אחרי צום של 52 שעות, כמובן שעליתי בחזרה למשקל הקודם... קשה לי. מאד מאד קשה לי. לא רק בגלל השגרה המעצבנת שלי, אני סובלת מצומות שמחלישים לי את הגוף גורמים לי להרגיש שאני במצב של חצי עילפון, ודקה אחרי זה אני בולסת ושוב מגיעה למצב של חצי עילפון, הפעם מסיבה הפוכה לגמרי, בגלל שהקיבה שלי לא בנויה למיליון קלוריות בבת אחת. קשה לי בגלל הצבא, בגלל ששנים של הסתגרות בתוך עצמי וחוסר יצאה, בגלל הפחד של 'יהיה שם אוכל', גרם לי לבודד את עצמי מהחברה ופשוט לא לדעת איך להתנהג בסיטואציות מסויימות. אנחנו שמונה בנות, אחת 'חברה' שלי, וגם זה לא בדיוק, רק בגלל שהיא איתי באותו תפקיד ואנחנו כל היום ביחד, אז אנחנו צריכות איכשהוא להסתדר. עם כל השאר אני לא מתקשרת יותר מדי, זה מרגיש לי כל כך לבד... אני לא כמוהן, אני לא מסוגלת לצחוק על הדברים שהן צוחקות, אני לא זורמת איתן בשיחות, הדיבור שלי איטי לידן ומרגיש לי כאילו הכל מאולץ. הן צוחקות עלי מאחורי הגב, אני רואה את זה, אני רואה הכל בלי לפספס אף פרט... שבוע שעבר היתה לי שבירה רצינית, התחלתי לעבור את הנייד שלי ולחפש אנשים שאני יכולה להתקשר אליהם ולדבר איתם על זה, לפחות להרגיש שאני לא בלד, כי בבסיס זה מרגיש לי הכי לבד שיש. חברה אחת הכניסה את מה שסיפרתי לה לשגרת השיחה ולא ייחסה לזה יותר מדי תשומת לב, פשוט אמרה משהו כמו: "יהיה בסדר, עם הזמן זה יעבור", אחת אחרת באמת ניסתה לתת עצה, אבל היתה צריכה לרוץ לשמירה אז שמתי לב שהיא מנסה רק לגמור את השיחה הזאת. אמא רק הכניסה אותי לעוד יותר דיכאון ואמרה לי את מה שהכי לא רציתי לשמוע, 'אין לך הרבה חברות, את שונה, בעבר ייעצתי לך ללכת לטיפול אבל ראית בזה כעלבון ולא חשבת על זה ברצינות...' אז נשארתי לבד עם הדמעות שלי. אני יודעת שלעבור בסיס לא יעזור, כי הבעיה היא אצלי, לא אצל אותן בנות. אז להתמודד עם הבעיה הזאת שנתיים גם לא ממש יעבוד, אני לא חזקה כל כך...

אבל אני יודעת שאם אני ארד במשקל, אם אני אהיה רזה ויפה, למרות כל המגבלות שלי זה ישנה  יחס של אנשים כלפי. אם אני אהיה רזה בצורה מסוכנת, ברמה של אשפוז, זה יגרום לאנשים להתייחס אליי יפה, גם אם זה מתוך רחמים כבר לא אכפת לי, אני כבר לא מסוגלת להמשיך ככה.. אפילו לא עוד דקה אחת.

יום ראשון אני חוזרת לצבא, מוזר לי להגיד את זה, אבל שם הכי קל לי לצום, אני מסוגלת לצום שם מראשון עד חמישי בלי שאף אחד ישים לב, לחזור הביתה עם איזה 2-3 ק"ג פחות. הבעיה היא בחזרה הביתה, הבולמוס הנוראי שמגיע אחרי. אם הייתי מסוגלת לצום מראשון עד חמישי ובחזרה הביתה לשמור על סף של 1000 קלוריות, תוך חודש הייתי מגיעה למטרה שאני מרוצה ממנה, תוך חודש הייתי משנה את החיים שלי.

הלוואי ויהיו פה עדכונים יותר אופטימיים בקרוב...