תשובתי לא מיהרה לבוא,תכננתי לעשות זאת הרבה זמן,להפוך את הבלוג לפרטי.
כשהחלטתי שאני באמת הולכת לפסיכולוגית,החלטתי שהדבר השני שאעשה יהיה זה.
אך כרגע,כשניצבתי מול שתי האפשרויות,לא הייתי בטוחה.
הבלוג שלי תמיד היה מאוד חשוב לי,התחלתי אותו דרך שטות,הוא היה פופולארי וחברות שלי כ"כ רצו שגם אני אירשם עד שהן נרשמו במקומי.
החלטתי לנסות את זה והתחלתי לכתוב,בעיקר על דברים שטותיים שלאיש לא יהיה אכפת מהם,לפחות כך חשבתי עד שקראתי את התגובות.
נכון,היו גם תגובות לא טובות או תגובות שרק ביקשו ממני להיכנס לבלוגים של הכותב,אך היו גם תגובות אחרות,תגובות של אנשים שהזדהו עם בעיותיי וניסו לעזור לי לפתור אותן.
האנשים הללו עוררו בי רצון לכתוב יותר ויותר על עצמי,להיכנס ליותר ויותר בלוגים בכדי לקבל תשובות לבעיותיי ואפילו לעזור לפתור כמה משל הבלוגרים האחרים.
הבלוג עזר לי מאוד בחיי האישיים,שהיו מלאים בבעיות,ילדותיות ככל שיהיו,שרציתי לחלוק עם העולם.
כמובן שלא סיפרתי הכול,מפני שחברותיי המשיכו לקרוא בבלוג שלי ולא רציתי שהן ידעו את הסודות האפלים שלי.
אבל הרצון שלי לספר גדל וגדל,רציתי לכתוב את הכול,לשפוך על הדף את כל הבעיות שלי,הבעיות האמיתיות שלי ולא רק אלו שנראו לעין.
אך גיליתי שאפילו כשהבלוגים של חברותיי נסגרו אחד אחר השני,הן עדיין המשיכו לקרוא בבלוגי ולהגיב בלהיטות כמעט לכל פוסט.
הרגשתי לכודה,מצד אחד רציתי שיותר ויותר בלוגרים יוכלו להגיב לבעיותיי ואולי אפילו להזדהות עמי.
מהצד השני ניצבו חברותיי,אלו שלהן לעולם לא הייתי מספרת את סודותיי,לכן החלטתי להמשיך עם ההצגה גם בבלוג,טוב,לפחות עד שהתחלתי לדבר עם ונסה.
היא הייתה הילדה היחידה שהכרתי מ"עולם הבלוגים",מפני שלמרות שקראתי על הרבה אנשים מעניינים שרציתי להכיר,לא רציתי למצוא עוד מישהו לשקר לו.
כשהתחלתי לדבר איתה,השיחות הראשונות היו רק על נושא 'היכרות' בלבד.
אך לאחר מכן,כשכבר התחלנו להכיר אחת את השנייה התחלנו לדבר על הרבה דברים אחרים;חברים,לימודים,משפחה,כמעט הכול,הופתעתי מהקלות שבה יכולתי לספר לה דברים,אך מסיבה זו הופתעתי עוד יותר שלא יכולתי לספר לה את סודותיי.
פעם אחר פעם ניסיתי להכריח את עצמי לספר לה,לפחות לה,לנסות להוריד מעט מהמועקה הזו שחשתי,אך לשווא,באותו זמן,הפחד היה חזק ממני,כ"כ פחדתי לספר.
לבסוף היא הפסיקה לדבר איתי,השיחה התחילה כשהיא כתבה:"את מסתירה ממני משהו" והסתיימה ב:"אני מצטערת אבל אני באמת לא יכולה".
השיחה הייתה קצרה,הכאב שבא אחריה היה ארוך יותר.
הייתי עצובה על התפרקות החברות שלנו במשך זמן רב,פעמים רבות חשבתי לדבר איתה אך מצאתי הרבה יותר סיבות להימנע מכך.
באותו זמן פחדתי לגלות לאנשים את סודותיי,הרבה יותר מעכשיו, וידעתי שאם אחזור לדבר איתה אהיה חייבת לגלות לה ולא יכולתי לעשות זאת.
לכן,לאחר מחשבה רבה,מחקתי את ונסה מהרשימה שלי,זה פשוט כאב מדי לראות אותה מתחברת בכל פעם מחדש.
אך לא חסמתי אותה לגמרי,בתקווה שיבוא יום ואקבל את האומץ לספר לה,באותו זמן גם התחלתי לחשוב על אופציית "הבלוג הפרטי".
כיום,למרות שסיפרתי לפסיכולוגית חלק מסודותיי,עדיין פחדתי,אך התווסף לפחד מן חוזק כזה,הרגשה שלמרות הפחד,כיום,אני יכולה לספר.
כמובן שלא שקלתי אף לא לרגע לספר לחברותיי או לונסה,אך חשבתי שהגיע הזמן לספר לבלוג.
"אבל את לא יכולה לספר רק לבלוג בלי לספר לחברותייך",אמר קול בראשי וידעתי שהוא צודק.
"אז,את תעשי את זה?",שאלו שוב הקולות בראשי.
"כן",החלטתי וחיוך ניצב על פניי,"הגיע הזמן".
"אז מה תכתבי?",שאל אותי הקול,זו לא נראתה לי בעיה גדולה במיוחד.
"היי!אל תדאגו,אני סגורה לשיפוצים,אפתח אותו בקרובJ".
כמובן שלא התכוונתי לפתוח אותו בקרוב,אך ידעתי שכל תירוץ אחר לא יתקבל.
קיוויתי שבעזרתו חברותיי ירדו מהבלוג שלי ואני אוכל לחזור לכתוב כרגיל, או שאני אשנה את המספר שלי.
הבלוג הפרטי היה פתרון זמני,ידעתי זאת,אבל עד שאני אחליט מה אעשה החלטתי שזה היה הרעיון הטוב ביותר.
קיוויתי שילדים יפנו אליי בכדי לקבל שם משתמש וסיסמא בכדי שאוכל לאפשר להם גישה מפני שהדבר היחיד שנראה לא טוב בתוכניתי הוא שאיש לא יוכל להיכנס עכשיו לבלוגי.
אבל זה היה עדיף על התחלופה,גם אם לא סיפרתי לאיש,העדפתי לפחות לכתוב,גיליתי שהכתיבה עזרה לי להירגע,אם או בלי תגובות.
רגע לאחר מכן כבר התחלתי לכתוב;כתבתי על הפגישה עם הפסיכולוגית,הסוד הראשון שלי והכאב שחשתי כששיקרתי לאנשים שאני אוהבת,סיימתי בכתיבה על טרוור,סיפרתי כמה חמוד הוא היה על כך שהוא ליווה אותי לתחנת האוטובוס והצטערתי על כך שלא היו אנשים כמוהו באזור שבו גרתי,מפני שאולי,רק אולי,הייתי מוצאת מישהו לתת בו אמון ולספר...
"או.קיי מותק אני אדבר איתך כבר,ביי!",היא אמרה וטרקה את הטלפון.
"אויש אני כ"כ שונאת את הילדה הנדבקת הזאת",היא חשבה וחייכה.
היא הלכה לכיוון המחשב שלה ונכנסה ל"עולם הבלוגים".
"הגיע הזמן לראות מה לינדזי כתבה בבלוג שלה",היא חשבה.
היא תמיד תהתה מדוע לינדזי נשארה ב"עולם הבלוגים",זה היה פופולארי פעם וזה עבר,כמו כל אופנה אחרת.
היא הופתעה כשראתה את ההודעה: "היי!אל תדאגו,אני סגורה לשיפוצים,אפתח אותו בקרובJ".
"הממ...מוזר,לינדזי אף פעם לא סגרה את הבלוג שלה לשיפוצים",היא חשבה.
"טוב נו,כדאי שלפחות נראה איך היא מתקדמת",היא חייכה והחלה לחטט בתוך מגירת השידה שלה בחיפוש אחר הסיסמא של לינדזי.
"אני מקווה שהיא לא יודעת שגיליתי אותה",היא חשבה בחוסר אכפתיות ואדישות מוחלטת.
היא הקישה את הסיסמא ושם המשתמש וחיכתה.
עשר דקות לאחר מכן,היא ישבה ופיה פעור אל מול המסך המרצד.
אז אהבתם?לא אהבתם?אני אשמח לשמוע.
אהבתם את הכתב המודגש?
אוהבת תמיד:-*.
ביוש:).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
במידה ותסמני משבצת זו,מרגע זה ואילך הבלוג שלך יהפוך לפרטי עד שתסירי את הסימון.
אם תסמני את משבצת זו,אנשים בעלי הסיסמא ושם המשתמש שלך יוכלו להיכנס ולקרוא בבלוג.
יש לכתוב עד כ-100 תווים".