היי:).
אני כ"כ שמחה שסופסוף הגיע הזמן שבו אני מפרסמת את הפרק הראשון שלי,חיכיתי לזה זמן רב ואני מקווה שגם אתם.
אז רגע לפני הפרק,אני רוצה להוסיף שיר שיתאים לפרק הראשון,מעכשיו,לכול פרק אני אוסיף שיר שמיוחד אך ורק לו.
:Nickelback-Someday
http://www.youtube.com/watch?v=MA5LJ51Gt-0
אני בטוחה שאתם מכירים את השיר הזה,אם אתם תקראו את המילים או תקשיבו להן,אני בטוחה שתבינו את הקשר:).
אז הנה לכם,הפרק הראשון של "סודותיה של לינדזי",אני מקווה שתאהבו אותו:
פרק 1-ההתחלה
עמדתי שם,ידי על ידית הדלת העגלגלה והחלקה.
היא הייתה כה קרה,רציתי להסיר את ידי ממנה ולברוח,"תלכי מכאן!זו הייתה טעות!פשוט תברחי!!!",צווחו קולות בראשי.
"היא מחכה לך במשרד חמודה",אמרה המזכירה כשראתה שעדיין לא נכנסתי.
נבהלתי,הסתובבתי באיטיות והסתכלתי עליה,היא חייכה אליי חיוך חמים,ידה מצביעה לעבר הדלת שאת הידית שלה עדיין אחזתי בחוזקה.
"עכשיו או לעולם לא",חשבתי לעצמי, ולמרות שהעדפתי תשובה אחרת,סובבתי את הידית(שלהפתעתי הסתובבה בקלות)ונכנסתי פנימה.
נכנסתי אל המשרד,הוא היה גדול מאוד,הקירות נצבעו בצבע בז' עם קישוטים בלבן,היה שטיח גדול ואדום באמצע החדר,עליו נחו כיסא שחור שעליו נשכבים המטופלים וכורסה,בצבע בז',לפסיכולוגית.
בצד הימני של החדר ניצב שולחן עבודה בצבע חום קהה,מאחוריו ישבה הפסיכולוגית,היא דיברה בטלפון וסימנה לי לשבת בידה.
הלכתי לעבר כיסא המטופל,אך לא התכוונתי לשכב עליו.
חיכיתי לה,לחוצה מתמיד,הצטערתי על כך שבאתי,על אותו יום בשעה שלוש בבוקר שבו כבר לא יכולתי לשאת את הכאב.
זכרתי אותו טוב,למרות שהוא היה לפני זמן כה רב,בשבילי,דבר לא השתנה מאז.
זה היה בחופש הגדול של השנה שעברה,שמעתי מוזיקה ועשיתי דברים לא חשובים במחשב.
"את לא יכולה להמשיך ככה",אמר קול בראשי,הקולות הללו,שנאתי אותם כ"כ,אך הם לא נטשו אותי,לא מאז אותו לילה שעד היום לא הצלחתי לזכור בשלמותו.
"את חייבת להשיג עזרה!",אמר הקול,בשונה מתמיד,שהוא פשוט היה מציק לי.
"מה אני אמורה לעשות?",חשבתי,אני לא האמנתי בפסיכולוגים,תמיד חשבתי שאם ארצה לספר משהו אספר לחברותיי שמכירות אותי במקום למישהי שאאלץ לשלם לה על העמדת פנים.
היא הייתה אישה זרה שלא הכרתי,איך היא כבר יכלה לעזור לי?
אך עם זאת,הייתי עובדת עצות, ובשונה מב"כ,לא התכוונתי לספר לחברותיי דבר.
היו דברים שהן היו מבינות והיו דברים שהן לא היו מבינות, וידעתי שזה אחד מהם.
"לפחות תנסי",אמר הקול,"מה כבר יקרה?תצביעי על תאריך,כל תאריך",הוא ציווה.
פתחתי את לוח השנה במחשב ודפדפתי בין החודשים,לאחר מכן עצמתי את עיניי ובחרתי את היום.
"ה-24 במרץ",לחשתי,משהו ביום הזה גרם לי לחוש הקלה כלשהי,תמיד חשבתי שזה נגרם מהמחשבה שאולי יש לי תקווה,אולי אני עוד אצליח לצאת ממצב הביש הזה, או לפחות להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי,עם חיי,עם כל העמדת הפנים הזו.
זכרתי את השבוע שלאחר מכן,שבו חיפשתי את המס' של הפסיכולוגית הרחוקה ביותר ממקום מגוריי והדרך הנוראית שבה דיברתי אל המזכירה שלא הסכימה לקבוע לי תאריך כה רחוק מחודש אוגוסט, והימים שבהם ויתרתי על בילויים עם חברותיי בכדי לחסוך למפגש איתה שעלה 100$.
וכיום,בזמן שחיכיתי שהפסיכולוגית תסיים את השיחה שלה,הרגשתי שזו הייתה הטעות הגדולה ביותר בחיי.
כל שרציתי היה לברוח משם,לברוח ולעולם לא לחזור לחלק הזה של העיר.
אך ידעתי שעם אעשה זאת תמיד אתהה "מה היה עם?", וידעתי שלא אוכל לחיות עם זה.
ואני כבר לא יכולתי לחיות עם הסוד הזה יותר,לא יכולתי לחיות עם כל הסודות הללו יותר,הייתי חייבת לספר למישהו והדבר היחיד שהחזיק אותי במשך כל החודשים הללו היה המפגש הזה.
הפסיכולוגית סיימה את שיחתה והלכה לכיווני,היא התיישבה על הכורסה,כשבידה היה יומן שבו רשמה כמה הערות.
היא הייתה בעלת שיער בלונדיני קצר עם שורשים חומים ועיניים כחולות שנראו לי מוזרות במקצת,היא נראתה כבת 40 ולבשה חליפה בצבע בז'.
"היא מאוד אוהבת את הצבע בז' ",חשבתי ומנעתי צחקוק קל שניסה להימלט מפי.
לבסוף היא סיימה לרשום את הערותיה, ובהתה בשעונה רגע ארוך במיוחד.
"היא בטח כבר סופרת את הדקות",חשבתי,"או שאולי הכול פשוט נראה לי כה האיטי עכשיו?",תהיתי.
לבסוף היא יישרה את פניה כך שמבטינו נפגשו,הסתתי את מבטי באי נוחות.
"שלום לך,מה שמך?",היא שאלה לאחר שתיקה ארוכה.
"לינדזי",עניתי בתקיפות,"לינדזי גרינברג".
"שלום לך לינדזי",היא אמרה,"לי קוראים אנה,מה שלומך היום?",היא שאלה בקול ידידותי מדי,שנשמע מלאכותי מעט,כמו הדרך שבה המבוגרים מדברים אל ילדיהם הקטנים.
"אני בסדר",אמרתי,"ואת?",שאלתי בנימוס.
"אני בסדר,אבל לא באת לפה בשביל שיחת חולין נכון?!",היא שאלה אותי.
אני הנהנתי ותהיתי לאן היא חותרת.
"אז בת כמה את?",היא שאלה.
"16",עניתי.
היא הסתכלה עליי לרגע במבט שואל ולאחר מכן כנראה הבינה שכשנתתי את הפרטים שלי,חצי שנה קודם לכן,הייתי בת 15.
"ובאיזו כיתה את?",היא שאלה אותי.
" י' ",עניתי.
היא שוב הסתכלה עליי לרגע במבט שואל.
"יום ההולדת שלי היה לפני חודש",הסברתי לה,כעס החל להצטבר בי,התחלתי לחשוב שבחרתי בפסיכולוגית מטומטמת.
היא הסתכלה על היומן שלה שוב ושניות לאחר מכן אמרה,"אני רואה שאת יזמת את הפגישה בעצמך וביקשת שלא להשאיר את פרטיי מגורייך נכון?!",היא ספק אמרה ספק שאלה.
"כן",עניתי.
"אפשר לשאול מדוע עשית את זה?",היא שאלה.
התקשיתי,"מפני שלא רציתי שאנשים שמכירים אותי ידעו שהייתי כאן", וזה היה נכון,אני פחדתי כ"כ שאנשים ידעו שהייתי באזור זה של העיר בייעוץ פסיכולוגי,לכן כשהתקשרתי אל המקום דאגתי שהמס' שלי יהיה חסוי.
"למה?",היא שאלה.
"מפני שאני לא רציתי שהם ישאלו אותי למה באתי",עניתי.
"למה?",היא שאלה שוב,מה שהכעיס אותי עוד יותר.
"מפני שהם לא יודעים שאני כאן!ואני גם לא רוצה שהם ידעו!למה נראה לך שאני פה?!",צעקתי.
היא נראתה כה שלווה,השלווה הזו הפחידה אותי,למרות שכעסתי וצעקתי עליה,נראה היה שהיא לא דאגה כלל,כאילו היא תכננה זאת בעצמה, וכשחשבתי על כך זה נראה דיי הגיוני,כשאת רגועה את יודעת מה את אומרת,אך כשהכעס שולט בך...
"האם זה בגלל מה שאת רוצה לספר לי לינדזי?",היא שאלה.
"כן",עניתי מתנשפת.
"האם זה קשור בחברייך?",היא שאלה.
"לא,יש לי הרבה חברים טובים, והכול איתנו בסדר",עניתי.
"אז עם כך למה את לא מספרת את זה להם?",היא שאלה.
"מפני שאני יודעת שהם לא יבינו",אמרתי.
היא הסתכלה עליי,מחייכת,כה שלווה,אך ידעתי שכשאספר לה את כל סודותיי החיוך הזה ימחק ממנה כ"כ מהר כמו לא היה שם,הדבר גרם לי שמחה מסוימת.
מפני שהיא לא ידעה על הוריי,היא לא ידעה על הקשיים והיא לא ידעה על היער.
אז?אהבתם?לא אהבתם?אני אשמח אם תגיבו.
בקשר לפרק הבא,אני חושבת שאני אעלה אותו ב-25,אבל בכל אופן אני אפרסם את הזמן המדוייק שלו בלוח הזמנים שברשימות.
ואני רק רוצה לומר לכל מי שמבקש ממני לומר לו מתי הפרק הבא,אין לי בעיה לעשות זאת,אך אני אעשה זאת עד הפרק השלישי בלבד,לאחר מכן אני ממליצה שהבלוגר/ית יכנס/תיכנס לבלוג שלי ויבדוק/תבדוק את לוח הזמנים או יעשה/תעשה מנוי:).
אוהבת תמיד:).
תודה שקראתם.
ביוש:-*.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
