שלום לכם קוראים:).
אז בסופו של דבר הפרק הועלה היום, אני מקווה שאתם לא כעוסים על כך.
-ספויילרים ישלחו למנויים מיד לאחר הפוסט-
השיר לפרק-The Drama Club-Here Comes The Rain Again:
http://www.deezer.com/#music/result/artist/the%20drama%20club
זה השיר הראשון,כל שיש לעשות הוא ללחוץ אני מצטערת שאין מילים או שזה לא ביוטוב, אבל הלהקה הזו חדשה ולכן התקשיתי למצוא את השיר הזה.
הפרק,תהנו:
פרק 9-גורל (חלק ב')
"מילי?!מילי?!מיליסנט!תיסעי כבר!",קול צייצני קטע את מחשבותיי.
זו הייתה ליבי,היא החזירה אותי אל המציאות,המציאות והכאב.
רעש נשמע בכל מקום,מכוניות צפרו שוב ושוב ואנשים זעקו מכל עבר "היי ילדה!תיסעי כבר!",כל כך הרבה רעש.
"כנראה הרמזור התחלף כשחלמתי",חשבתי.
לחצתי על דוושת הגז,באיטיות הפעם,המכונית החלה לזוז לאיטה,קדימה לכיוון ביתי.
עדיין הרגשתי חולמנית ולכן לא רציתי לנהוג מהר מדי,למקרה שלא אשים לב.
"סופסוף!",צרחו אנשים,חלקם עדיין זעקו בכעס וקיללו, אך לא היה אכפת לי,ידעתי שהם לא יודעים מי אני ולכן הם צועקים.
"מה קרה לך?למה לא נסעת?",שאלה ליבי,מסוקרנת כמו ילדה קטנה לגבי עובדה חדשה שגילתה.
"הו,איזו ילדה תמימה!",חשבתי בתסכול,לא האמנתי לטיפשות שלה.
"הו,סתם,את יודעת",השבתי,"שקעתי במחשבות",הוספתי בקול מהורהר.
"את בטוחה שאת רוצה לבוא אליי?",שאלתי שוב לאחר מספר דקות של שתיקה,מקווה שהיא תבין את הרמז.
"את פשוט לא מבינה מה אני רוצה להראות לך!",היא אמרה,מתעלמת משאלתי.
"מה היא כבר רוצה להראות לי?!קעקוע של השם שלי על התחת שלה?",חשבתי בציניות, למרות שלאחר ששקלתי את הרעיון,נדהמתי לגלות שהוא נראה דיי הגיוני.
המחשבה גרמה לי לחוש בדגדוג הצחוק המוכר, אך הכאב לא אפשר לי,תהיתי אם אוכל לצחוק שוב,כשהכאב הזה דוקר אותי פעם אחר פעם אחר פעם.
"אם את אומרת",אמרתי באדישות.
"את לא תהיי כזו אדישה כשאת תראי!",היא אמרה כשחיוך שטני התפרס על פניה,הכרתי את החיוך הזה,הוא היה כה דומה לחיוך שלי.
"אולי..."שוב החזרתי באדישות,מפני שליבי הצהירה פעמים רבות על דברים "חשובים",היא לוקחת דברים קטנים בהתלהבות יתרה,כמו ילדה קטנה,פעמים רבות תהיתי אם היא גדלה והמוח שלה נשאר קטן.
וגם אם זה היה דבר מה חשוב (אפשרות שנראתה לי קלושה בזמנו),הייתי בטוחה שלא היה דבר שיעניין אותי באותו הרגע,לא עם הכאב הזה, והמחשבות,לא על ג'ו,אותו ניסיתי להדחיק ממוחי (ככל שיכולתי), אלא על מה שקרה לאחר מכן.
לא זכרתי בדיוק כמה זמן עבר מאז אותו יום גשום בפארק ועד אותה נקודה שבה הפסקתי להיות ילדה.
תמיד האמנתי שישנם שני סוגים של חיים,החיים שבהם אתה ילד והחיים שבהם אתה מתבגר.
הכוונה המדויקת יותר היא:החיים שבהם אתה שמח עד הרגע שבו אתה נפגע.
והיום הזה יגיע,בסופו של דבר אתה תיפגע,השאלה היא,כמה זמן ייקח לפצעים להגליד? האם הם מגלידים?קיוויתי שכן, למרות שלא האמנתי בכך.
יש שיאמרו שאני פסימית, אך אני לא מאמינה בכך מפני שהפצע שלי לא הגליד,כל השנים הללו ועדיין הרגשתי כפי שהרגשתי בעת ההיא.
ואיש לא ידע,איש לא ידע מדוע נעדרתי זמן כה רב מביה"ס,איש לא ידע מה באמת קרה,איש חוץ מלינדזי.
לפתע,חשתי בטיפת גשם על הלחי הימנית שלי,נגעתי בה,הסתכלתי למעלה,העננים החלו להתאסף,הגשם עמד בפתח.
"היי!גשם!",צווחה פתאום ליבי,"את חושבת שכדאי שנסגור את הגג?",היא שאלה.
"לא",השבתי,"אני בטוחה שאלה רק טיפות",שיקרתי,קיוויתי שייווצרו יותר מטיפות,קיוויתי שהגשם יהיה כה חזק עד שייווצר שיטפון והוא ישטוף אותי הרחק מכאן,לאותו לילה,אותו לילה לפני שהתבגרתי,לפני שהשמחה שלי נקטעה ברגע אחד,קיוויתי.
לחצתי על דוושת הגז שוב,בסוף היא הגיעה לאותה מהירות מפחידה שבדרך כלל גרמה לי לשכוח, אך לא הפעם,הפעם ידעתי שלא אוכל לברוח,מפני שהגשם התחזק והתאסף סביבי, והנורא מכל היה,שלא רציתי לברוח.
במשך זמן רב השקט שרר באוטובוס,אנשים לא דיברו,כולם נראו עייפים ונואשים להגיע לביתם.
גם אני וטרוור לא דיברנו,מידי פעם בהינו אחד בשני, אך לא יותר,הגשם היה למוזיקה שקטה ונעימה ונראה היה שכולם ניסו להקשיב לה.
"זה הכול באשמתך!",האשים קול בראשי, וידעתי שהוא צודק, אך איך הייתי אמורה לדעת?
חצי שעה קודם לכן:
"אז מה,יש לך אח קטן?",שאלתי,מנסה להפיג את האשמה שלי ואי הנעימות בדרך אחרת,בניסיון להיות נחמדה יותר.
למרות רצוני העז להתעלם ממנו,ידעתי שלא אוכל לעשות זאת.
"כן,מייק",הוא אמר וחיוך התפרס על פניו,החיוך שלו גרם לי לחייך,היה לו חיוך כה נהדר וכנה שהאיר את החדר.
"בן כמה הוא?",שאלתי,גיליתי שבאמת רציתי לדעת.
"שמונה",הוא אמר וחייך שוב,כמו נזכר בזיכרון ישן,"יש לי עוד אח גדול,בשם ג'וני",הוא הוסיף במהירות,"מה איתך?יש לך אחים או אחיות?",הוא שאל.
"לא,רק אני",חשבתי,"אולי אם הייתה לי אחות,הייתי מרגישה פחות בודדה",חשבתי בעצב.
"בודדה?תאמיני לי,לפעמים אח זה לא הדבר הכי טוב",הוא אמר (הוא התכוון לג'וני),"ובכלל,אני לא חושב שלילדה כמוך יש בעיה למצוא חברים",הוא הוסיף בביטחון.
"אויש!רגע!מה אמרתי את זה בקול?!",חשבתי בכעס,"איזו ילדה מטומטמת את!",קיללתי את עצמי בתוכי.
"לא כן,יש לי חברים,זה לא זה,זה פשוט...",התחלתי לומר כשקול עצר בעדי.
"מה את חושבת שאת עושה?!תשתקי לפני שתגידי משהו שתתחרטי עליו!",ציווה הקול בראשי.
"שום דבר",אמרתי לבסוף.
"זה לא נשמע כמו 'שום דבר' ",הוא החזיר.
"טוב זה כן",אמרתי בכעס.
"או.קיי...באיזה תיכון את לומדת?",הוא שאל,מנסה לשנות את הנושא.
"ריצ'וויל",השבתי וניסיתי לעצור בעצמי מלצחוק,המחשבה שאני עדיין לומדת שם נראתה לי כה אירונית עד שבכל פעם שהייתי חושבת על כך משום מה הייתי חייבת לצחוק.
הוא עשה פרצוף זועף לרגע,"תיארתי לעצמי",הוא אמר.
"אל תדאג,גם אני לא אוהבת ללמוד שם",אמרתי.
"באמת?!מוזר",הוא אמר.
"למה מוזר?",התפלאתי במקצת,הוא לא נראה כמעריץ התיכון שלי מספר שניות קודם לכן.
"טוב,כי זה אחד התיכונים הטובים ביותר במדינה,הייתי עושה הכול בכדי ללמוד שם",הוא השיב ונראה היה שהוא באמת התכוון לזה.
"זה לא בגלל איכות החינוך,זה בגלל האנשים",אמרתי.
"מה רע באנשים שם?",הוא שאל.
"שאין להם חיים משלהם אלא רק רצון לסגוד לאנשים",הסברתי,"כאלה זומבים טיפשים שלא מבינים מהחיים שלהם,לא מבינים דברים שחשובים באמת אלא רק דברים כמו: 'וואו!איזו חולצה יפה!איפה קנית אותה?!נראה לך שיש אותה במידה מינוס סמול?' או 'וואו את קולטת שאתמול כאילו הפסדנו כאילו במשחק כאילו?!הו לא!זה סוף העולם!ואת לא קולטת!גם שברתי ציפורן היום בבוקר!הו לא!' ",חיקיתי את רוב הבנות בביה"ס שלי בקול סנובי.
הוא צחק,"אני...אני בטוח שלא כולם שם ככה",הוא אמר,מנסה להפסיק לצחוק ללא הצלחה רבה.
"כן טוב,20% מהילדים שם הן מעודדות או ספורטאים ובערך עוד 60% רק רוצים להיות כמוהם או מפחדים להראות את הפרצוף שלהם בביה"ס שבמקרה מישהו אולי ידחוף אותם לאסלה",אמרתי וניסיתי שלא לצחוק,מפני שזה לא היה מצחיק ואני לא ניסיתי להצחיק.
"אבל מה עם ה-20% האחרים?",הוא שאל,מנסה להפסיק לצחוק.
"טוב,אני לא בטוחה שיש כאלו, אבל אני תמיד אומרת שכדאי להניח מקום לספק.
אני לא מכירה את כל מי שבביה"ס שלי,אז ה-20% הנותרים הם איזו תקווה שיש מעט חוסר טמטום בביה"ס הזה",השבתי.
"אני מקווה בשבילך",הוא אמר וחייך.
"כן,גם אני",החזרתי חיוך,"כשצ'רלי הייתה פה לא הרגשתי ככה",חשבתי בעצב.
"מי זו צ'רלי?",שאל טרוור.
"מה?!גם את זה אמרתי בקול?!מה יש לי היום?",שאלתי את עצמי.
"טוב,אני לא יודע אבל אני לא חושב שזה כזה גרוע",הוא אמר.
"ארר...",איררתי בכעס,לא ניסיתי לחשוב על כך מפני שידעתי שטרוור ישמע בכל מקרה,לא הבנתי מדוע לא יכולתי לשלוט בעצמי.
הנחתי שהייתי מאוד עייפה וזה הכול,כיום אני תוהה אם רציתי לספר לו דבר מה שמילותיי לא היו מבטאות.
נו!אז מי זו צ'רלי?",הוא שאל,כנראה ניסה לגרום לי להירגע.
"צ'רלי היא החברה הכי טובה שלי",עניתי,מעט כעוסה, אך ההזכרות בה גרמה לי לחייך.
"הו,אני מצטער",הוא אמר.
"למה?",שאלתי.
"טוב...אמרת 'כשצ'רלי הייתה פה' ",הוא אמר באי נוחות.
באותו רגע לא יכולתי לעצור בעצמי,פשוט צחקתי,צחקתי וצחקתי ולא יכולתי להפסיק.
"צ'רלי?!מתה?!כן בטח!",אמרתי מבעד לצחוק,לא יכולתי אפילו לחשוב על צ'רלי כמתה,המחשבה עצמה נראתה לי מבדחת.
"אז...אני מבין שהיא לא מתה",הוא אמר בחוסר הומור ומעט מבוכה,ידעתי שהוא לא הבין, אך לא היה אכפת לי.
"כן...היא דיי חייה לפי מה שאני יודעת",אמרתי בזמן שניסיתי להירגע.
"אז איפה היא?",הוא שאל.
"איפשהו באירופה",אמרתי.
"אה...מה היא עושה שם?",הוא שאל,אני חושבת שהוא התחרט על כך לאחר מכן.
ברגע שהוא שאל,התחלתי לגולל את סיפור חייה של צ'רלי,מהרגע שבו הפכנו לחברות עד הפרידה שלנו לפני המטוס.
לא יכולתי לעצור בעצמי,התגעגעתי אליה כל כך ועבר זמן כה רב מאז שמישהו שאל אותי עליה או הזכיר לי אותה, והייתי זקוקה לזה.
לא עבר יום שבו לא חשבתי עליה,תהיתי היכן היא ומה היא עושה,התגעגעתי לקרבה בינינו,התגעגעתי לתחושה הזו שיש אדם בחיי שתמיד אוכל לסמוך עליו, ובכלל,התגעגעתי אליה.
תהיתי אם זו תהיה ההרגשה שלי אם היא תמות,הצורך הבלתי נשלט הזה לדבר עליה בכדי להפיג את הגעגועים בצורה מוזרה שכזו, אך התעלמתי מהמחשבה הזו,מפני שהיא עדיין לא נראתה לי הגיונית כלל וכלל.
דיברתי במשך זמן רב ללא הפסקות,פירטתי כל דבר ודבר,כל פרט ופרט, ולא יכולתי להפסיק עד שסיימתי, וכשסיימתי,חשתי כה חופשייה,כאילו מישהו הוציא משהו כבד מתוכי,אבן נגולה מלבי,אפשר לומר.
חשתי קלילה יותר ותחושה של שמחה אפפה אותי,בדיוק כמו זו שהרגשתי כשסיפרתי לפסיכולוגית את סודי הראשון (רק שהיא הייתה מלווה בכעס ועצב).
"וואו,היא נשמעת כמו ילדה שהייתי רוצה להכיר",הוא אמר ונראה שהוא באמת התכוון לכך.
"כן,צ'רלי פשוט נהדרת וגם נראה לי שהיא תחבב אותך,היא אוהבת להסתובב עם בנים",אמרתי,"הם פשוט מבינים אותה יותר,מבחינת ספורט,אתה יודע...",אמרתי.
"כן,טוב אני לא כל כך אוהב כדורגל,אני יותר בקטע של כדורסל",הוא אמר.
"מה רע בכדורגל?",גוננתי מסיבה לא ברורה.
"שום דבר",הוא השיב ברוגע,כנראה הוא כבר התרגל להתפרצויות שלי,"אני פשוט יותר אוהב כדורסל מכדורגל",הוא אמר וחייך.
"ומה עם פוטבול?",התעניינתי.
"טוב,זה נהדר,אם הייתי אוהב היאבקות, אבל אני לא",הוא צחקק,באותו רגע קפאתי.
"מה קרה?",הוא שאל כשהבחין בפניי התמוהות.
"זה בדיוק מה שצ'רלי הייתה אומרת",השבתי.
"וואו,זה צירוף מקרים מוזר",הוא אמר.
"כן...",אמרתי מהורהרת.
לרגע,בהינו אחד בשנייה,"איך הוא ידע?",תהיתי,לא חשבתי שהמצב היה צירוף מקרים בלבד.
נכון,לצ'רלי היו השמצות רבות לפוטבול, אך זו הייתה האמירה המקובלת שלה,באותן מילים בדיוק.
"בטח שאני אוהבת פוטבול!אם הייתי אוהבת היאבקות, אבל שאני לא",שמעתי את קולה,כמו ניצבה לפניי, ואת כל ההסברים העוקבים שלה אשר הסבירו מדוע פוטבול הינו ספורט טיפשי וחבל שהוא מייצג את ארה"ב, ועל כך שהיאבקות מזויפת לדעתה וגם אם לא,לדעתה לא מוסרי לשלם לאנשים בכדי שיפרסמו אלימות ובנוסף לכך יקראו לכך ספורט.
לצ'רלי היו דעות מאוד נחרצות לגבי כל דבר והיא תמיד פעלה לפי האינסטינקטים שלה,זו הייתה עוד תכונה שהערצתי בה.
"זה היה יותר מצירוף מקרים",החלטתי,באותו רגע הוא קטע את מחשבותיי.
"מה השעה?",הוא שאל בדאגה,הצצתי בשעון ה"הלו קיטי" שלי,"תשע וחצי למה?",שאלתי.
"למה לוקח לאוטובוס הזה כ"כ הרבה זמן היום?",הוא שאל אותי ולמרות שהסכמתי אתו,לא הבנתי מדוע היה אכפת לו כל כך.
"היי נהג!",הוא שאל בכעס,"מה קורה עם האוטובוס?",הוא שאל.
"יש פקק משום מה,אני לא מבין למה,הרמזור ירוק אבל המכוניות לא זזות",הוא אמר.
"אתה לא יכול לצפצף או משהו?",הוא שאל בכעס.
"ולהתעצבן כמו כולם?!למה?הפקק לא יסתיים אם אני אצפור,אני יכול להבטיח לך את זה",הוא התנגד.
"אוח נהדר!",הוא אמר ושב אליי.
"מה הבעיה?למה אתה צריך למהר כל כך הביתה?",שאלתי אותו בדאגה,תהיתי אם משהו קרה והוא לא סיפר לי.
"טוב,אני לא רוצה שמייק יהיה לבד בבית אחרי שעה עשר וטוב,לפי איך שזה נראה אני לא אגיע הביתה עכשיו עד עשר וחצי!",הוא השיב בתסכול.
"לבד?!אחיך בן השמונה לבד?למה?איפה אח שלך? או אימא שלך?או אבא שלך?",שאלתי בתימהון.
"אני לא רוצה לדבר על זה",הוא אמר ופניו הפכו אטומים.
"למה,קרה משהו?ההורים שלך בסדר?אח שלך בסדר?",שאלתי,הוא החל להפחיד אותי,אני מודה שהגזמתי בתגובתי, אך השכונה שבה טרוור גר הייתה אחת השכונות המסוכנות בעיר, והמחשבה שילד בן שמונה יושב בביתו לגמרי לבד באזור שכזה נראתה לי כה מסוכנת ואבסורדית.
"מה את לא מבינה?!אני לא רוצה לדבר על זה!",הוא צרח פתאום,נבהלתי.
"מה הבעיות שלך?!סך הכול רציתי לדעת למה האח הקטן שלך לבד בבית בשעה כזו!מה אסור לי לדאוג?!",צרחתי עליו בחזרה,לא הייתה לו שום זכות לצרוח עליי,במיוחד מפני שדאגתי למשפחה שלו.
"את כל כך רוצה לדעת איפה הם?!טוב אז ככה: אח שלי כנראה באיזה בר עכשיו,אימא שלי עובדת בשלוש עבודות בכדי לשלם את שכר הדירה שלנו אז היא לא תגיע הביתה עד 12 בלילה ואבא שלי?!",הוא עצר,הוא ניסה לדבר אך המילים לא יצאו מגרונו.
"שום דבר",הוא אמר לבסוף.
"זה לא נשמע כמו שום דבר",אמרתי לו ותחושה של דז'ה וו חלפה בי.
"טוב,זה כן!",הוא אמר בכעס.
השפלתי את ראשי,זיהיתי את המבט הזה,הייתה סיבה לכך שהוא לא רצה לדבר על אבא שלו, וזה לא היה בגלל שהוא עובד בעבודה שלוקחת את מרבית זמנו.
במשך זמן רב השקט שרר באוטובוס,אנשים לא דיברו,כולם נראו עייפים ונואשים להגיע לביתם.
גם אני וטרוור לא דיברנו,מידי פעם בהינו אחד בשני, אך לא יותר,הגשם היה למוזיקה שקטה ונעימה ונראה היה שכולם רצו להקשיב לה.
"זה הכול באשמתך!",האשים קול בראשי, וידעתי שהוא צודק, אך איך הייתי אמורה לדעת?
אז איך?
אוהבת תמיד:-*.
ביוש:).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
