הארי פוטר השביעי,
'הארי פוטר ואוצרות המוות'
הגיע לפני כמה ימים לארץ.
אני, מעריצה מושבעת של רולינג :)
קניתי אותו במכירה מוקדמת.
אתמול הלכתי לאסוף את הספר,
וסיימתי אותו תוך יום אחד.
בלעתי 683 עמודים בשקיקה,
תוך שאני צוחקת ובוכה חליפות.
שום ספר שקראתי לא גרם לי לבכות.
במבט ראשון, הכותרת נראית קצת עלובה.
כאילו רולינג נואשה מרעיונות,
וכתבה את השם הראשון שעלה לה בראש.
(אני עדיין צמודה לדעתי- השם יכל להיות יותר טוב)
הספר הזה מלא בכל כך הרבה מוות, רוע, אופל,
אבל גם בשמחה, באהבה, אפילו בחיים חדשים.
ג'יי חושפת בפנינו עולם שלם של פרטים שחמקו מעיני הקורא בקריאת הספרים הקודמים.
הכל הולך מתחבר כמו פאזל ענק, והקרא מתחיל לקלוט את התמונה המלאה.
אי אפשר להכחיש את זה שהמוות והשכול שולטים לאורך כל הספר. חברים נרצחים, נעלמים,
והדכדוך הולך ומשתלט על הכל.
מכאן ספוילרים...
הקטע שהיה הכי מרגש וכתוב הכי טוב, היה הקטע שבו דובי מת, והארי מכין לו מצבה.
(אפילו מי שלא קרא את הארי פוטר מעולם, יכול להתחבר לקטע הזה)
"הגמדון התנודד קלות, וכוכבים השתקפו בעיניו הרחבות והבורקות. הוא והארי הביטו יחד בידית הסכין הכסופה, המזדקרת מחזהו הגועש של הגמדון.
"דובי -לא -הצילו!" שאג הארי לעבר הבקתה, לאנשים שהיו שם. "הצילו!"
הוא לא ידע ולא היה אכפת לו אם הם קוסמים או מוגלגים, חברם או אויבים. כל מה שידע הוא שהכתם הכהה פושט על החזה של דובי, ושדובי מושיט אליו את זרועותיו הדקות במין תחינה אילמת. הארי אחז בו והניח אותו על צידו בעשב הקריר.
"דובי, לא, אל תמות- "
עיניו של הגמדון מצאו אותו, ושפתיו רעדו במאמץ להגות את המילים.
"הארי ... פוטר..."
רטט קל, והגמדון השתתק. עיניו לא היו עוד אלא כדורי זכוכית גדולים, המשקפים את נצנוץ הכוכבים שאותם שוב לא יראה."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
לאט לאט, לפי ההנחיות שמילמל, הופיעו חריטות עמוקות בפני האבן. הוא ידע שהרמיוני הייתה עושה את זה באופן מסודר יותר, ומן הסתם מהר יותר, אבל הוא רצה לסמן את המקום בעצמו, כפי שרצה לחפור בעצמו את הקבר. כשהזדקף, היה חקוק באבן:
כאן נח דובי, גמדון חופשי
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
