היי:).
אני מצטערת שלא עדכנתי עד עכשיו,אבל רציתי לחכות עד הדקות האחרונות בכדי לתת ליותר אנשים לקרוא את הפרק הראשון.
והשיר של הפרק הזה:Simple plan-Untitled:
http://www.youtube.com/watch?v=wndiDyxhFS0
עוד שיר מוכר,שאני בטוחה שכולכם מכירים,לא כל שיר יהיה מוכר אך כל שיר יהיה מותאם לפרק עצמו ואני בטוחה שאם תקראו את המילים אתם תבינו למה אני מתכוונת.
אז בלי הערות נוספות,הפרק השני של "סודותיה של לינדזי":
פרק 2-הסוד הראשון
"האם זה קשור במשפחה שלך?",שאלה אנה,ממשיכה לנסות ולחקור אותי.
"גם...",עניתי.
"את מוכנה להרחיב?",היא שאלה כמה שניות לאחר מכן,אני חושבת שהיא החלה להתייאש.
"טוב...",עניתי בחוסר רצון,"אבל זה יהיה סיפור ארוך",הוספתי.
"יש לנו זמן",היא אמרה,למרות שלא היה כך הדבר וידעתי זאת,הוריי היו רק נתח קטן מהעוגה הגדולה והמרירה שנתקעה בתוך גרוני.
"טוב בכדי לספר לך על המצב של ההורים שלי,אני צריכה להתחיל מההתחלה",התחלתי לספר.
"לפני ארבע שנים בערך,אני חושבת,הכול היה בסדר,גם עכשיו הכול בסדר,במידה מסוימת,לפחות זה מה שכולם חושבים,גם אז לא הכול היה בסדר,אך לפחות הרוב",לא ידעתי איך להתחיל.
"אני בדיוק עליתי לכיתה ז' בביה"ס הפרטי שלי,את מבינה,אנחנו,אפשר לומר,היינו בסדר מבחינת כסף,יותר מזה.
לשני ההורים שלי היו עבודות טובות מאוד,אבא שלי היה עורך דין ואמא שלי עבדה ביחסי ציבור.
היה לנו בית קיץ רחוק מפה,היו לי כ"כ הרבה בגדים והבית שלנו ענקי,שלוש מכוניות,בקיצור הרבה דברים.
אבל לפני ארבע שנים אימא שלי עשתה טעות קטנה,למען האמת,הרבה טעויות קטנות".
הופתעתי מהקלות שבה הצלחתי לספר לה,ככל שדיברתי יותר ויותר, רציתי לספר יותר ויותר.
"זה החל רק בקצת הימורים פה ושם,חברה שלה התחילה והיא פשוט באה איתה לשחק קצת מידי פעם.
אבל מה זה משנה?!ז"א הרבה אנשים מהמרים בימינו.
אבל אז היא החלה לבלות שם קצת יותר מדי זמן, ואבא שלי שעבד כל הזמן ואני שהייתי עסוקה בחיי,לא שמנו לב לדבר,עד שהיה מאוחר מדי".
עצרתי לרגע,אפילו כיום חשתי מעט אשמה שלא שמתי לב,את חושבת שאת מכירה מישהו ובסוף את מגלה שיש צד אחר,צד שמעולם לא הכרת ואם זה היה תלוי בך,לא היית רוצה להכיר.
"לבסוף היא הפסיקה ללכת לעבודה",המשכתי,"לא שאנחנו ידענו על זה,אנחנו חשבנו שהיא שם,עד שהחשבונות הגיעו.
אני אזכור את היום הזה לנצח,היום שבו קיבלנו את המכתב,אני הייתה זו שראתה אותו את יודעת,אני תמיד לקחתי את המכתבים.
וכרגיל בערך בשלוש וחצי בצהריים,לאחר שחזרתי מביה"ס דפדפתי בין המכתבים כשראיתי את זה.
זה היה מכתב מהבנק,גדול ואדום,לא כמו הרגילים,כמובן שהסתקרנתי לקרוא אותו, וגם קצת פחדתי,אז פתחתי אותו.
הוא בעצם אמר שכל החסכונות שלנו וכל החשבונות שלנו התרוקנו לגמרי,לא היה בהם דבר,0,כלום!",הרמתי את קולי.
"אני זוכרת שהפלתי את כל שאר המכתבים ביחד אתו על הרצפה,חשתי בסחרחורת נוראית באותו רגע,הייתי דיי מופתעת שלא התעלפתי.
הבנק בעצם שאל איך אנחנו מתכוונים לשלם על כל הדברים שלנו עכשיו,כשאין לנו כלום בבנק,שהריי הוא זה שטיפל בכול,בבית,בחשבונות,בבגדים,בכול!".
התנשפתי,קמתי והתחלתי להתהלך מימין לשמאל בחדר,אנה עקבה אחר צעדיי,פני הג'וקר שלה נותרו במקומם.
"כשיצאתי מההלם התקשרתי לאבא שלי,הוא לא הבין מה קרה,כשאמא שלי חזרה הביתה בערב,התחלנו לחבר בין הנקודות.
הסתבר שהיא פוטרה מעבודתה כבר לפני שלושה חודשים!שלושה חודשים!את קולטת?!והיא אפילו לא סיפרה לנו!והיא עדיין המשיכה להמר,עוד ועוד,שאבה את כל הכסף מהחשבון שלנו, מקווה שהיא תוכל להחזיר את הכסף שהפסידה,אך לשווא.
וכך נשארנו בלי אגורה,נכון,לאבא שלי עדיין הייתה העבודה שלו,אך זה לא היה מספיק,לא לכול, ובנוסף לכך אמא שלי נשלחה לגמילה,אמא שלי קראה לזה 'ספא',היא לא הייתה מוכנה לשמוע על המילה "גמילה".
וכמובן שאיש חוץ ממני ומאבא שלי לא ידעו על ה'ספא' ולכן תרצנו שאמא שלי טסה לבקר קרובת משפחה חולה בניו ג'רזי.
אם לומר את האמת אני לא מאמינה שהם קנו את זה.
אף פעם לא שמעתי על מישהו שנשאר אצל קרוב משפחה במשך...כמעט שנה אני חושבת,שבה אני ואבא שלי ניסינו להסתדר ביחד,אך זה היה קשה מאוד,נראה היה שהכול פתאום הפך יקר מדי.
היינו חייבים לשמור על אותו סגנון חיים כי ההורים שלי לא רצו שמישהו ידע משהו.
גם אני לא רציתי שידעו,התביישתי באמי,התביישתי במה שהיא עשתה ויותר מכך,שנאתי אותה על מה שהיא עשתה למשפחה שלנו.
אבל אבא שלי השאיר את הכול,גם את הדברים שאנשים לא היו שמים לב אליהם,הגננים,עובדות הניקיון,החברויות שלו במועדונים מטופשים שבכלל לא היה הולך אליהם,את כל שלוש המכוניות ועכשיו גם היינו צריכים לשלם על ה'ספא' של אמא שלי שלא היה זול.
לבסוף נאלצנו למכור את בית הקיץ,אני חושבת שזה היה הדבר הגרוע ביותר,כי זה היה משהו שהיינו צריכים.
אני כ"כ אהבתי את הבית ההוא,הוא היה כה כפרי,כה שונה מהעיר, ו...אני פשוט אהבתי אותו,אני הייתי צריכה אותו",הזלתי דמעה.
אני אהבתי את הבית הזה,קרו לי בו כ"כ הרבה דברים,אני גדלתי בו,הוא היה מיוחד והוא היה שלי ואני לא רציתי לוותר עליו.
"אך זה לא עזר בהרבה,לא עם כל החובות שהחלו להצטבר,זה כבר היה מאוחר מדי.
הוריי ברוב טיפשותם גם התחילו לקחת הלוואות שדרכן הם הסתבכו עוד יותר,הם פשוט השיגו עוד חוב שהם היו צריכים לשלם.
כשאמא שלי חזרה מה'ספא' חשבתי שיהיה טוב יותר,קיוויתי שמשהו ישתנה,אך זה נעשה גרוע עוד יותר.
היא הייתה בדיכאון ואבא שלי והיא לא ממש דיברו,לא שאני דיברתי איתם,כל המטח הזה גרם לי להפסיק לדבר איתם.
בשנה שבה אימא שלי נעדרה אני למדתי לחיות בעצמי,מפני שאבא שלי היה צריך לעבוד בכל זמן פנוי שהיה לו.
לא האשמתי אותו,אך היה קשה שלא להאשים אותה, ובנוסף לכל שאר הבעיות שלי,זה פשוט...היה יותר מדי".
התחלתי לבכות,כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות,לא רציתי לעצור אותן,כמו שעצרתי במשך שלוש השנים האחרונות.
"זה היה כ"כ קשה,להעמיד פנים בפני כולם,אני כבר לא מרגישה שהם חברים שלי יותר מפני שהם לא יודעים את האמת,אני כבר לא מרגישה כמו 'אחת מהם' אפשר לומר,אני כבר לא ילדה עשירה כמוהם, וזה רק גורם לי להרגיש בודדה אף יותר.
כל יום העמדת פנים חדשה,עוד חיוך מזויף,עוד בדיחה לא מצחיקה,עוד שקר אחר שקר אחר שקר שאין לו סוף.
אני פשוט...אני פשוט לא יכולה לחיות ככה!אני לא יכולה לחיות בשקר!לא עוד!
וההורים שלי,כבר נראה שאכפת להם רק מעצמם,כל הזמן חושבים על כסף וכשהם לא הם פשוט מאשימים אחד את השני.
לא הייתה לנו שיחה אמיתית כבר כ"כ הרבה זמן,כל הזמן רק כסף כסף כסף!למה הם לא יכולים להניח לזה?!למה?!למה?!אני התגברתי על זה!למה הם לא יכולים?
ואז,לפני כמה חודשים הגיעה ההודעה שפחדתי ממנה,ההודעה שמבשרת על כך שייקחו לנו את הבית.
אבא שלי מסדר את זה,אבל בכל יום שעובר אני יודעת שזה לא יחזיק הרבה זמן,אני מפחדת ממה שיקרה אז.
ואמא שלי?בטח חשבת שהיא חזרה לעבוד נכון?!לא נכון!המקום האחרון שבו עבדה דאג לזה שאיש לא ישכור אותה עוד לעולם, ועכשיו היא סתם בוכה בבית כל היום,היא אפילו לא מנסה למצוא משהו אחר,לעזור לאבא שלי,היא לא עושה כלום.
ובעצם כיום זה הגיע למצב הזה:אמא שלי מנסה להראות שהכול בסדר לפני חברותיה אך כשהיא בבית היא בוכה וכשהיא לא עושה את זה היא יישנה.
אבא שלי עובד כל יום,כל היום בניסיון להרוויח הרבה כסף בכדי לסדר את הבלגן שהיא עשתה,אף הוא מעמיד פנים בפניי כולם שהכול בסדר כשהוא לא.
ואני?אני פשוט לומדת,מבלה עם חבריי,חברים ככל שיהיו,מחייכת מבחוץ,בוכה מבפנים וזהו.
העובדה שאני יודעת שאם הם ידעו שאני חסרת כל הם לא ידברו איתי עוד,זה מה שגורם לי לחשוב עליהם כזרים,אני יודעת שהם יסתכלו עליי בעין עקומה שכזו,פניהם יאמרו את הכול,אני אהיה מנודה, והם היחידים שמחזיקים אותי כרגע.
אין לי אף אחד אחר,למרות כל הסודות שאני מסתירה מהם,הם עדיין נחשבים לחבריי ובלעדיהם הייתי לבד בעולם הקר והאכזר הזה".
הסתכלתי עליה,התנשפתי,התיישבתי על הכיסא והנחתי את ראשי על ברכיי,ידיי החזיקו אותו,פחדתי שהוא יתפוצץ מרוב כאב.
כמה זמן הייתי כך עם ראשי על ברכיי כשידיי מחזיקות אותו?לא ידעתי,אך כשסופסוף הרמתי אותו והסתכלתי על אנה,פני הג'וקר שלה עדיין היו שם.
אז?מה אתם חושבים?אני אשמח אם תוכלו להגיב.
אוהבת תמיד:).
ביוש,ותודה שקראתם:-*.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
