף שלא...פשוט חכי בסבלנות."

"אבל למה?" המשכתי להתעקש כמו ילדה קטנה וחסרת סבלנות.

"כי אני רוצה שקודם כל תראי אותה ורק אז תחשבי מה לעשות הלאה. לא רוצה שתחטפי הלם ותתחילי להתבלבל לי פה."

"אל תדאג לי פשוט תתקשר וזהו!" אבל עוד לפני שהיה צורך לסיים את המשפט הוא כבר תפס לי את הסנטר וסובב לי את הראש חצי סיבוב אחורה כשאמר "המשחק מתחיל, המלכה  יצאה לדרך. שעה שלוש שלך, שיער שחור, חולצה ורודה, מכנס מחויט. זאת שחושבת שהיא אלוהים..." סרקתי במהירות את השטח עד שעיניי נחו עליה. רעד מטורף איים לקרוע לי את הגוף. הרגשתי את בית החזה מתמלא בהרגשה מוזרה, מנפחת אותו ומנסה לפרוץ החוצה. "מה עכשיו?" לחש לי נדב באוזן בניסיון לתלוש אותי מההזיה המטורפת שפקדה אותי. לא טרחתי לענות לו, האמת שגם לא יכולתי. הייתי מהופנטת, נכנסתי לטראנס מטורף. לא ראיתי ולא שמעתי שום דבר חוץ ממנה. צעדתי לעברה, לא מורידה ממנה את העיניים לשניה אחת. מחכה לרגע שתקלוט אותי בעינייה...והנה זה קרה, היא ראתה. תדהמה היכתה בה. היא החווירה לחלוטין ולא יכלה לזוז, רק הביטה בי בפה פתוח ואני מתקדמת אליה במהירות. אהבתי את ההרגשה, היתרון הזה שיש לי עליה, הכדור במגרש שלי עכשיו, אין לה לאן לברוח. נעצרתי במרחק חצי צעד ממנה. נושאת את מבטי אליה ולא מעיזה אפילו למצמץ. היא הביטה בי שניה, לקחה נשימה עמוקה ופתחה "הזיכרון חזר?". בלעתי גולה של רוק, לא הצלחתי להאמין שמכל הדברים בעולם דווקא את שאלה האידיוטית הזאת היא הוציאה מהפה. גל של תיעוב פתאום השתלט עלי, לא הצלחתי להבין את כל התחושות שצפו בי פתאום אבל גם לא ניסיתי יותר מדי. "לא.." עניתי וכאב חד התחיל לטפס במעלה הצוואר לכיוון הראש.

"אז מה את עושה פה?" לחשה בזהירות.

"אם ההר לא יבוא אל מוחמד, אז מוחמד לא ישאיר להר ברירה..."

"אני רואה שבהומור לא פגעה לך התאונה.." סיננה ועל פניה מבט מבולבל.

"אנחנו צריכות לדבר.." חרצתי.

"אנחנו לא, לכי הביתה" אמרה ופנתה ללכת.

"את לא תתחמקי ממני! תהיי בנאדם דנה, תני לי תשובות!"

היא פנתה בחזרה לכיווני ובמבט מיואש אמרה "עזבי אותי בשקט, אני לא חייבת לך כלום. את חייבת להשתחרר ממני כבר. אתה לא מבינה שזה רק עושה לך רע? שאני עושה לך רע? אני לא מעוניינת לדבר..ביי!"

"ובכל זאת אני רוצה לדבר איתך..." התחלתי להגיד כשלפתע מצאתי את עצמי על הברכיים, מכווצת כולי, אוחזת את ראשי בין ידיי כדי שלא יתפוצץ. ראיתי שחור, לא שמעתי שום דבר חוץ מצפצוף חד ונוראי שאיים לפלח לי את הראש. תמונות החלו לרוץ מולי, שברי משפטים וקולות חצי מוכרים. פרצופים שונים ומשונים, סיטואציות מוזרות. החיים שלי, השנה האחרונה שאבדה לי – חוזרת אליי במכה. לא יכולתי להכיל את זה יותר. בשלב מסויים התעלפתי.

"אין לי מושג, דיברנו ופתאום היא נפלה, התחילה לפרפר ולמלמל כל מיני דברים. כשניסיתי להחזיק אותה היא התחילה לרעוד ואז פתאום היא התעלפה..." שמעתי את דנה מסבירה למישהו. רציתי לפתוח את העיניים, לראות איפה אני, להבין מה קרה, אבל הייתי עייפה מדי, מותשת. כל מה שרציתי זה לישון.

"את חושבת שחזר לה הזיכרון?"

"וואלה לא יודעת...אני מקווה שכן...מוזר לחשוב שהיא לא יודעת מי אני"

"יותר מוזר לחשוב שהיא לא יודעת מי היא"

"שמע נדב ידעתי שקשה לה עם כל הקטע של היציאה מהארון, אבל עד כדי כך להדחיק את זה לרמה של איבוד זיכרון?"

"אנערף...איתה אני כבר לא מתפלא על כלום"

"רגע אז תסביר לי שוב..מה בדיוק קרה שם? למה היא בכלל הלכה לראות אותה? למה לא באתם קודם אלי?"

בדיוק שנדב עמד לענות פקחתי את עיניי והבטתי עליה בחיוך. כל כך שמחתי שהיא כאן, לידי. הבנאדם שהוא הכי משפחה בשבילי בעולם, "מור..התגעגעתי אליך" אמרתי בכבדות והיא הביטה בי שניה בחשדנות ואז שיחררה חיוך ונעמדה מולי "גם אני אליך אחות קטנה ויקרה שלי" אמרה ומשכה אותי לחיבוק.

"אז אני מבין שחזר לך הזיכרון?" שאל נדב.

"כן טינופת, הוא חזר. איתך אני עוד מעט יסגור עניינים, שלא תעיז להוסיף אפילו עוד מילה" אמרתי בכעס וחזרתי למור "אפשר שנלך לעשן?"

"בטח שאפשר..יאללה בואי."

התרוממתי מהמיטה והרגשתי כאב ראש נוראי, אבל זה לא עניין אותי באותו הרגע. האושר העילאי שהרגשתי מחזרתו של הזיכרון שלי היה הדבר היחיד שבאמת עניין אותי באותו הרגע.

"רגע רגע מה נגנבתן? לעשן אפשר אחרי זה, עכשיו צריך לקרוא לרופא שיבדוק אותך!" אמר נדב שנעמד מולנו וחסם בגופו את דלת הכניסה.

החלפתי לשניה מבטים עם מור ובסוף התייאשתי וחזרתי למיטה "טוב תקרא לו..אבל זריז, אני מתה לסיגריה."

"איפה היא?" שאלתי את מור וינקתי עוד שאכטה מהסיגריה.

"אין לי מושג...היא באה איתך לפה באמבולנס, דיברה קצת עם הרופאים. חיכתה שנדב יגיע ונעלמה."

"אז תקשרי אליה שתבוא.." הפצרתי במור שלא נראתה מאושרת מהרעיון.

"בשביל מה? עכשיו שחזר לך הזיכרון את יודעת שאתן לא מדברות כבר ים זמן, אז מה פתאום נפל עליך לראות אותה?"

"לא יודעת...אני רוצה לדבר איתה...רוצה לסיים את זה" מילמלתי וצללתי לתוך ענן המחחשבות שעלה מהסיגריה.

הרופא שיחרר אותי הביתה. השארתי את נדב להתעסק בניירת וברצף הטלפונים להורים המודאגים ובזמן הזה ירדתי לטיילת. לקחתי איתי את צ'יקו, הכלב של מור.

מזג האוויר היה מדהים. אני אוהבת את אילת במאי, חמים אבל לא מדי. החלטתי לעשות לעצמי ולצ'יקו טיול ארוך, לשחרר קצת את כל האיברים התפוסים. הלכנו את כל הטיילת, מהקניון ועד מלכת שבא, שבסופה, כמו תמיד הגעתי לפינה שלי במזח. הפינה שגיליתי עוד בשבוע הראשון באילת והייתה המפלט שלי לשיחות חתך עם הנפש. התיישבתי על אחד הכיסאות, שהדייגים הביאו, ושהיו מונחים שם דרך קבע וצ'יקו לידי מתחרדן בשמש ומתפנק עליי שאני אלטף אותו. אין לי מושג כמה זמן ישבנו שם כשלפתע הוא החל לנבוח. המשכתי לשבת ובלי להביט אחורה שאלתי "מה את עושה פה?". דממה. אפילו צ'יקו כבר נרגע. ואז היא שאלה בחשש מאחורי גבי "איך ידעת שזאת אני?"

"כלב דור שלישי...יש לו נביחה מיוחדת לכל בנאדם...עוד כמה שנים הוא גם בטח יעשה ת'פרצוף של אותו בנאדם ואז בכלל הוא יהיה משוכלל." אמרתי בציניות מאוסה, ממשיכה להביט אל עבר השקיעה ולא טורחת להסתובב אליה. היא התיישבה לידי, על אחד מכיסאות הדייגים, ולא אמרה מילה. היא לא העיזה להסתכל עליי. יכולתי להריח את הפחד שלה נישא אליי על הרוח עד שמגיע לאפי. נשמתי אותו מלוא הריאות והתענגתי על העוצמה. לא הוצאתי מילה, לא היה צורך. לא הבטתי בה אפילו לשניה אבל הרגשתי את חוסר הנוחות שלה מהשתיקה שלי, זה הטריף אותה. לאט ובזהירות היא שלחה יד רועדת לעברי והניחה אותי על ידי. לרגע לא הגבתי ואז הפכתי את ידי ושילבתי את אצבעותיי בשלה. הרגשתי אותה נרגעת, הרגשתי את כל השרירים שלה נרפים ואת הנשימות שלה נהיות סדירות. עדיין לא הבטנו אחת בשניה ולא הוצאנו אף מילה. אבל שתינו ידענו באותו רגע שזה נגמר. גם השנאה, גם האהבה. הכל נגמר. הלילה שתינו נישן בשקט.

התגברנו.