היי:).
לפני הכול,אני רוצה להודות לכל מי שהגיב לי עד עתה,באמת תודה,כל תגובה ותגובה שלכם גורמת לי לשמחה:).
אז אני יודעת שעבר הרבה מאוד זמן מאז הפרק האחרון, אבל מפני שעוד רק חזרנו לביה"ס חשבתי שלכולם יהיה יותר נוח אם אני אפרסם את הפרק היום.
אם שכחתם מה קרה בפרק הקודם, הנה תזכורת:
"התחלתי לחשוב על אופציית "הבלוג הפרטי".
כיום,למרות שסיפרתי לפסיכולוגית חלק מסודותיי,עדיין פחדתי,אך התווסף לפחד מן חוזק כזה,הרגשה שלמרות הפחד,כיום,אני יכולה לספר.
"אז,את תעשי את זה?",שאלו שוב הקולות בראשי.
"כן",החלטתי וחיוך ניצב על פניי,"הגיע הזמן". "
"הממ...מוזר,לינדזי אף פעם לא סגרה את הבלוג שלה לשיפוצים",היא חשבה.
היא הקישה את הסיסמא ושם המשתמש וחיכתה.
עשר דקות לאחר מכן,היא ישבה ופיה פעור אל מול המסך המרצד. "
אני מקווה שזה עזר לכם להזכר מעט.
השיר לפרק:Vanessa Carlton - Ordinary Day:
http://www.youtube.com/watch?v=ngoKmZCZ4s4
(אני ממליצה לכם לפתוח אותו לאחר הפיסקה הראשונה של הפרק).
וטוב...לאחר הרבה הרבה הרבה הרבה חפירות,סוף כל סוף,הפרק:
פרק 5-סיוט נשכח
רצתי ביער,שמעתי אותו מאחוריי,היו עצים בכל מקום,חוסמים כל דרך,לא היה לי לאן לברוח.
"הצילו!בבקשה הצילו!",צרחתי בקול הילדותי של ילדה בת עשר,אך איש לא ענה לקריאה חוץ מכמה ציפורים.
הוא היה כה קרוב,פסיעותיו נשמעו חזקות יותר ויותר,חשתי בידו,כה קרובה אליי,כה קרובה לתפיסת כובע מעילי.
"לא!לא!לא!",צרחתי ללא סוף עד שהתעוררתי,מכוסת זיעה,זוכרת במעורפל את היער,שוב תוהה מה קרה שם באותו לילה,לפני כשש שנים.
לא הצלחתי לחזור לישון לאחר מכן,התהפכתי שוב ושוב ללא הצלחה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה זה קרה לי,לילות רבים הייתי מתעוררת בצורה זו,זוכרת דבר מלבד ריצתי ביער והפחד הנוראי שתקף אותי.
לבסוף כשהבנתי שאני לא אצליח לישון(כרגיל), בדקתי מה השעה בשעון השחור עם המספרים האדומים שריצדו בחשכת הלילה.
"ארבע וחצי בבוקר!",אמרתי בכל ישנוני ועצבני.
"טוב,לא יעזור לך לקטר!",אמרו הקולות בראשי,צוחקים ונהנים מהתסכול שלי.
לבסוף קמתי,התארגנתי לביה"ס, וירדתי למטה לארוחת הבוקר.
"לפחות הספקתי לעשות הכול היום",חשבתי בציניות.
"וואו!ירדת היום מוקדם מה ילדונת?!",בירך אותי אבי המופתע,השעה הייתה בערך שבע,בד"כ הייתי יורדת למטה רק ברבע לשמונה.
"אתה רואה?!החיים מפתיעים!",החזרתי לו,אני לא אדם של בוקר.
הוא כרגיל העמיד פני נפגע עד שהוא גרם לי לצחוק,מנסה לשפר את המצב.
"הוא באמת מנסה,למה את עושה לו חיים כה קשים?!",שאלו אותי הקולות,מאוכזבים.
גם אני תהיתי מדוע,אך לא הייתה לי תשובה שהתאימה מספיק.
"ביי ילדונת!",אמר לי אבי לאחר שלקחתי את התיק שלי ופתחתי את הדלת.
"ביי",החזרתי באדישות עם רגש מלווה של חרטה וטרקתי את הדלת מאחוריי.
"את צריכה להתייחס אליו יפה יותר!",שוב אמרו הקולות,מאוכזבים ממני עוד יותר.
"אני יודעת,אני יודעת",החזרתי, אך משום מה תמיד שכחתי לעשות זאת.
הלכתי לכיוון תחנת אוטובוס ביה"ס,מקווה שאני אספיק לתפוס אותו.
הגעתי לתחנה,כמה ילדים כבר חיכו לאוטובוס,אותם ילדים כמו בכל יום.
וכרגיל,כשהם ראו אותי הם ניגשו אליי מיד.
"היי לינדזי",אמרה אחת הבנות,"מה המצב?",היא שאלה.
"סבבה ומה איתך?",השבתי בנימוס.
"אני בסדר,אממ...אני...אני יכולה אולי לשבת לידך היום?",היא שאלה בציפייה.
"בן בטח!",השבתי כהרגלי,"איזו שאלה טיפשית!את תמיד יכולה לשבת לידי".
"לו רק ידעתי מהו שמך",חשבתי בצער ואשמה.
האוטובוס הגיע וכרגיל כולם חיכו שאני אעלה לאוטובוס ראשונה,התיישבתי ליד המושבים,אומרת להולכים ושבים שהכיסא תפוס עד שהילדה ההיא הגיעה.
אני לא הבנתי מדוע כ"כ הרבה ילדים חושבים שאני כה "מדהימה" ו"מצחיקה" ו"קולית", וסגדו לי כמו הייתי נסיכה.
אני לא אהבתי את תשומת הלב,היו לי חברים משלי וכול שהייתי זקוקה לו הייתה תשומת הלב שלהם.
"אז...",ניסיתי להתחיל שיחה עם אותה הילדה.
היא לא אמרה דבר,"ביישנית",הנחתי,"כנראה עדיין לא למדה להסתיר את זה".
"אני יכולה לשאול אותך משהו?",שאלתי לאחר כמה דקות של שתיקה מעיקה.
היא הנהנה כמישהי שלא יכולה לדבר באותו רגע.
"למה את בכלל רצית לשבת לידי?ולמה את כ"כ לחוצה לידי?",שאלתי אותה,למרות שכבר ידעתי את התשובה.
"למה?!",היא שאלה כלא מבינה,"את באמת לא מבינה?!את לינדזי גרינברג!הילדה השנייה הכי מקובלת בכל ביה"ס!הילדה שזכתה בתואר 'הנחמדה ביותר' בספר המחזור של החטיבה!...",היא אמרה ורצתה להוסיף עוד כשהתפרצתי.
"אז?!זה לא אומר שאתם צריכים לסגוד לי את יודעת,ז"א אני בטוחה שגם לך היו רגעים מאוד טובים בחייך",החזרתי לה.
"כן בטח,כמו מה בדיוק?!זכייה באליפות המתמטיקה?!זה לא בדיוק הדבר שגורם לאנשים לרצות לשים לב אלייך",היא אמרה.
"אולי לא כולם,אבל אני בטוחה שיש ילדים שאוהבים מתמטיקה בדיוק כמוך,את פשוט קצת ביישנית מדי מכדי להכיר אותם",ניסיתי לדחוף.
"את...את באמת חושבת?",היא שאלה אותי בחוסר ביטחון מוחלט.
בהיתי בעיניה החומות והקטנות מבעד למשקפיה בעליי המסגרת השחורה העבה.
באותו רגע ידעתי, שאם תשובתי תהיה לשלילה, אני אשבור את המתבגרת הזו לנצח ואם לחיוב היא תהיה המתבגרת השמחה ביותר בעולם.
"בטח שאני חושבת!בעצם,אני בטוחה שיש מישהו שמרגיש בדיוק כמוך ופשוט לא יודע איך להתחבר,כל שאת צריכה לעשות עכשיו הוא למצוא אותו",אמרתי לה וחייכתי את אותו חיוך מלאכותי.
"את צודקת",היא אמרה יותר מפני שהייתי מקובלת ומשכנעת,"אני אעשה זאת!",היא הוסיפה.
חייכתי אליה,באותו רגע האוטובוס נעצר,שתינו ירדנו מהאוטובוס והשיחה נסתיימה.
"עוד יום...",חשבתי לעצמי,השיחות הללו היו חוזרות ונשנות,כל יום ילדה אחרת,רק קיוויתי שהנחישות שלהן לא מתפוגגת עם הרוח החורפית.
שמחתי שסופסוף הגענו,אני יודעת שזה יישמע מוזר, אבל אני מאוד אוהבת את ביה"ס,אני לא מבינה מדוע ילדים שונאים ללכת.
יש בו כ"כ הרבה דברים נפלאים; את זוכה לראות את כל החברים שלך,ללמוד קצת על דברים שלא ידעת,הפעילויות לאחר ביה"ס שאפשרו לך אינספור תחביבים,אני בעצמי משתתפת בכמה פעילויות,יש כ"כ הרבה דברים שאפשר לנצל בביה"ס אם רק מנסים.
חיכיתי,אני חושבת שאפילו התלמידים שהלכו סביבי ידעו למי אני מחכה מפני שזה היה הזמן היחיד ביום שבו הייתי רק עם עצמי,נשענת על העמוד שליד מקומות החנייה.
חמש דקות לאחר מכן ראיתי אותה,המכונית האדומה והחדשה שלה עם הגג הפתוח זהרה בשמש הבוקר כשהיא התקרבה במהירות למקום החניה השמור שלה.
מהירותה הייתה גבוהה מאוד,היא נכנסה לחצר ביה"ס במהירות,מתחמקת מכל ילד וילד שעמד בדרכה במיומנות מדהימה ועשתה פנייה חדה למקום החנייה שלה.
היא פתחה את הדלת,סגרה אותה בעדינות והסתכלה עליי,מחייכת את החיוך השטני והרגיל שלה שאליו התרגלתי.
"תמיד אוהבת לדפוק כניסה",חשבתי וחייכתי אליה.
"היי L",היא אמרה לי.
"היי M",חייכתי אליה בחזרה והתחבקנו.
אז...איך?אהבתם?לא אהבתם?אני אשמח לדעת:).
רק כמה הערות קטנות לפני שאני מסיימת:
1.כפי שבודאי שמתם לב,שמתי צבע במקום הרגע, מפני שעדיין קיבלתי תלונות על קושי הראייה, האם יותר קל לכם לקרוא עכשיו?
2.הפרק הבא יתעכב מפני שבשבוע הזה אני מתכוונת לפרסם סיפור לתחרות מעריב, אני אכתוב את הזמנים בלוח הזמנים כך שלא תהיה לכם בעיה להתעדכן בקשר לזמנים.
3.מהפרק הבא (6) והלאה המנויים יקבלו ספויילרים לפרקים הבאים, לכן אני ממליצה לכם לעשות מנוי:).
טוב, אז זהו להיום, אוהבת תמיד:-*.
ביוש:).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
