בועה ושמה ’’אילת’’

נשארו לי רק עוד יומיים באילת. אחרי קיץ ארוך, ראש השנה, יום כיפור וחג ראשון של סוכות – הגיע הזמן לעזוב. עוד שבועיים לגיוס. כולם פה כבר קיבלו את העובדה שאני עוזבת, כבר שבוע שחוגגים לי מסיבות פרידה ומסיבות גיוס. כולם מביאים מתנות "שימושיות" לצבא, מכומתות ושיפצורים לדיסקית דרך אסלוניות ומשחה נגד שפשפות. יצא לנו לדבר הרבה על כל עניין הגיוס, בהתחשב בעובדה שכל החבר'ה אחרי צבא ורק אני הילדה הקטנה שלהם שרק עכשיו מתחילה את הדרך. כולם מייעצים, רוצים שאני לא אתגייס ואשאר קרובה אליהם ומצד שני מדברים על החשיבות שבגיוס והסיפוק שבתרומה למדינה וכל השיט הזה. דווקא הרעיון הכי ריאלי הגיע מלא אחרת מאשר מור, שהבריקה ברגע של רצינות "כשאת מגיעה לקצין מיון, תלחמי איתו על שיבוץ בבסיס באילת, או לפחות קרוב לפה. לא חסרים פה בסיסים, פשוט אל תוותרי לו! ככה גם תוכלי לשרת וגם תוכלי להמשיך לגור איתנו ולעבוד פה." בסופו של דבר הגענו למסקנה שזו ההחלטה הנכונה וזו הדרך.

"אולי תשארי עוד כמה ימים? את מתגייסת רק בסוף החודש" הירהרה לעצמה דנה בקול רם במהלך משחק סנוקר סוער בין שתינו בלובי של המגורים. "את יודעת שאני רוצה אבל אני צריכה קצת זמן להתארגן על עצמי לפני הצבא, עוד לא התחלתי לעשות קניות ואני צריכה להשקיע קצת במשפחה ובחברים מהבית, גם ככה כולם מחוממים עליי על זה שלא ראו אותי כבר חצי שנה" אמרתי ויריתי את השחור שהכריע את הטורניר שלנו לפינה הרחוקה. הבטתי בה בחיוך של מנצחים וחיכיתי לתגובה, אך זו איחרה לבוא. היא הניחה את המקל על השולחן והתיישבה מכווצת על הספה, מחבקת את הברכיים, תוך שהיא מדליקה לעצמה סיגריה. עשיתי שני צעדים לקראתה כשראיתי נצנוץ של דמעה מבצבץ מעיניה. היא קברה את המבט בין ברכיה והתכווצה עוד יותר, בכי חרישי יוצא מגרונה וכמעט ולא מספיק להגיע לאוזניי. "מה קרה פיוז??" שאלתי בדאגה והנחתי את ידי על שיערה השחור. היא אחזה בידי ומשכה אותי אליה לחיבוק, מניחה לדמעותיה להרטיב את חולצתי. "אוף אני לא מאמינה שאני בוכה. כשהחברה הכי טובה שלי מגיל 12 עזבה את אילת לא בכיתי. ראיתי עשרות אנשים באים והולכים, יותר ופחות חשובים לי ולא בכיתי. ודווקא עליך, ילדה בת 18  שאני מכירה פחות מחצי שנה אני בוכה. אל תעזבי...את הבנאדם היחיד שמכיר אותי באמת אני צריכה אותך קורב אלי." הרגשתי חנוקה, לא ידעתי מה להגיד לה באותו רגע אז פשוט חיבקתי אותה ונתתי לה לבכות, עליי, עליה, עלינו.

"אוקיי, תהיו שניה בשקט, אני רוצה להרים כוסית!" אמרה דנה בחיוך וכולם השתתקו והרימו כוסות. "אני רוצה להרים כוסית לכבוד מיני הילדה הקטנה שלנו שעוד רגע נוטשת אותנו והופכת לרכוש צהל" אמרה לחלל החדר שהכיל יותר מדי אנשים והרגיש צפוף מדי ואז הישירה אליי מבט והוסיפה "אני מאחלת לך את כל הטוב בעולם. אני יודעת שלא משנה איפה תהיי, תמיד יהיה לך טוב כי אין כמוך ואף אחד לא מסוגל עליך. כולנו מקווים שתחזרי אלינו כמה שיותר מהר והכי חשוב שתדעי שלא משנה מה קורה, תמיד יש לך בית פה ואנשים שאוהבים אותך ויעשו בשבילך הכל...לחיי מיני!" כולנו השקנו כוסות והמשכנו בשיבת השתייה הכנראה אחרונה שלנו יחד, לפחות לתקופה הקרובה.

תוך שעה כבר היינו במועדון, כולם שיכורים ומאושרים, חוגגים לי גיוס ומסיבת פרידה. אפילו גלעד מחל על כבודו האבוד והגיע להפרד ממני למרות ששבוע לפני כן נשבע שלא יחליף איתי מילה יותר לעולם והוא לא רוצה לראות אותי בחיים, אחרי  שנפרדתי ממנו באדישות בפינת העישון של המלון בתירוץ הידוע 'זה לא אתה, זו אני', למרות שזו באמת הייתה אני, אבל לכו תנסו להסביר את זה לבנאדם מאוהב שהרגע נזרק בלי שום הסברים רציונליים.

באותו לילה ישנו ביחד מור, דנה ואני. מפגינות אחדות של חברות שלא תשבר ויהי מה. בשלב ההוא כבר היינו מור ואני שותפות לחדר. ודנה, שלא יכלה כבר לסבול את השופתה הנוכחית שלה, הפכה לחלק בלתי נפרד מריהוט החדר שלנו.

בבוקר שלמחרת  הגעתי למלון כדי לעשות סידורים אחרונים ולהתפטר באופן רשמי, דבר שלא היה קל במיוחד. כולם ניסו לטרפד את זה בצורה פרקטית וכשהבינו שככה זה לא יעבוד ניסו לפנות למצפון שלי בבקשה לעזרה באמת מזל שאין לי אחד כזה, אחרת זה עוד היה עלול לעבוד.

"מיני בואי הנה!" צעקה לי דנה במסדרון העובדים, שניה לאחר שסיימתי להפלט מהמלון. ניגשתי אליה בדילוגים וכמה ס"מ ממנה נעמדתי בדום והצדעתי לה. היא אחזה בידי וגררה אותי לחדר האוכל כשסיננה "בואי כבר י'מפגרת, אני צריכה שתעזרי לי לקפל מפיות..." נעמדתי במקומי לפתע ואמרתי לה "מה את רצינית איתי? לפני שניה נפלטתי מהמלון באופן רשמי, אני כבר לא עובדת פה, באמת נראה לך שאני אקפל מפיות???". היא הביטה בי שניה ואז פסקה בהחלטיות "כן!". כמובן שלא התווכחתי איתה ועשיתי את זה כמו ילדה מחונכת. בעוד שתינו מקפלות מפיות אמרה לי דנה כבדרך אגב "לא משחררים אותי מהסרוויס היום..."

"מה זאת אומרת לא משחררים?"

" לא משחררים...." מילמלה באדישות.

"אבל אני נוסעת היום בלילה, את חייבת להיות איתי לפני זה! את הבטחת!" פלטתי בכעס מהול בחוסר אונים.

"אני יודעת, אבל אין מה לעשות, יש מלא עבודה ואין מי שיעשה את זה" אמרה ועדיין לא העיזה להביט לי בעיניים.

"את בטוחה שלא רוצים לשחרר או שאת פשוט מעדיפה לקבור את עצמך בעבודה מאשר להיות איתי שניה לפני שאני נוסעת??" זרקתי בכעס ועוד לפני שהספיקה להגיב כבר הייתי על האופנוע בדרך למגורים לפגוש את מורן שהגיעה לפני באותו בוקר כדי לעזו רלי לסיים לארוז ולוודא שאני חוזרת הביתה ולא מחליטה בטעות להשאר.

השעה הייתה שש וחצי בערב וכולנו למעט דנה, מור וגלעד שעוד היו בעבודה, היינו סביב הבריכה של המגורים עם מנגל דולק וכמויות של אלכוהול, כשקיבלתי טלפון מקובי המנהל:

"כן קובי...." עניתי לטלפון.

"איפה את??" צעק עלי וכולו נשמע לחוץ

"עדיין במגורים, למה?"

"ואיפה דנה??" המשיך בחקירה הצולבת בלי להתייחס לשאלה שלי.

"אמורה להיות בעבודה..."

"בדיוק! והיא לא בעבודה! והיא מסננת שיחות! כי היא איתך! אז עכשיו תגידי לה שיש לה שלוש דקות להתייצב פה או שהיא מפוטרת!!!"

"קובי היא לא איתי...אם היא לא בעבודה אז אין לי מושג איפה היא. אני לא ראיתי אותה מהצהריים"

"מה שתגידי! בכל אופן תעבירי לה את זה!" אמר וניתק עוד לפני שהספקתי לענות.

היא לא בעבודה...ולא איתנו...אז איפה היא לעזאזל?!