זה רק חיים
אם תרצה לבכות,תקנה ממחטה כדי לנגב את הדמעות
אם תרצה לשמוח, אל תשכח מהחיים לברוח
אם תרצה לפחד, אל תיתן לעצמך להתחרט
אם תרצה להתקרב, תזהר אך תפתח את הלב |
| 9/2008
חוויות אחרונות....
לא מזמן התגייסתי, אז אני חיילת.....כרגע בטירונות עברתי שבוע ראשון בהצלחה..
כאשר הגעתי לבקו"ם לא ידעתי מה עליי לעשות ולאן לפנות, אך תמיד הלכתי אחרי בנות אחרות שעברו בדיוק את אותה החוויה...
תרמתי דם, קיבלתי חיסונים, יבלתי חור עם תמונה ופנקס שבי....ובדרך גם הלכתי לאכולץחוץ מזה גם לקחו ממני טביעות אצבעות, צילום פה וגם גוגלגולת....ובקיצר קיבלתי מדים של צבא....
אחרי זה הלכתי לבדיקת ציוד ואז לאוטובוס....אמרו לי רק דבר אחד ביציאה..את מלקה 3
מאיפה לי לדעת מה הלאה?ידעתי שאני אכבור טירונות..קצין מיון היה דווקא נחמד ונתן לי את התפקיד שרציתי..שח"ם
באנו לאוטובוס כל המחלקה, התיישבנו במקומות....היינו די קצת...רק 19 אם אני לא טועה או קצת יותר והפחד תקף אותי...מה אם אני עושה משהו לא נכון?
אחרי הבנתי שזאת לא טעות, שאני במקום הנכון ואין לי מה לדאוג....
המפקדת כל הדרך הסבירה דברים, אמרה תעברו 6 שבועות של טירונות ובשיש הקרוב עתידות לצאת הביתה....ושזה יהיה בבסיס ניצנים...
הגענו לבסיס, ירדנו מהאוטובוס וסידרנו את התיקים בשלשות...כמובן שפתחו לנו זמנים אנחנו הרי כבר חיילות....
תחושה ראשונה: מה זה המקום הזה? ופה אני אהיה 6 שבועות?
הלכנו לחדר אוכל...הסתדרנו בשלשות...ואכלנו ארוחת ערב....סוף סוף אוכל!
פחדתי שיהיה מגעיל לאכול...אבל לא דווקא סבבה מה שנותנים שם...
במהלך כל הדברים הללו הכרנו את המפקדים שלנו..וכולם הספיקו להתחצף אליהם...
אמרו דברים כמו..מה את חושבת לעצמך למה מי את ובעיקר לא רוצה....
אבל כל מה שהמפקדות אומרות זאת פקודה וצריך להגיד רק כן מפקד/ת
כשניגשים למפקדות צריך להתחיל את הבקשה ב"הקשב מפקד/ת" ורק אז לשול או להגיד משהו...
אחרי זה הלכנו לשעה חופשייה בה כולן הכירו את השירותים והמקלחות..העבירו תיקים והקידבקים לאוהלים שלהן וגם חולקנו לכיתות..
סך הכול למחלקה יש 4 מפקדים......וגם מפקדת מחלקה או מ"מ.....
מפקד/ת אחד/ת לכיתה....
סך הכול נהיינו 4 כיתות....9 10 11 12
הכרנו אחת את השניה ולאט לאט הבנו שאם נמצא במי להיתמך, יהיה ברבה יותר קל לעבור קשיים ואפילו רגעים כיפים...
עדיין הרגשתי שאני רוצה לחור הביתה ולמיטה ולחדר שלי, אבל ידעתי שיש סיבה מסוימת לכך שאני עוברת את זה...
ביום השני כבר היו יותר דברים קמנו ב 7 וחצי בבוקר והיינו כל היום על הרגליים....אם זה שיחות אישיות ואם שיחות פתיחה פלוגתיות..
מאז אותו יום..תחברתי למישהי ועזרנו אחת לשנייה לעבור את הקשיים בקלות..
ביום השלישי כר ידעתי למה אמרו שהחברים מהצבא הם חברים ממש קרובים..כי הם ביחד איתך עוברים תליך בו אתה מגלה את עצמך, את הצבא ואת הקושי להיות חייל...
הרי אכלנוף התקלחנו, ישנו והיינו בהפסקות ביחד..
תמכו במי שהיה לה קשה ופשוט היינו שם אחת בשביל השנייה..
פתאום ברגע אחד לא הרגשתי צורך לחזור, אל התרגלתי לסגנון חיים בו הכול זמנים ומפקדים..
הכרנו מי הוא מפגד פלוגה ומפקדת מחלקה...מי הו החופל..שזה רופא בשפת אזרחות...מדסנקית, רב, קבנית ועד הרבה גורמים אחרים..
בשלושה ימים הראשונים, כל פעם הצטרפה מחלקה אחרת ונפכנו באמת לפוגה...כי היינו שלוש מחלקות סך הכול ואנחנו הכי גדולה...
שם הפלוגה גדולה....
כל המפקדות תמיד פעלו על פי הכללים וכולן נחמדות בסך הכול..אפילו המפקד...שחשבתי שיהיה קשוח התגלה כאדם טוב...אבל אני אמורה לראות במפקדים רק מפקדים ולא אנשים...כדי לעבור את הטירונות בלב שלם..
כל הבנות שהיו איתי בכיתה ומחלקה תמיד הביטו לצדדים והסתכלו הם יש מישהי שסובלת או צריכה עזרה...
לא יודעת איך להסביר את התחושה הזאת..כאילו אני מכירה את כל הבנות כל החיים, למדנו יחד..שאנחנו תמיד היינו החברות הכי טובות....
ביום האחרון הרגשתי שאני רוצה וגם לא רוצה לעזוב..כי כבר שכחתי מהם משפחה בית ובכלל חברות..זה קצת אכזרי אבל התנתקתי לגמרי מהחיים היו לי ויש לי
הרגשתי איך פתאום הפכתי ליותר חברותית ופץוחה...איך לא התביישתי לדבר, להכיר ולהראות את עצמי...פתאום נהפכתי למישהי אחרת...והכול בזכות זה שלא היו חי את הכלים להתמודד עם הקשיים החדשים אז מצאתי אותם בכוחת עמי ואני גאה בכך...
הייתי הראשונה שהכינה מצבה..שזה לא היה קל בכלל כי חיפשנו את כולן...מה השמות שלהן ובכלל פעם רשונה אשכרה הכרתי מי נמצאת איתי באוהל...והדברים הבסיסיים על כל חיילת..
סופו של דבר כולן למדו משהו מהשבוע הראשון..אבל חכו יש עוד 5 שבועות...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
