שלום לכם קוראיי המסורים:).
אז...כבר פרק 10 אה?! אני מרוצה;).
-ספויילרים יישלחו למנויים מיד לאחר הפרק-
אני מתנצלת מראש על פרק הזמן בין הפרקים, אך אני חושבת שגם לכם יש עומס ולכן זה טוב לכולנו:).
השיר לפרק-Creed-Six Feet From the Edge:
http://www.youtube.com/watch?v=wsGC-yPMvok&feature=related
בבקשה תגידו לי שאתם מכירים את השיר הזה! אם לא, אני שמחה להכיר לכם אותו;).
וטוב,בלי הרבה מילים,הנה הפרק:
פרק 10-ספר לי את סודותייך,אני לא אנשוך, או שאולי אני כן
חשתי הקלה כשמכוניתי נכנסה לחניית בייתי.
הצצתי בשעוני,הופתעתי לגלות כי השעה הייתה רק עשר בלילה.
פתחתי את דלת המכונית והטחתי אותה בחזקה,זרקתי לליבי את המפתחות והמשכתי בדרכי.
ידעתי שהיא תאסוף את השקיות,תסגור את הגג ותנעל את המכונית לגמרי בעצמה, ושמחתי על כך,קיוויתי שאוכל לגנוב מספר דקות לעצמי.
פתחתי את הדלת לביתי ונכנסתי פנימה כשהרחש היחידי שנשמע במשכני היה קול עקביי על מרצפת הפורצלן המבריקה.
פסעתי לעבר המטבח,שם אמי ישבה כהרגלה,כותבת וכותבת,לאחר כול השנים הללו,נראה היה שהיא לא זעה ממקומה אף לא לרגע.
"היי",אמרתי בפיזור הדעת והמשכתי לחדרי,היא לא אמרה דבר,רק סידרה את משקפיה וחזרה לקריאה והכתיבה.
טיפסתי במעלה המדרגות מהר ככל יכולתי,כל שרציתי היה להגיע לחדרי.
"את שוב הולכת לבכות?",שמעתי את אותו קול ציני ומוכר של אחותי הקטנה,קייטלין.
היא הייתה האדם היחיד בחיי שלא סיפק לי את הכבוד המגיע לי,שנאתי אותה על כך,על המרדנות הבלתי פוסקת שלה.
"אני?!בוכה?!למה נראה לך?",החזרתי.
"אל תשחקי אותה,הקירות דקים,מותק",היא הקניטה וניפחה בלון מהמסטיק שבפיה.
"כן טוב,שיהיה",אמרתי בזמן שהבלון התפוצץ,"תחשבי מה שאת רוצה, אין לי כוח אלייך",הוספתי וחציתי את המסדרון לכיוון חדרי.
כשנכנסתי,קפצתי על מיטתי וחיבקתי את הכרית,שמחתי להגיע הביתה,נראה היה שליום הזה לא היה סוף.
"טלוויזיה,מקלחת,שינה",חשבתי,החלטתי לנום מוקדם היום,ככול שהיום הזה ייגמר מהר יותר יהיה לי טוב יותר.
"אולי פשוט לישון",הציע קול בראשי.
"אולי...אני יכולה להתקלח בבוקר",התחלתי לתכנן,אפילו קול המחשבה שלי נשמע ישנוני.
"אבל במקלחת את לא תצטרכי לעצור את עצמך",לחש קול אחר,"את סופסוף תוכלי להפטר מהכאב הזה, ואיש לא יראה",הוא פיתה,"או ישמע",הוא הוסיף,מזכיר לי את קייטלין שכנראה שמעה אותי אתמול.
הדמעות שוב החלו לזלוג במורד עיניי,לרגע,רק לרגע,העייפות הפיגה את הכאב והקול המקולל הזה החזיר אותו.
"לא!לא!אני לא מוכנה לבכות עוד!אני היא מיליסנט!אני לא אבכה עוד על...על...",לא הצלחתי אפילו לבטא זאת במחשבה.
אני אמרתי לא, אך הלב שלי אמר כן והדמעות המשיכו לרדת,עוד ועוד,לא נפסקות אף לא לרגע,לא הצלחתי לעצור אותן,הן פשוט גלשו במורד פניי.
לבסוף גם אני ויתרתי,הפסקתי להלחם, והן המשיכו לזלוג ולזלוג,מנסות להוציא את הכאב שחשתי בכול דרך אפשרית.
התחלתי לראות הבזקים בראשי,זיכרונות,דברים שקרו לי בחצי השנה האחרונה.
אך אלה לא היו סתם זיכרונות,אלה היו הרגעים שלי אתו,עוד לפני שכול זה קרה,כשהייתי המלכה,הייתי מושלמת ולא חשתי כה עצובה ועלובה ונסערת ופגועה.
"מספיק!מפסיק!אני לא רוצה לזכור",צרחתי בראשי (או שלפחות כך קיוויתי), אך לשווא.
"אני פשוט לא מבינה את זה!לא היינו כל כך הרבה זמן ביחד...זה לא היה אמור לקרות...לא הייתי אמורה להרגיש ככה", אך חשתי כך ולא הצלחתי למצוא דרך לעצור את הכאב.
כול אותו זמן היא עמדה שם,ליד דלתה של מיליסנט,מקשיבה לזעקותיה החוזרות ונשנות ללא הגה,היא חיכתה.
"שתבכה",היא חשבה,"בכל מקרה אחרי שהיא תראה את מה שאני רוצה להראות לה,דבר לא ישנה",היא חייכה לעצמה והמשיכה לצפות במיליסנט,בשקט,מפני שהיא לא רצתה להפריע לה,היא חשבה שמיליסנט תכעס עליה אם תפריע.
האוטובוס החל לנסוע שוב,הפקק שכח לו לאטו אך הגשם התחזק יותר ויותר.
טרוור עדיין לא דיבר איתי,הוא אפילו לא הביט בי,שקוע במחשבותיו.
חשתי באשמה שוב,לא רציתי לפגוע בו, אך איך הייתי אמורה לדעת?
"אוח פשוט תעזבי את זה!אז הילד מתחנת האוטובוס כועס עלייך,אז מה?! זה לא כאילו תראי אותו שוב,נכון?",שאל קול בכעס, אך הוא ידע שלא יכולתי להניח לזה,שהאשמה לא תניח לי.
"אני מצטערת",שברתי את השתיקה המעיקה.
הוא הסתובב אליי,מבטו כעוס מעט, אך בין רגע הוא נעלם,כלא היה שם מעולם,פניו הפכו לאטומות וקרות,זה היה יותר גרוע מהכעס.
"זה בסדר",הוא אמר בקול אטום,"אני מניח שהגזמתי,זה פשוט...אני לא שולט בעצמי כשמזכירים את אבא שלי",הוא הוסיף והסמיק מעט,פניו חזרו לעצמן,נאנחתי בהקלה (ולא יכולתי שלא לחייך מעט).
לאחר שהוא אמר זאת תהיתי,"אולי לא עליי הוא כעס, אלא על העובדה שהזכרתי את אביו",הרהרתי, "האם מסיבה זו הוא התעלם ממני במשך זמן כה רב?".
"זה פשוט קצת קשה לי מאז ש...",קולו נשבר,נראה היה שהוא עוצר בעצמו,הוא השפיל את מבטו,אולי ממבוכה,אולי מכעס.
אחזתי בידו,הוא הרים את פניו ובהה בי,בעיניי,הוא נראה כמו גור כלבים אבוד.
"אתה יכול לספר לי,אם אתה רוצה",אמרתי לו ברוגע,רציתי שהוא יספר,מפני שהכרתי את הכאב הזה,ידעתי כמה זה קשה לשמור סוד שאתה לא יכול לספר לאיש,ידעתי ולא רציתי שהוא יישא את ההרגשה הזו אתו,לא עוד.
ואולי רציתי שהוא יספר מפני שלי לא היה האומץ לספר לו, למרות שהוא היה זר בעיניי, ואולי רציתי שלפחות לאחד מאיתנו יהיה אותו אומץ נכסף.
במשך דקות ספורות,שרר שקט באוטובוס,שאר הנוסעים כמו נשתתקו,פניו של טרוור שוב נאטמו,אפילו הגשם החזק הנמיך את קולו.
ואז,כמו משום מקום,טרוור אמר,"זה קרה כשהייתי בן 11...", והוא החל לספר.
הוא סיפר, ואני הקשבתי,בדומייה,ידי נשארה על ידו,לקראת הסוף הנחתי את ידי השנייה על כתפו,לתמיכה,היו הפסקות רבות והוא דיבר לאט,מפני שהיה לו קשה לספר סוף כל סוף את סיפורו.
"5 שנים זה הרבה זמן",חשבתי בתוך תוכי,"האם הייתי יכולה להחזיק את סודותיי חבויים במשך זמן כה רב?",ידעתי שכן,מפני שסוד אחד לא יכולתי לשמור, אך היה סוד אחר,סוד שנשאתי בתוכי 6 שנים תמימות.
במשך כול סיפורו ראשו היה מושפל,הוא נמנע מלהסתכל עליי, אך כשהוא סיים את סיפורו,הוא נטע בי מבט שלעולם לא אשכח,תערובת של שמחה ועצב והקלה ופחד וחוסר ישע יחדיו.
הוא בהה לתוך עיניי ואמר שתי מילים בלבד,שתי מילים שחשבתי שישתקו אותי לנצח,הוא אמר,"את מבינה".
"אני חושבת ששכחת משהו!",שמעתי את קולה הצייצני של ליבי.
נבהלתי ורצתי לכניסה לחדרי,במטרה לטרוק את הדלת, אך עוד לפני שהספקתי לעשות זאת היא אחזה בדלת בחזקה והדפה אותי.
"מעולם לא ידעתי שליבי כה חזקה",חשבתי בפחד.
"אל תדאגי",היא אמרה בקול אטום,"אני לא אספר לאף אחד".
"שכחתי שהיא באה איתי",חשבתי בפחד.
"כמה זמן היא הייתה שם?האם היא שמעה את הכול?",מיליון שאלות הציפו את מוחי.
עד לרגע שבו ליבי צרחה בקולי קולות,שכחתי את הכול,הרגשתי כמו במערבולת שמסתובבת שוב ושוב ללא מחדל.
כשחשבתי על המצב ששהיתי בו לפני דקות ספורות,צמרמורת הכתה בי,פחדתי מעצמי,מהמצב שבו הייתי.
החלטתי שלעולם לא אתן לעצמי להיסחף לתוך העצב ("כאב!",זעקו הקולות במוחי שוב ושוב) הזה (למרות שהרגשתי שלא תהיה לי ברירה אלא לאפשר זאת).
"נו!את באה או לא?!",שאלה ליבי שקטעה את חוט מחשבותיי.
היא ישבה ליד המחשב שלי,כותבת דברים ונכנסת לאתרים.
"כן,באמת מעניין אותי לדעת,מה היה כזה חשוב שהיית צריכה לבוא אליי עכשיו להראות לי כשאני כל כך עייפה!",נזפתי בה,לא התכוונתי לתת לה לחשוב שהיא יכולה לנצל את דקת החולשה שלי.
"הו,תאמיני לי!כשאת תראי את זה,את תביני",היא הבטיחה, והאם היה זה מעט פחד בקולה? קיוויתי שכן.
בהיתי במרקע המחשב,הבחנתי ברשת "עולם הבלוגים" על המסך.
זו שבעבר כולם אהבו כל כך,אני מעולם לא אהבתי אותה ולכן לא התחברתי,מה שכנראה גרם לאופנה הזו להסתיים בכזו מהירות.
"מה לעזאזל את רוצה מהאתר המיושן והמגעיל הזה?",שאלתי אותה בכעס,התחלתי לחשוב שזוהי עוד שטות מביתה של ליבי.
"חכי שנייה נו!",היא אמרה ונכנסה לבלוג של לינדזי.
"זה מה שאת רוצה להראות לי?את הבלוג של לינדזי?!מה כבר קרה?היא כתבה פוסט חדש?",שאלתי,הכעס שבתוכי התגבר,לא הבנתי מדוע, אך כעסתי על ליבי הרבה יותר ממה שהייתי אמורה לכעוס.
כשהבלוג של לינדזי עלה,הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא שהבלוג פרטי.
במקום שבו הכותבים יכלו להשאיר הודעה,כל שהיא כתבה היה,"היי!אל תדאגו,אני סגורה לשיפוצים,אפתח אותו בקרובJ".
"הממ...זה מוזר",המהמתי.
"כן,זה בדיוק מה שאני חשבתי",אמרה ליבי,"זוהי הסיבה שבגללה נכנסתי לבלוג שלה לראות מה קורה, או לפחות לראות איך היא מתקדמת עם העיצוב",הסבירה ליבי.
"אבל איך יכולת להיכנס?הבלוג שלה חסום על ידיי סיס...",לא הספקתי לסיים את המשפט כשליבי סיימה להקליד את שם המשתמש והסיסמא של לינדזי.
"מה?!איך את יודעת את זה?",שאלתי אותה.
"אני פשוט יודעת,זה לא משנה עכשיו!",היא צווחה בכעס,זו הייתה הפעם הראשונה שבה ליבי דיברה אליי בטון הזה.
"אני לא רוצה להסתכל,לינדזי היא חברה שלי,אני לא מתכוונת להציץ לה בבלוג אם היא לא רוצה",החלטתי.
"הו,תסמכי עליי,את תרצי לראות את זה!",היא אמרה וגררה אותי לעבר המסך.
הדבר הראשון שהבחנתי בו היה שהעיצוב לא השתנה כלל וכלל והשני היה כותרת הפוסט החדש שלא קראתי.
"הסודות שאני לא יכולה לספר",קראתי בקול מהורהר והתחלתי לקרוא.
כחמש דקות לאחר מכן,ישבתי,פי פעור אל מול המסך המרצד.
אז...איך?מקווה שאהבתם:).
אוהבת תמיד:-*.
ביוש:).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
