בועה ושמה ’’אילת’’

"בוא, הולכים!" פסקתי ואחזתי בידו תוך שאני גוררת אותו והוא נשרך אחריי עם עיניים חצי עצומות וגוף רפוי. עד שהגענו למגורים  הוא התאושש מעט ואפילו עצר בקיוסק הקרוב לקנות חבילת מסטיקים כדי שיוכל להפסיק להפיץ את צחנת הקיא שנדפה ממנו. "אני מצטער..." מלמל, כעמדנו מחובקים ליד הבריכה "לא התכוונתי להרוס לך את הערב" הוסיף ונשק לי על המצח. "אין לך על מה להצטער, גם ככה מיציתי את זה מהר מאוד...אתה רוצה שאני אחכה איתך למונית?" שאלתי והוא חייך חצי חיוך ערמומי כששאל "אני דווקא זוכר שאמרת משהו על לבוא להתקלח ולישון אצלך...". צחקתי מעט ועניתי "זה היה כשהיית סמרטוט ותקף אותי יצר האימהות שבי, עכשיו אתה נראה לי בסדר גמור, אתה יכול לעלות הביתה"

"אפילו לא מקלחת?" שאל בכאילו פליאה.

"חצוף!" אמרתי "מקלחת אתה רוצה? אני אתן לך מקלחת שלא תשכח!" ניתקתי את עצמי מהחיבוק ודחפתי אותו בכל הכח לבריכה. "מה????? את לא נורמלית!!" צעק לי ממרכז הבריכה, כולו רטוב וחיוך ענקי פרוש על פניו. "נכון, ואתה מת על זה!" צעקתי בחזרה והתחלתי לרוץ כשראיתי אותו מטפס על שפת הבריכה. הוא רדף אחרי סביב הבריכה וכשתפס אותי לא חשב פעמיים, הרים אותי באוויר ונזרק ביחד איתי למים. שיחקנו בהטבעות. ליתר דיוק הוא שיחק בהטבעות, אני שיחקתי בלנסות לא לשתות את כל הבריכה. כשהתעייפנו נצמדנו לקצה הבריכה, אני עם גבי לדופן והוא מולי, מגונן עם שתי ידיו שלא אנזל מרוב עייפות.

"את מדהימה.." לחש והכנות נשפכה לו מהעיניים. חייכתי במבוכה והסטתי את מבטי מעיניו "היי.." לחש וכשהפנתי אליו את מבטי נישק אותי. קרוב לחצי שעה היינו שם במים, מתנשקים ורועדים מקור.

"היי! מה נראה לכם שאתם עושים?! צאו מיד מהמים!" קטע לנו הקב"ט את הניסיון המרשים לשבור את שיא גינס. טיפסנו במהירות מהבריכה ורצנו לכיוון החדר מצטחקקים ונוטפי מים. "עכשיו אני יכול להתקלח?" שאל אותי במבוכה גלעד שנראה חסר אונים בכניסה לחדר, בעודו מטפטף לי על השטיח. "כן חמוד..." חייכתי וזרקתי לו מגבת נקייה מהארון "ולא תצטרפי אליי?" אמר בהפגנת אומץ מוגזמת "אל תסחף...ואל תגמור את המים!" אמרתי ויצאתי למרפסת לעשן.

כשיצא מהמקלחת עם דבר פרט למגבת סביב מותניו נעמד לידי ובגמגום קל אמר "יש מצב לבוקסר? פשוט כל הבגדים שלי רטובים..." חייכתי ועוד לפני שהספקתי לענות כבר נשמעה דפיקה בדלת "טוב תפתח, אני אביא לך משהו ללבוש בנתיים".

נברתי בארון בחיפוש אחר משהו שיתאים למידות שלו כששמעתי קול מוכר "אני מבינה שלא נמאס לך לחפש חורים לזין שלך..." אמרה דנה בזלזול אחרי שהתעשתה ממראה גלעד העירום עומד מולה ומגבת למותניו בלבד. "אני מבין שלא נמאס לך לקנא בי...." אמר גלעד באיפוק עוקצני והסתובב לכיווני. הגשתי לו את מכנס הטרנינג שנותר עוד מהביקור האחרון של נדב אצלי ותאם את מידותיו כמעט לגמרי ולא זזתי ממקומי בעוד אני ודנה מחליפות מבטים, שלי זהיר ושלה כועס. "את לא נחה אה?" זרקה בזלזול וסובבה את גבה במטרה ללכת. עשיתי מספר צעדים מהירים לכיוונה ואחזתי במרפקה. היא נתנה בי מבט מתפלא ואני בתמורה סיננתי ברוע "תפסיקי לחשוב שכל החיים שלי סובבים סביבך! ותפסיקי לשחק אותה כאילו באמת אכפת לך ממני! אני סתם עוד חיזוק לאגו העלוב שלך, נשבר לי כבר הזין ממך! אם יש פה מישהי שלא נחה זו את, אז תעופי לי מהפרצוץ ותעלי לחדר שלך, שם בטוח מישהי או מישהו כבר מחכים רק לך שתבואי לסיים איתם ת'ערב!" שיחררתי את אחיזתי בה וצעדתי שני צעדים אחורנית אל תוך החדר בלי להוריד ממנה את העיניים. כשהתאוששה קצת מן המתקפה ופתחה את פיה כדי לענות לי, קטעתי ב"לילה טוב" קצר את מילתה הראשונה וסגרתי את דלת החדר בפניה.

"מה הסיפור שלכן?" שאל אותי גלעד בעודו נשען חשוף חזה על משקוף דלת המרפסת עם ידיים בכיסי הטרנינג שהתאים לו כמו כפפה. "שום סיפור, סתם חולת נפש" פטרתי אותו בהנף יד ונכנסתי למקלחת. כשיצאתי מצאתי אותו ליד דלת הכניסה עם שקית בידו ובה כל הבגדים הרטובים שלו שהדיפו סירחון כלור נוראי "אני חושב שכדאי שאני אלך עכשיו...תודה על הכל" אמר ונשק לי על הלחי. "לאיפה נראה לך שאתה הולך אידיוט?" שאלתי בחיוך וטון מתגרה. "אני הולך הביתה, תעשי לי טלפון אחרי שתסגרי את כל הסיפור הזה עם דנה ותהיי פנויה רגשית, או לחילופין תחליטי לספר לי מה הסיפור ביניכן. את מקסימה אבל ממש לא בא לי להתקע באמצע...מה שזה לא יהיה" אמר בחדות שכאבה לי. "אל תלך..." מלמלתי "אני רוצה שתישאר..." לחשתי ומשכתי אותו אלי לחיבוק. "בוא" פסקתי ומשכתי אותו למיטה. שכבנו שם שנינו, מתחת לפוך, פנים אל פנים. סיפרתי לו הכל, על דנה, על מור, על הכל. הוא האזין בשקט וגמע את מילותיי. מלטף כשצריך וכועס בשבילי במקומות בהם אני כבר מזמן הפסקתי לכעוס. "עכשיו אתה מבין מה הסיפור שלנו?" שאלתי בהקלה והסרתי לכלוך בלתי נראה מזיפי זקנו העיקשים. "וכל זה בפחות מחצי שנה? איזה הספק מטורף..." אמר וזע באי נוחות. "כן, זה די אינטנסיבי...כנראה בגלל זה כל כך קשה לזה להיות כמו שצריך. אין זמן לעכל וכבר יש חוויה חדשה" עניתי בהשלמה ואז הוספתי "אבל לא סיפרתי לה את זה בשביל שתאכל על זה סרטים, סיפרתי לך את זה בשביל שתבין שבאמת נמאס לי ממנה ואני רוצה לתת לך את ההזדמנות שמגיעה לך". הוא חייך שניה ואז משך אותי אליו לנשיקה ותוך שניות כבר היינו שנינו עירומים.

"מיני, תעלי ללובי. דנה קוראת לך, היא צריכה עזרה במשהו" אמר לי קובי המנהל בזמן שחיפשתי במגירת התירוצים שבראשי איך להתחמק מיום העבודה. כל מה שרציתי זה לישון ולקום עוד יומיים. הייתי כל כך עייפה שלא מצאתי בי אפילו את הכח להתווכח איתו. אז לקחתי את עצמי ונגררתי ללובי, לא מעיזה להסיר את משקפיי השמש ולהסגיר את הלילה הארוך שעבר עליי, כמובן שבעיניה זה לא מצא חן "תעיפי ת'משקפיים מהפרצוף שלך, את לא בבריכה!" זרקה לי בכעס. "הפלורסנטים כואבים לי בעיניים" עקצתי חזרה. "תפסיקי כל לילה ל..." התחילה לומר ואז חזרה בה והשתתקה. "להפסיק מה? להתנהג כמוך?" ניסיתי לתדלק אותה בחזרה אך היא בתמורה התקרבה אליי באיטיות, מניחה יד אחת על הכתף ובשניה מסירה לי בעדינות את משקפיי השמש. מביטה בי במבט מתנצל בשתי עיניה השחורות כמו הלילה "טוב די, אני לא רוצה לריב איתך. את חשובה לי אני לא רוצה לאבד אותך, אני מצטערת על אתמול פשוט הייתי שיכורה ולא יודעת מה נכנס בי" הבטתי בה שניה ואז הורדתי בעדינות את ידה מכתפי "לא מתאים לך הלוק המתנצל הזה שעטפת על עצמך בזמן האחרון, תתחילי להתנהג כמו בנאדם ואז לא תצטרכי לבקש סליחות כל הזמן" אמרתי והחזרתי את משקפי השמש לעיניי כשיצאתי ממטבח הלובי.

מאותו יום לא דיברנו שלושה שבועות. גלעד ניסה לא פעם לעודד אותי לדבר איתה. ראה כמה מאמלל אותי לראות אותה בכל מקום בלי היכולת להוציא מילה מהפה. ראה כמה אני כועסת מצד אחד, ומצד שני כמה היא חסרה לי. כמה מעציב אותי שאוטוטו אני צריכה לעזוב ואין לי אותה בשביל להנות ממנה לפני כן. הוא גם ניסה לדבר איתה, להסביר לה את המצב, ללא ידיעתי כמובן. אבל היא, כמו כל שור מצוי, הלכה עם הראש בקיר. הכעס נפוג מהר מאוד אבל שתינו פיתחנו לעצמנו מלחמת אגו מטורפת. מנסות להוציא אחת לשניה את העיניים אבל משחקות אותה כאילו לא אכפת לנו אחת מהשניה. "סיננתי מהחיים שלי אנשים שלא עושים לי טוב ואין לי שום כוונה להחזיר אותם לחיים שלי" אמרה בכמה הזדמנויות למספר חברים משותפים וגם בקרבתי כדי שיגיע לאזניי.

המצור ביננו נשבר לאחר שלושה שבועות, באחת מהמסיבות הקבועות שלנו. חגגנו יומולדת לחברה משותפת וכהרגלנו העמדנו את כל הבר לרשות החוגגים במחירים מוזלים לבאי יום ההולדת. גם דנה וגם אני מעולם לא הצלחנו לעמוד בפני בר במחירים מוזלים ותידלקנו את עצמנו בלי הפסקה. כששתינו שיכורות מדי מצאנו את עצמנו רוקדות אחת עם השניה בטירוף על הבר, דופקות מופע כאילו אנחנו מינימום 'חופשיות על הבר'. לרגע מבטינו נפגשו ונעצרנו. היא הביטה עם עיניים מנצנצות מאושר שלא ראיתי אצלה כבר תקופה ארוכה, דפקה חיוך מיליון דולר שגרם גם לחיוך שלי להתפשט במהירות , תפסה לי את הפנים בשתי ידיים והדביקה לי נשיקה. עמדנו שם על הבר, מתנשקות בלהט מול כל המועדון כשגלעד ומור, שבאותו זמן הייתה בת הזוג של דנה, ביניהם. אבל באותו רגע זה לא עניין אותנו. תוך פחות מעשרים דקות כבר היינו שתינו אצלה במיטה. שם גם סיימנו את הלילה.

עד היום גלעד ומור לא יודעים איך נגמר אותו לילה. במשך יומיים הם רתחו מכעס על הנשיקה ועל זה שעזבנו יחד את המועדון. בסופו של דבר, לאחר תיאום גרסאות מטורף בין דנה לביני הצלחנו לשכנע אותם שלא קרה שום דבר ואין להם מה לדאוג לגביי הנאמנות שלנו ושזה בסה"כ הייתה השפעת האלכוהול הנוראית עלינו.

במשך חודשיים שלמים תיחזקנו אני וגלעד זוגיות לתפארת וכנ"ל מור ודנה, בלי שבני הזוג שלנו ידעו שכשהם בעבודה עד השעות הקטנות של הלילה אנחנו פוזלות לכיוונים אחרים, ליתר דיוק לכיוון אחד, הכיוון של שתינו.

"איפה נעלמת כל היום?!" שאלה אותי דנה כשהתפרצה לחדרי עם המפתח הרזרבי "כל היום אני מחפשת אותך!" הציבה עובדה והמתינה למוצא פי, "אההה...סתם...הסתובבתי בעיר, הייתי בלי הפלאפון"

"מה זאת אומרת, הסתובבת בעיר? איפה הסתובבת? עם מי?"

"טוב מה זה החדר חקירות הזה? מה נהיה איתך??" תקפתי מעט.

"כי אני כל היום מנסה להשיג אותך ואת נעלמת! איפה היית?"

"עם גלעד..."

"גלעד?! מה בדיוק עשיתם???" הוריד המרוקאי במצח התחיל להתנפח לה קצת.

"סתם עשינו יום כיף בעיר..." אמרתי ואז הוספתי "לא קרה כלום אין לך מה לדאוג"

"אני לא אוהבת שאת מסתובבת איתו!"

"אז מזל שאני לא שואלת אותך!" אמרתי בתקיפות וקטעתי את השיחה בעודי מדליקה סיגריה ויוצאת למרפסת. "טוב לא התכוונתי לריב איתך" אמרה "אני בסך הכל דואגת לך"

"אין לך מה לדאוג לי, במיוחד לא בהקשר של גלעד, הוא מקסים והוא אחלה בנאדם!" בזה סיימנו את השיחה הזאת.

היא התיישבה לידי על אחד הכיסאות שגנבנו באחד הלילות כדי לשדרג את הגינה ונח שם עכשיו יתום. המשכנו לדבר על הא ועל דא ובלי לשים לב כבר הגיע שלוש לפנות בוקר ומצאנו את עצמנו מנסות להשתלט על הפיהוקים שתקפו אותנו. "וואי אני חייבת להכנס להתקלח" אמרתי בגמגום עייף שלווה בפיהוק והתרוממתי באיטיות מהכיסא. "אז כנסי להתקלח אני עפה לחדר שלי, אני אבוא בבוקר להעיר אותך!" אמרה ונתנה לי נשיקה קלה על השפתיים אך לא קמה מכיסאה. נכנסתי למקלחת כשהיא עוד מסיימת את הסיגריה המי יודע כמה שלה לאותו לילה. כשיצאתי גיליתי שהיא עדיין שם, אבל לא במרפסת אלא במיטה, מכוסה בפוך שלי עד הסנטר וכבר חולמת את החלום העשירי בערך היא כל כך יפה כשהיא ישנה . נשכבתי בזהירות לידה כדי לא להעיר אותה ולמרות העייפות פשוט לא יכולתי להרדם, הבטתי בה דקה ארוכה, מתפעלת מיופיה כשהרגשתי אותה מושכת אותי בעייפות עליה, היא חיבקה אותי חזק ומילמלה "אני אוהבת...." וכך נרדמנו.

'ערב מחלקה', כולם מדברים על זה כבר שבוע בלי סוף כאילו זה הדבר הכי גדול שקרה כאן מאז התפרקות היי פייב. מנהל המחלקה החליט להשקיע בנו סוף סוף ולהראות טיפת הערכה על תרומתנו הרבה תכלס סתם בה לו לראות אותנו שותים  ומתנהגים כמו מפגרים וסגר לכבודנו את אחד הפאבים היותר נחשבים באילת לערב שכולו מחלקת מזון ומשקאות.  כולנו שוחררנו מוקדם מהעבודה וכל האגף שלנו במגורים נראה כאילו מינימום מישהו מארגן חתונה, כולם מסתובבים במסדרונות בהיסטריה, עם ג'ינסים ושמלות אבל בכפכפים פרוותיות. חלק רצות במסדרונות עם פן, מחפשות מי ישרוף להן את השיער הפעם וחלק כבר התחילו לתדלק את עצמם עם כוסות וודקה רדבול.

בערך בתשע  וחצי הגיע גלעד ובידו בקבוק 'אפטר שוק' אדום. הוא נעמד בכניסה לחדרי, נשען על המשקוף וחייך את החיוך המדהים הזה שלו "את נראית לי מיובשת, את צריכה לשתות משהו!" פסק וניגש לכיוון מדף הכוסות. "אני צריכה למצוא מה ללבוש, זה מה שאני באמת צריכה עכשיו!!" אמרתי בציניות תוך שאני שולפת את כל תכולת הארון שלי ומפזרת אותה על המיטה, "כל מה שתלבשי יהיה לך יפה, את לא צריכה להשקיע יותר מדי..." מלמל גלעד קצת נבוך ואני רק זרקתי חצי חיוך והמשכתי במלאכה הסיזיפית שלי.

בג'ינס וחזייה הסתובבתי ברחבי החדר בחיפוש אחר חולצה כשאחת לכמה שניות אני שבה על עקבותיי לכיוון השולחן ומרימה כוסית לחיים עם גלעד. עד שיצאנו כבר הספקנו לשתות שלושת רבעי בקבוק בצ'ייסרים. האלכוהול התחיל להשפיע ושנינו היינו מאושרים מתמיד.

הגענו למקום ובכניסה, על תקן מארחת, חיכה לנו אבישי המנהל היקר שלו "אני מבין שגם אתם לא סומכים עלי והעדפתם לתלדק בבית, אהה?" חייך והחווה לנו בידו להכנס.

בתפריט להערב: אלכוהול חופשי, נשנושים מכל המינים כולל חטיפים, פחמימות לסוגיהם, מגוון סושי מטורף ואפילו 'על האש' קטן ביציאה מהמקום.

באמנותי להערב: קריוקי....אוי הבושות. אני יוצאת מנקודת הנחה שאלוהים בדיוק ישן או היה עסוק או משהו כי אם הוא ראה את מה שהלך שם אני בטוחה שהוא לא סולח לנו על החטאים האלה המון המון גלגולי חיים. הרסנו בערב כל שיר ישראלי שקיים ואפילו כמה לועזיים. גם דנה בסופו של דבר נשברה ועלתה לשיר דווקא לא כזאת גרועה הכולרה  הרהרתי תוך שהיא קורעת לעצמה את הגרון עם "פז'ו צבאית" של עברי לידר, מקדישה לי אותו בעיניים, יודעת מה השיר הזה עושה לי בגוף. בעוד ששתינו מנותקות לגמרי ממה שקורה סביבו תלש אותי גלעד מההזיה ששקעתי לתוכה בתרומתו האדירה של אחוז האלכוהול בגוף שלי "מאמי נראה לי אני הולך הביתה, אני בקושי עומד על הרגליים, איפה המפתח של הקטנוע?" הסתובבתי אליו וראיתי כמה הוא חיוור, כנראה שתה יותר מדי. "מאמי אולי תיקח מונית?" אמרתי וליטפתי את זיפי זקנו הקטנים "לא לא זה בסדר אני יכול לנהו..." ועוד לפני שסיים את המשפט כבר סימן טריטוריה של קיא לידינו "טוב יאללה בוא, לא קטנוע ולא נעליים. אני לוקחת אותך למגורים, תתקלח ותישן אצלי. אתה לא יכול לעלות ככה הביתה. אתה לא תשרוד ת'נסיעה" אמרתי והתחלתי לפלס לנו דרך בין כל השיכרוים מדי שכנראה שכחו לרגע שהם צריכים להתייצב, בדיוק כמונו, בשמונה בבוקר לעבודה. בשניה שיצאנו מהפאב רץ גלעד  לשיח הקרוב וגם אותו השקה במיצי הקיבה שלו. הוריתי לו להשאר שם ולא לזוז וחזרתי פנמה כדי להביא לו מים. בעודי נשענת על הבר ומנסה לסמן לברמן שיגיע, הרגשתי מישהו מחבק אותי מאחורה ומדביק לי נשיקה חייתית בצוואר, הסתובבתי באינסטינקט וראיתי את חיוך מילין הדולר שלה מרחק נשימה מהפרצוף שלי, ואגב נשימה, אז נשימה רווית אלכוהול, מאוד. בלי לחשוב פעמיים הדביקה את שפתיה שלי והתחלנו להתנשק שם, מול כל המחלקה. כשעצרה לשניה הבטתי בה ושניה לפני שנישקה אותי שוב סובבתי את הראש וצרחתי לברמן שיביא לי מים. החזרתי אליה את המבט ואמרתי לה באוזן "לא נמאס לך לעשות לי את זה? אני עפה מפה." ללא קול שאלה אותי 'לאן?' וכשעניתי למגורים לחשה לי באוזן "אז חכי לי שם, רק מסיימת פה ובאה לישון איתך כפיות..." היא נתנה בי את המבט החתולי הזה שלה, רציתי לרצוח אותה באותו רגע אבל שמרתי על קור רוח ועניתי באדישות "גלעד בא לישון אצלי, נדבר בבוקר" הסתובבתי והלכתי משם.