שלום לכם קוראים:).
אני מודעת לשעה ואני מאוד מצטערת,הייתי מעט עמוסה לאחרונה ואני חושבת שגם אתם לכן החלטתי להוסיף את הפרק לאחר זמן כה רב...
אם תהיתם בקשר "לחלק א' ",הסיבה לכך היא שפרק 8 בתחילה היה פרק מאוד מאוד ארוך, ואני לא מתכוונת לארבעה ע"מ ארוך,אני מתכוונת לשבעה וחצי ע"מ ארוך ולכן חציתי אותו לשני פרקים, לכן הפרק הבא גם יפורסם מאוד מהר:).
-הספויילרים יישלחו למנויים מחר-
השיר לפרק-Yellowcard - Lights & Sounds:
http://www.youtube.com/watch?v=rqtxVHyPvOE
אני מצטערת שאין מילים, אך לא הצלחתי למצוא קישור טוב עם מילים.
ובלי הרבה מילים,הנה הפרק,תהנו:
פרק 8-גורל (חלק א')
כשהשעון הכה תשע לא יכולתי להיות שמח יותר,שנאתי לעבוד במטבח,הטיגון התיש אותי,במיוחד לאחר חמש שעות רצופות.
"להתראות לכולם!אל תתמהמהו או שאני אנעל אתכם פה!",צחק הבוס כהרגלו.
"ביי!",נופפתי לצוות ויצאתי מהקניון לעבר תחנת האוטובוס.
נפרדתי מליבי ומיליסנט והלכתי לעבר תחנת האוטובוס,לא האמנתי שהזמן עבר כה מהר,לפני מספר דקות הסתובבנו בקניון, וכעת,השעה הייתה תשע.
חשתי כמו בהילוך איטי בקניון,התקשיתי להאמין שכל אשר קרה אכן קרה.
"הו מילי,אני רק מקווה שתהיי בסדר",קיוויתי,למרות שידעתי שהיא לא תהיה בסדר,היא לא תהיה בסדר במשך זמן רב.
קיוויתי שהיא יודעת שאני שם,קיוויתי שהיא יודעת שהיא יכולה להיפגש אתי ולדבר על ג'ו עוד ועוד ולבכות כמו משוגעת לעד.
החלטתי לעשות ככל יכולתי בכדי שהיא תדע זאת (למרות שבתוכי,ידעתי שהיא לא תנצל את ההצעה הזו,שכן מיליסנט הייתה אדם מאוד מופנם ופרטי).
הגעתי לתחנת האוטובוס ועליתי על אחד האוטובוסים שעמדו וחיכו שיתמלאו כל המושבים.
"כמה עולה כרטיס ל...",התחלתי לשאול את הנהג כשהבחנתי בו.
בין רגע שכחתי את כול אשר קרה היום,הייתי אמורה להילחץ,הייתי אמורה לתהות מה הוא עושה על האוטובוס הזה,מכל האוטובוסים בעולם ועוד מיליון שאלות אחרות.
אך במקום,הדבר היחיד שצף במוחי הייתה מילה אחת ויחידה,טרוור.
עליתי לאוטובוס וחיכיתי שהוא יחל בנסיעתו.
"אוף!מתי האוטובוס הזה נוסע כבר?",חשבתי בכעס,לא היה לי זמן לבזבז.
בכל רגע שבו האוטובוס נשאר במקומו,ידעתי שזהו רגע פחות שאוכל להגיע לביתי,לקוות שאחי הגדול (ג'וני) יהיה שם בכדי שאוכל לראות אותו לפני שהוא יפקוד את אחד הברים או המועדונים השכונתיים.
ידעתי שאת אחי הקטן (מייק) לא אראה היום,הוא הולך לישון בשמונה,תמיד לבדו.
בכל יום ויום התייסרתי על כך שלא יכולתי להיות שם בשבילו,שלא יכולתי לקרוא לו סיפור או לומר לו שאני אוהב אותו.
לאחר שאבי עזב,אני הפכתי לגבר בבית,ג'וני לא התאים לתפקיד,הוא אהב לשתות ולצאת ולהוציא את הכעס על חייו בכל מקום אפשרי, ואני הייתי הבא בתור.
אימי הייתה חוזרת הביתה בשעה שתיים עשרה בלילה,אם לא מאוחר יותר.
היא עבדה בשלוש עבודות שונות,כל אחת יותר גרועה מהאחרת, אך לא הייתה לה ברירה,בדיוק כפי שלי לא הייתה ברירה.
ולכן מייק הלך לישון לבדו,ילד בן שמונה,ילד שלא אמור לחזור מביה"ס לגמרי לבדו,שלא אמור לחמם לעצמו אוכל במיקרוגל ולהישאר לבדו בבית מפני שרוב הזמן,לא נמצא מבוגר שיתאפשר לו לקחת אותו לחברים או לשחק עמו, ולא יכולנו להרשות לעצמנו בייביסיטר.
אך זה מה שתמיד הדהים אותי במייקי,לא היה לו אכפת.
הוא היה ילד כזה נהדר,שלא היה לו אכפת להישאר לבד בבית שעות ארוכות ולא היה לו אכפת שאין איש שיעזור לו עם השיעורים או מישהו שישמור עליו,מפני שהוא ידע שאנחנו לא בבית מסיבה מסוימת, והוא ידע שאנחנו אוהבים אותו וזה כל מה שחשוב לילד הזה,שמישהו יאהב אותו.
ורציתי ללמוד,לא מפני שאהבתי ללמוד,מפני שבכל רגע שבו אוכל לעשות זאת,אהיה חכם יותר ואוכל לקבל מלגה ולנסוע לקולג',הרחק מהאזור העני והאפור שלי.
ואני אקח אתי את מייק,שמתי קצת כסף בצד בכדי שאוכל לשכור דירה ליד הקולג', והוא יבוא אתי,כך שיהיה שם מישהו שיוכל לעזור לו להכין שיעורים ולהכין לו אוכל ולהיות לו לאבא שמעולם לא היה לו,כך שהוא יוכל להמשיך להיות מאושר לנצח.
"אבל מה עם ביה"ס?!איך תוכל למצוא כסף לרשום אותו? ונראה לך שאימא שלך תרשה לך לקחת אותו כ"כ רחוק? ו...",החל קול לפקפק בתוכניתי,הוא היה ממשיך אך משהו גרם לשנינו לקפוא.
היא עלתה לאוטובוס,שיערה קופץ מצד לצד ומתבדר ברוח החורפית שעדיין שררה בלילות האביביים.
"כמה עולה כרטיס ל...",היא החלה לשאול בזמן שהיא הסיתה את שיערה בחינניות,ברגע שלאחר מכן היא הבחינה בי.
שהיתי בהלם גמור,לא חשבתי שאראה אותו שוב,עמדתי שם במשך זמן כה רב.
הוא ישב במושב השלישי,גם הוא היה קפוא על מקומו,בוהה בי.
"מה לעזאזל הוא עושה פה?!",הייתה המחשבה הראשונה שנוצרה במוחי.
"זה היה יותר מסתם צירוף מקרים פשוט",ידעתי,"משהו מוזר קורה פה",תהיתי אם הוא עקב אחרי,פחד החל לכרסם בי.
"היי גברת!",שמעתי קול צרוד אך עמוק שקטע את חוט מחשבותיי,"את מתכוונת לשלם או שאת יוצאת מהאוטובוס?את חוסמת את הדרך!",היה זה נהג האוטובוס,כעוס מתמיד.
קפצתי,קולו של הנהג הבהיל אותי,הפלתי את התיק שלי וכול תכולתו נתפזרה על הרצפה.
"אוי לא!",חשבתי לעצמי,עדיין נבוכה ומעט מרחפת.
"גברת!את מתכוונת לשלם או לא?!",שאל שוב נהג האוטובוס ללא התחשבות במצב הביש שנגרם עקב קולו המפחיד והאימתני.
"כן...כן...רק רגע",אמרתי בפיזור דעת,בזמן שאספתי את חפציי.
"גברת!",צעק שוב הנהג.
"רק רגע!",זעקתי בכעס,"האם הוא לא רואה שאני לא מוצאת את הארנק שלי?הארנק שבו עדיין היו 100 הדולרים שהייתי צריכה לשלם לפסיכולוגית?האם הוא לא שם לב שלמרות שהוא הבהיל אותי והוא זה שגרם לי להפיל את התיק נשארתי רגועה?!",חשבתי בכעס.
לאחר מספר דקות התרוממתי ובדקתי את תכולת התיק שלי,"תיק איפור,פלאפון,מפתחות...", לחשתי לעצמי בזמן שבדקתי, אך בסוף ספירת המלאי,הארנק לא נמצא שם.
הנהג לא חיכה עוד,בזמן שהרמתי את חפציי הוא החל לנסוע,לא ידעתי מה אוכל לעשות.
"לא!לא!לא! לא יכול להיות שזה קורה!",דאגתי, והפחד תקף אותי.
לקח לי זמן כה רב לחסוך את כל הכסף הזה ועכשיו,לאבד אותו סתם כך...המצב נראה כה אבסורדי.
"אולי מישהו גנב אותו,שם לב אליו בזמן שחיפשתי את שאר הדברים וחטף אותו עוד לפני ששמתי לב לכך?",שאלתי את עצמי,קיוויתי שלא.
כרעתי על רצפת האוטובוס(ללא מחשבה רבה,שכן אם הייתי חושבת הייתי נגעלת ממרצפת הגומי המלוכלכת שכנראה לא נוקתה היטב משנת 1997)והתחלתי לסרוק את האזור בחיפוש אחר ארנקי האבוד.
"איפה הוא?!",שאלתי בתערובת של פאניקה וכעס.
"גברת!הכול שם בסדר?מתי את מתכוונת לשלם לי?!",שאל נהג האוטובוס.
"רק עוד רגע!",קראתי בקול,משתדלת לשמור על קול יציב,"אני רק צריכה למצוא משהו",הוספתי.
"למה את מחפשת?!את יודעת שאת לא תמצאי אותו!",התאכזר קול בראשי,מנסה לגרום לי להרגיש רע כהרגלו,לא שהייתי זקוקה לו בכדי להרגיש רע.
"איפה הוא? איפה הוא? איפה הוא?",שאלתי את עצמי שוב ושוב,הפאניקה גברה מרגע לרגע.
"האם זה מה שאת מחפשת?",שמעתי קול מוכר,היה זה טרוור,הארנק בידו.
הוא הושיט לי את ידו ואחזתי בה,הוא עזר לי לקום.
עברה בי מאין תחושה כזו של דז'ה וו כשהוא אחז בידי,חשתי כפי שחשתי אתמול,רק שהפחד,במקום להתחזק ולכרסם בתוכי,גווע לו לאטו.
"גברת!את מתכוונת לשלם לי כבר?",שאל נהג האוטובוס בכעס,"אם לא תשלמי את יורדת בתחנה הבאה!",הוא איים.
מחשבותיי נקטעו,"הו אני באה,אני באה!",צווחתי בכעס.
עזבתי את ידו של טרוור בפיזור הדעת והלכתי לנהג האוטובוס,שילמתי לו על הכרטיס והחזקתי בעמוד שניצב ליד כסא הנהג,שכן כל המקומות נתפסו בזמן שאני כרעתי על הרצפה המטונפת.
חשבתי שכך זה יסתיים, אך באותו רגע טרוור התקדם לעברי.
כהרגלי,נרתעתי,רק לרגע, אך הוא שם לב לכך,פניו נראו מעט נבוכות לרגע.
"אז,דיי מוזר לראות אותך פה",הוא אמר.
"כן?!טוב,גם לי דיי מוזר לראות אותך פה,אתה אפילו לא גר באזור זוכר?!",החזרתי בכעס,לא ידעתי מה השתלט עליי,אני מניחה שחשתי מתוסכלת, ואני לא אודה בכך אך פחדתי,פחדתי שהוא עקב אחריי הנה,פחדתי שהוא רצה לפגוע בי,ידעתי שהפחד לא היה הגיוני, אבל פשוט...פחדתי.
"אני עובד בקניון,זוכרת?! ובכלל,את לא צריכה לדבר אליי בטון כזה,אני לא עשיתי לך שום דבר!אני רק על האוטובוס הזה כי אני רוצה להגיע מהר הביתה לאחי הקטן",הוא אמר,מעט כעס ותסכול נשמעו בקולו, אך הוא הצליח לשמור על קור רוח.
"אה,נכון",חשתי במבוכה ובלחיי שהפכו לוורודות מרגע לרגע,"בבורגרוק,שכחתי לגמרי",אמרתי בטון ביישני ונבוך.
הוא בחן אותי לרגע וחייך,"זה בסדר".
למרות זאת,הרגשתי רע.
רציתי למצוא דרך שבה אוכל לפצותו, אך לא עלתה בי כל מחשבה,הוא היה זר בעיניי ותהיתי מדוע הוא לא נשאר כך.
נסעתי מהר ככל יכולתי,ריכזתי את כול כולי בכביש,הוא גרם לי לשכוח,לשכוח את אותו כאב נוראי.
"מילי,את לא חו...חושבת שכדאי שניסע יות..ר לאט?!",שאלה אותי ליבי, אך קולה נשמע כה רחוק, והעצב שכן כה קרוב אליי.
"מילי?",היא שאלה, אך לא עניתי,חששתי שאם אענה אתחיל לבכות,התקשיתי לשלוט בבכי, ולא רציתי שליבי תראה אותי בוכה.
היא לא הייתה כמו לינדזי,לינדזי הייתה חברה שלי,היא הייתה הילדה שהעריצה אותי, ולא התכוונתי להפגין חולשה.
הגענו לרמזור,עצרתי בחריקת בלמים חזקה,ליבי כיסתה את אזנייה,לא משתי ממקומי.
"קדימה מיליסנט,את יותר טובה מזה,הוא סתם היה מישהו שיצאת אתו,תתגברי על זה!מלכות לא בוכות על מלכים שניתן להחליף כמו חיית מחמד",אמר קול בראשי.
"אז למה?למה זה כואב כל כך?",שאל קול אחר.
ידעתי את התשובה, אך ידעתי שלעולם לא אודה בכך,גם לא בפני עצמי.
הרשיתי לי לקחת רגע לעצמי,עצמתי את עיניי ונשמתי,האוויר הלילי הקר מילא את ריאותיי וסחף אותי עמו,לזיכרונות רחוקים ומתוקים.
כשהייתי ילדה, והעולם נראה כמו מקום גדול ונפלא שרק חיכה שאגלה אותו.
היינו באחד הפארקים השכונתיים,זה היה יום גשום,טיפות החלו לרדת,רק אני ואבי היינו שם,לא היה איש מלבדנו.
הוא נדנד אותי בנדנדה,למעלה-למטה למעלה-למטה,כל כך שמחתי באותו יום,לא היה משהו חשוב או טוב יותר בעיניי ממה שעשיתי באותו הרגע.
הגשם החל להתחזק,אבי הפציר בי לחזור הביתה, אך לא רציתי לחזור,רציתי להישאר שם לנצח,רק להתנדנד עוד ועוד,למעלה-למטה למעלה-למטה...
והוא נשאר אתי,נשארנו שם עד הלילה,כשהגשם היה כה חזק והרוח השתוללה בכעס,באותו זמן חשבתי שהיא כעסה עלינו,על שהכרחתי את אבי להישאר עמי עד שעה כה מאוחרת.
לבסוף,כשהייתי כה עייפה עד שלא יכולתי להחזיק את עיניי עוד,אבי הרים אותי ונשא אותי אל המכונית.
זה היה לילה חשוך וסוער מאוד,הכביש היה חלקלק והאור הבהיר ביותר נראה כמו גפרור בבית חשוך.
השינה נפלה עליי במהירות,כמו שקורה בכל יום כיפי ושמח שלא היית רוצה שייגמר.
כשהגענו לביתי,אבי ניסה לשאת אותי אל הבית בלי להעיר אותי, אך הגשם דאג לעשות זאת,לפני שהוא אפילו ניסה להרים אותי רעם שאג בקולו וגרם לי לצרוח בבהלה,שכן השינה הטובה שלי נקטעה.
למרות שהיינו בחוץ לשניות ספורות,כשהגענו לביתי הייתי בטוחה שלא אאלץ להתקלח היום.
אימא שלי הייתה ליד שולחן המטבח,היא כתבה כל מיני דברים,קשורים לעבודה שלה ככל הנראה.
"למה חזרתם כל כך מאוחר?",היא שאלה בכעס,למרות שהיא לא נראתה כועסת,נראה היה שהוקל לה.
"מילי לא רצתה לחזור הביתה!",אמר אבי בצחוק והציב אצבע מאשימה בפניי.
"כן טוב,לא שמעתי התנגדויות",אמרתי בצחוק.
"טוב,מילי רוצי להחליף לבגדים יבשים מהר!שלא תצטנני",הורתה לי אמי.
"טוב אימא",אמרתי לה, אך לפני כן רצתי אליה וחיבקתי אותה,היא חייכה.
"היי!איפה קייט?",שאלתי,זו הייתה אחותי הקטנה,קייטלין,היא הייתה בת שש בזמנו.
"היא יישנה,בדיוק כמו שאת צריכה להיות",אמרה אמי והסתכלה על אבא שלי לגיבוי.
"כן,אימא שלך צודקת,את היית צריכה כבר להיות במיטה",הוא מלמל,לא נשמע משכנע במיוחד.
"טוב!טוב!אני הולכת!",ויתרתי ורצתי במעלה המדרגות לכיוון חדרי שניצב בקומה השנייה.
החלפתי לפיג'מה ורצתי למיטה,רועדת בין השמיכות,מחכה להתחמם.
מנורת הלילה שלי הסתובבה והציגה את כל החיות מסביבי,כעבור שניות כבר הייתי שקועה בשינה עמוקה.
אני לא יודעת מה קרה לאחר מכן,כל שאני יודעת הוא שזה היה הלילה האחרון שבו הכול היה מושלם,הכול היה בדיוק כמו שהוא צריך להיות,אימא שלי כרגיל שקועה בעבודתה בלילה בכדי שביום היא תוכל לבלות אתי ועם קייטלין, ואבא שלי בסוף השבוע מבלה אתי ועם קייטלין בכדי שהיא תוכל להשלים את מה שלא יכלה בלילות.
אז הכול היה כה רגיל,כה פשוט,כה מושלם,לא הייתה בי דאגה אחת,מחשבה אחת רעה,הייתי ילדה,עד הרגע שבו לא הייתי.
אז איך?אהבתם?לא אהבתם?תגיבו:).
אוהבת תמיד:-*.
ביוש;).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
