היי:).
אני מצטערת שאני מעדכנת רק עכשיו,אני בטוחה שלרובכם לא נוח לקרוא בשעות כאלו אבל יש לי מחר מבחן ענקי וביומיים האחרונים למדתי כ"כ הרבה עד שכמעט ושכחתי מהוספת הפרק.
אז הנה לכם:השיר לפרק-Busted-What i go to school for:
http://www.youtube.com/watch?v=Wlr2bbXYfno
ובלי הרבה מילים,הנה הפרק:
פרק 6-היינו ארבע
הסתכלתי עליה,היא נראתה שונה היום,משהו נעלם מעיניה כלא היה שם מעולם,אך אני שמתי לב לכך.
"את מרגישה טוב?",שאלתי את מיליסנט.
"כן בטח!",היא אמרה וחייכה שוב,חיוך מזויף,לא האמנתי לה אך החלטתי לעזוב את זה לעת עתה.
"אז שניכנס?",שאלתי אותה והושטתי את ידי.
עברו כמה שניות עד שהיא ענתה,לרגע נראה היה שהיא שקעה בהרהורים.
"כן בטח!",היא אמרה,מבהילה אותי,לרגע היא לא הייתה שם ורגע לאחר מכן היא נאורה לחיים,כמו הכול שוב בסדר.
היא אחזה בידי,למרות שהיא ידעה שאני רגישה והלכנו לעבר בניין ביה"ס,חשבתי שאפסיק לדאוג,אך היה משהו בעיניה,משהו שלא יכולתי לזהות,משהו שלא היה שם.
נכנסנו לבניין ביה"ס,הלכנו במסדרונות,מיליסנט בהליכה המיוחדת והאלגנטית שלה ואני כהרגלי,חשה מעט אי נוחות.
גם אם לא הרבה מהתלמידים הסתכלו עליה,אני חושבת שכולם הרגישו שמלכת ביה"ס הולכת.
למרות שלא הייתי רוצה להודות בכך,התואר היה שייך למיליסנט,אני חושבת שמפני שהתייחסו אליה כאל מלכה,מיליסנט באמת ראתה את עצמה כאחת.
מספר רגעים לאחר מכן,ליבי הצטרפה אלינו,מאחורי מיליסנט כמובן.
ליבי,אפשר לומר,הייתה הסמרטוט האישי של מיליסנט,המשרתת האישית שלה שהייתה עושה הכול למענה ואפילו יותר מכך בכדי שהיא תישאר חברה שלה.
פעמים רבות שאלתי אותה מדוע היא נותנת למילי להתייחס אליה כך,למה היא לא מנסה לדבר איתה על כך ולגרום לה לתת לה מעט כבוד.
התשובה לא השתנתה,למרות שקיוויתי בכל פעם שתהיה אחרת.
בכל פעם היא אמרה,"אני עוזרת לה כמו שחברות אמורות לעזור אחת לשנייה", או ,"אז מה אם היא מבקשת ממני כמה דברים פה ושם,זה לא אומר שהיא מנצלת אותי או משהו", או ,כשהיא הייתה מתעצבנת,"הו!את פשוט לא מבינה!".
אך אני הבנתי,ידעתי מדוע היא נשארה חברה של מיליסנט למרות הכול.
היא פשוט פחדה,פחדה שאם תפסיק להיות חברה שלה היא תפסיק להיות מקובלת,היא כבר לא תהיה מקום שלישי,היא לא "תהיה".
היא פחדה להישאר לבד,בדיוק כמו אותן בנות באוטובוס,השוני היחיד ביניהן הוא שהיא לא הייתה מוכנה לנסות.
בכל יום שבו צעדנו במסדרונות ביה"ס,חשתי מעט אי נוחות שכזו, ותמיד ייחלתי שצ'רלי תהיה לצידי,היא הייתה בטוחה בעצמה,לה לא היה אכפת.
היא פשוט הייתה עוברת על פני כל האנשים הללו כמו לא היו שם מעולם,לה לא היה אכפת מה הם חושבים.
בכל יום שעבר התגעגעתי אליה יותר ויותר,צ'רלי,הייתה חברת הילדות שלי,החברה הכי טובה(כן זה כולל את מיליסנט)שהייתה לי במשך חיי הקצרים.
למרות השוני הגדול בינינו נשארנו חברות הכי טובות,בזמן שאני הייתי משחקת עם ברביות היא הייתה מבקיעה שערים בליגת הילדים.
צ'רלי מעולם לא הייתה הילדה הנשית,אני לא מתכוונת לגברית כגבר אלא כספורטאית אמיתית שכל שבאמת היה חשוב לה הוא ספורט.
אם היו מבקשים ממני לבחור מילה אחת שתגדיר את צ'רלי,ללא מחשבה הייתי בוחרת במילה "כדורגל".
צ'רלי הייתה כדורגלנית מהרגע הראשון שבו פגשתי אותה,תמיד הייתי באה למשחקים שלה ומעודדת אותה בדיוק כפי שהיא הייתה מעודדת אותי בדרמה(אחת מהפעילויות שבהן עסקתי בביה"ס).
רוב ידידיה היו בנים,אני מניחה שהם הבינו אותה יותר,הם היו מעוניינים בספורט הרבה יותר ממני כך שהנחתי שאת הצד הזה אני לעולם לא אבין,לא באמת.
פעמים רבות ניסיתי לגרום לה ולמיליסנט להיות חברות,אך הן שנאו אחת את השנייה.
צ'רלי חשבה שמיליסנט הייתה סנובית ואנוכית ומיליסנט,טוב,היא שנאה הרבה אנשים.
לבסוף,מה שהפריד בינינו היה הכדורגל.
עד לפני שנתיים,צ'רלי שיחקה בקבוצת הכדורגל של ביה"ס(למרות שהספורט הראשי של ביה"ס היה פוטבול,הספורט היחיד שהיא שנאה חוץ מהיאבקות),אך עם הזמן,נמאס לה מהחובבנות של קבוצת ביה"ס ולכן היא נבחנה לקבוצה העירונית,כמובן שהיא התקבלה.
לאחר שלל ניצחונות,בסוף השנה הגיעו שני אנשים בחליפות לביתה של צ'רלי.
באתי אליה באותו יום,שתינו עמדנו זו לצד זו כשהיא פתחה את הדלת.
שניהם היו גבוהים מאוד,נבהלתי מהם בהתחלה,אך צ'רלי לא פחדה מדבר.
"מי אתם?",היא שאלה בתקיפות.
כל שהם עשו היה להוציא כרטיס ביקור שעליו נכתבו שם של חברה או משהו שכזה והם הוגדרו כ"ציידי כישרונות".
ברגע שבו צ'רלי ראתה את הכרטיס היא חיבקה אותי וקפצה מעלה ומטה מרוב שמחה.
רק לאחר מכן הבנתי שהם באו בכדי להחתים אותה על חוזה עם קבוצת נוער אמיתית שתשחק באירופה במשך שנה.
היא לא התלבטה לרגע,כשבועיים לאחר מכן היא כבר נפרדה ממני ועזבה למשך שנה,שנה שבה דיברתי איתה בערך 6 פעמים בלבד.
"זאת רק שנה",זכרתי שהיא אמרה לי כשהיא נפרדה מכולנו,באותו זמן לא חשבתי שפירושה השני של שנה הוא נצח.
היא אמורה לחזור בקרוב,התאריך לא היה ידוע אך ידעתי שהוא קרוב.
היינו ארבע,כיום היינו שלוש,ציפיתי ליום שבו נהיה ארבע שוב.
השעות חלפו אחת על פני השנייה במהירות,לפני שהבחנתי בכך כבר הגיע זמן הפסקת הצהריים.
לפני שהלכנו לאכול,החלטתנו ללכת ולצפות בשחקני הפוטבול,טוב,מיליסנט החליטה.
לקחנו את המגשים ופנינו לעבר מגרש הספורט.
הסתכלנו עליהם משחקים,הם תמיד התאמנו בזמן הפסקת הצהריים,המאמן הכריח אותם לעשות זאת בכל יום.
"את רואה אותו לינדזי?",מיליסנט הסתכלה עליי והצביעה על בן מקנזי,הוא היה הקואוטרבאק(רץ,השחקן החשוב ביותר בקבוצה).
אני צריכה להסביר,למיליסנט היה חבר כבר שמונה חודשים בערך,שמו היה ג'ו והוא היה בכיתה י"א.
מפני שלמיליסנט היה חבר,היא רצתה שגם לי יהיה אחד, והיא תמיד מקבלת את מה שהיא רוצה.
היא החליטה להשקיע את כל מאמציה בכדי למצוא לי חבר, והיא בחרה בבן מקנזי.
אני לא רציתי להיות חברה של בן מקנזי, אל תבינו אותי לא נכון,הוא נראה טוב,מאוד טוב, אבל הוא היה טיפש.
הוא היה מסוג הספורטאים המעצבנים הללו שלא היה אכפת להם מדבר מלבד פוטבול ואני שנאתי פוטבול(בזכותה של צ'רלי).
אבל מיליסנט תכננה שאני אהיה חברה של בן כבר הרבה זמן,ידעתי שהייתי צריכה למחאות על כך לפני הרבה זמן, אך עכשיו כבר היה מאוחר מדי.
"נו!לכי אליו!",ציוותה מיליסנט.
"הממ...אני לא חושבת שהיום הוא יום טוב",התחמקתי.
"בטח שכן",היא אישרה,"זה לא כאילו מצאת מישהו אחר נכון?!",היא ספק שאלה ספק אמרה.
"בטח שלא!אבל...",ניסיתי לומר כשהיא התפרצה.
"בלי שום אבל!פשוט תלכי אליו כבר!",היא ציוותה שוב.
עיניה הטרידו אותי שוב,היא נראתה כועסת, ומשהו עדיין היה חסר שם,משהו חשוב,אבל לא ידעתי מה.
"טוב טוב בסדר",ויתרתי בלית ברירה והלכתי לבן.
הוא בדיוק עמד לזרוק את הכדור כשטפחתי בעדינות על כתפו,הוא הסתובב במהירות והכדור פגע ראשי.
"אה!!!",צווחתי מהכאב ונפלתי על הדשא.
"אויש!הו לא!לינדזי,את בסדר?",הוא שאל בדאגה.
"כן,בטח",אמרתי,"הראש שלי כואב אבל חוץ מזה אני בסדר,אני חושבת שאני אלך לבדוק את הראש שלי בשירותים",אמרתי בזמן שהלכתי לעבר מיליסנט וליבי המודאגות.
ליבי רצה אליי בדאגה,"את בסדר?",היא שאלה.
"כן,הראש כואב אבל אני בסדר",השבתי,למען האמת הייתי יותר מבסדר,אמנם לא התכוונתי לכך,אבל הצלחתי לחמוק ממנו.
"בואי,ניקח אותך לשירותים",היא אמרה ואחזה בידי.
מיליסנט פשוט עמדה שם,היא הסתכלה עליי באדישות גמורה,הופתעתי,היא אפילו לא העמידה פני מודאגת.
התחלתי לדאוג ויותר ויותר,"משהו לא בסדר איתה היום",חשבתי לעצמי,"אבל מה קרה לה?ומדוע היא לא מוכנה לספר לי?".
כמה דק' לאחר מכן חזרנו מהשירותים והלכנו לעבר הקפיטריה,"איזה רעיון טיפשי זה היה לקחת איתנו את המגשים",ציינתי בפני הבנות.
שלושתנו ישבנו בשולחן הקבוע שלנו,רק שלושתנו,מילי לא אהבה קהל בזמן שהיא אכלה.
התכוונתי לשאול אותה משהו כשהיא שאלה אותי במהירות,"אז מה עשית אתמול?".
"מה ז"א?",שאלתי בהפתעה,מיליסנט לא שאלה שאלות כאלו.
"סתם,רציתי לדעת איפה היית אתמול",היא החזירה.
"הייתי בבית,לא עשיתי שום דבר מיוחד",השבתי באדישות.
"באמת?!",היא שאלה כלא מאמינה.
"כן,באמת",שוב השבתי באדישות,אך בתוך תוכי התחלתי לפחד.
"האם היא יודעת?איך היא יודעת?האם היא יודעת או שהיא רק מנחשת?",מיליון שאלות הציפו את מוחי בין רגע,קיוויתי שהיא לא שמה לב.
"אם את אומרת",היא אמרה באדישות וכך הסתיימה השיחה,אך הפחד לא מש ממני,שוב הסתכלתי בעיניה,באותו רגע תהיתי,"האם אני החתיכה החסרה בעיניה?".
אז איך?אהבתם?לא אהבתם?אני מקווה שתוכלו להגיב.
אוהבת תמיד:-*.
ביוש:-).
עריכה:
לכל המנויים,הספויילרים ישלחו היום בערב.
אני מצטערת שלא שלחתי אתמול,אך באמת הייתי עסוקה,אבל ברגע שאני בבית (כן,אפילו עכשיו אני לא) הדבר הראשון שאעשה הוא לשלוח לכם את הספויילרים לפרק הבא.
ולהבה,אני מבטיחה שאשלח מיד לאחר פרסום הפרק,אל תדאגו;).
:-*.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
