שום לכם קוראים מסורים:).
היום החלטתי להוסיף את הפרק מוקדם מפני שעבר זמן רב מהפרק הקודם.
אני מצטערת על כך, ועל העובדה שהפרק הנ"ל דיי קצר, אך אני אפצה בפרק הבא, שיפורסם מוקדם.
-ספויילרים יועברו למנויים מיד לאחר הפרק-
השיר לפרק-Weezer - We Are All On Drugs:
http://www.youtube.com/watch?v=eBbKGlXcfI4
דיי חושף את הפרק, אבל אני חושבת שזה מתאים לכל הקטעים...
ד.א- סורי שלא מצאתי את השיר עם המילים, אבל לא הצלחתי למצוא.
והערה אחרונה להיום, אם תשימו לב, תראו העשיתי רווחים בין פסיקים וכאלה, מפני שקקיבלתי תלונות על כך.
אני אשמח אם תוכלו להגידלי אם יותר נוח לכם ככה או לא, כי לי זה לא מפריע אבל אחרי הכול, אתם הקוראים ;).
ובלי מילים מיותרות (חוץ מאלו שכבר נכתבו) הפרק:
פרק 11-הזיות נחשקות
בהיתי בעיניו, משותקת; לרגע, רק לרגע, חשבתי שטרוור גילה את סודותיי, רגע ללא מחשבה.
ידעתי שאפילו המחשבה על כך מגוחכת, אך למרות הכול, הפחד נותר.
התעשתי, הוא בהה בעיניי באותו מבט מלא רגשות מעורבים, הוא נראה כה חמוד ומפוחד ושמח ועצוב באותו הזמן.
חיבקתי אותו, לא ידעתי מדוע, זה פשוט קרה, הוא חיבק החזיר לי חיבוק, אני חושבת שהוא היה זקוק לו ואולי גם אני הייתי זקוקה לחיבוק ממישהו.
החיבוק נמשך זמן רב (לפחות כך חשתי) , הרגשתי בטוחה בין זרועותיו של טרוור, הייתה מן תחושה מיוחדת כזו שלא חשתי מעולם, רציתי להרגיש כה בטוחה לנצח, בין זרועותיו, עם התחושה המדהימה הזו שלא משנה מה, בסופו של דבר הכול יהיה בסדר.
"שדרת ריצ'נדסון", נשמע פתאום קולו הצרוד והכבד של נהג האוטובוס.
"לעזאזל!", אמרתי בכעס.
"מה קרה?", שאל טרוור והתנתק ממני, תחושה מעורבת של עצב ואכזבה מילאה אותי.
"פה אני גרה", השבתי בעצב.
"הו...", הוא נאנח, גם הוא נשמע עצוב, "אני יכול לתת לך את המספר שלי את יודעת", הוא חייך.
"אה! נכון! ", אמרתי כמו ילדה קטנה שקלטה דבר מה סוף כל סוף, "איך לא חשבתי על זה?! ילדה מטומטמת! ", חשבתי לעצמי ושמחה מוזרה ומוגברת מילאה אותי.
הוא נתן לי את המספר שלו ואני נתתי לו את שלי במהירות, בכדי שלא אפסיד את התחנה, בנוסף החלפנו מספרים מסנג'ר.
"גברת! ", אמר נהג האוטובוס, "אני מחכה", הוא הוסיף בכעס.
"כן! רק רגע! ", התחננתי, "אני לא יכולה לשמור את המספר שלך בלי תמונה!" ,אמרתי לטרוור וצילמתי אותו במהירות.
התמונה יצאה מטושטשת וכה מוזרה עד שהייתי חייבת לצחוק, גם טרוור צחק.
הוא צילם אותי בחזרה, התמונה שלי נראתה טובה יותר, אך עדיין עוררה גיחוך.
"גברת!", שוב צעק נהג האוטובוס.
"רק רגע!", צרחתי.
"טוב, ביי, נתראה כבר", אמרתי כשהוא התקרב אליי באיטיות.
"מה אתה עושה?", שאלתי אותו כלא מבינה.
"טוב...את הולכת אז רציתי לתת לך נשיקה בלחי לשלום", הוא הסביר ונשמע מעט נבוך.
"אני לא מנשקת זרים! ", צחקתי וקמתי מהכסא בכוונה לרוץ לעבר דלת האוטובוס.
"גם אני לא, אבל את לא זרה", הוא הקניט, עדיין נבוך דיו בכדי שחיוכו לא מש מפניו.
"חכה, חכה מה זו רק הפעם השנייה שאני רואה אותך, לדעתי אתה זר ואני לא לוקחת ממתקים מזרים! ",הקנטתי והוצאתי לו לשון, באותו רגע חשתי שמחה ושובבה, אך כיום כשאני משחזרת את הרגע הזה אני מרגישה דיי נבוכה.
"אבל אני אתקשר, מבטיחה",הבטחתי, "ביי! ", הוספתי במהירות ולפני שהנהג הספיק לצעוק 'גברת!' שוב, הייתי מחוץ לאוטובוס, רצתי לביתי בשמחה שאפפה אותי.
רצתי מהר ככל יכולתי, אהבתי לרוץ, הריצה גרמה לי להרגיש חופשייה וחייה, והגשם הקר התחזק מרגע לרגע.
במשך הריצה לביתי חשבתי על טרוור, על הסוד שהוא סיפר לי, השמחה שהוא גרם לי, תחושת הביטחון שהוא העניק לי כשחיבקתי אותו...
"אני מתקשרת אליו מחר", החלטתי בין נשימה לנשיפה, "אני רק מקווה שהוא לא יחשוב שאני תלותית מדי או משהו".
הרעמים שאגו והברקים סינורו באורותיהם הבהירים דמויי הפלאש.
הגשם היה כה חזק, לא יכולתי לראות דבר, אך לא הייתי צריכה לראות.
כעשר דק' לאחר מכן נכנסתי לביתי, רטובה לגמרי, אך חייכנית לגמרי.
הבית היה חמים ונעים, שונה מהקור ששרר בחוץ.
רצתי למטבח והוצאתי בקבוק מים מהמקרר, הייתי כה צמאה, למרות הקור ששרר בחוץ, הזעתי.
צנחתי על כיסא ששהה לצד המזנון שלנו וגמעתי כשהבחנתי בפתק שהונח עליו.
פתחתי אותו, זו הייתה הודעה מאבי, נכתב: "ילדונת, לא ראיתי אותך היום כשחזרתי (כן, חזרתי מוקדם גם היום), כשאת מגיעה הביתה תיכנסי לחדר שלי ותגידי לי שהגעת טוב?!
אוהב אותך." .
חייכתי לעבר הפתק, הייתי במצב רוח טוב ולכן החלטתי לעשות זאת הפעם (אבי השאיר לי פתקים כאלו כמעט בכל יום, אך רוב הפעמים התעלמתי מהם) .
"אבל אחר כך", חשבתי, "קודם אני חייבת להתייבש! ".
הלכתי לחדר האמבטיה והתייבשתי, התקלחתי באותו יום והייתי רטובה עד לשד עצמותיי ולכן חשבתי שגם אם לא, לא הייתי זקוקה לאחת.
החלפתי לפיג'מה ולאחר מכן ירדתי שוב למטבח לנקות את שלולית המים שהשארתי אחריי.
לאחר מכן הלכתי לחדרו של אבי, ידעתי שהוא עדיין שם, גם כשהוא בבית הוא תמיד עובד.
"אבא?! ", ספק שאלתי ספק אמרתי לו כשראיתי אותו כותב מאחורי המחשב, דברים שככל הנראה קשורים לעבודה.
"הא?! ", הוא נראה מבולבל לרגע, ואז הוא הבחין אותי.
"היי ילדונת", הוא בירך לשלום וחייך, "לא ציפיתי שתבואי", הוא הוסיף.
"כן טוב, היום אני במצב רוח טוב וראיתי את הפתק אז חשבתי 'למה לא לחרוג מהשגרה' ", התקרבתי אליו ונשקתי ללחיו.
"זה לא קצת מאוחר ליום לימודים לינדזי?! ", הוא ספק שאל ספק אמר.
"הו אבא,עכשיו רק...", התחלתי לומר כשגיליתי שאני לא יודעת מה השעה.
בחנתי את שעון ה'הלו קיטי' שלי, השעה הייתה אחת עשרה בלילה.
"לא ממש מאוחר", אמרתי, "וגם אם זה היה כבר הייתי בבית איזה חצי שעה", הוספתי.
"אה, הבנתי", הוא נאנח.
"טוב, אני הולכת לחדר", אמרתי לו והלכתי לכיוון הדלת.
"אני אהיה פה", הוא אמר.
"אני יודעת", סיננתי ויצאתי מחדר העבודה.
כשנכנסתי לחדרי, מיד רצתי לעבר המחשב שלי, רציתי להוסיף את טרוור למסנג'ר שלי ולראות אם מישהו התעניין מספיק בכדי לבקש אישור מהבלוג שלי.
קודם התחברתי למסנג'ר, ברגע שהתחברתי, ארבעה מתבגרים שלחו לי הודעה.
לא היה לי כוח ולכן לא הרביתי בדיבור עמם, הוספתי את המסנג'ר של טרוור וניסיתי לסיים את השיחה עם ארבעת המתבגרים.
בינתיים, נכנסתי לאתר הבלוג, הקשתי את הסיסמא ואת שם המשתמש וחיכיתי.
לא ראיתי שמישהו ביקש אישורים, התאכזבתי מעט, אך לא יכולתי לומר שלא ציפיתי לכך.
תהיתי אם כדאי לי לקרוא שוב את הפוסט בעצמי כשהבחנתי במשהו.
"תגובה 1 ?" ,שאלתי את עצמי, "איך זה יכול להיות?", נמלאתי בהלה.
"תירגעי! יכול להיות שזוהי סתם בעיה, תיכנסי לתגובות ותבדקי, רוב הסיכויים שאין שם כלום", ניסה קול להרגיע.
"כן, נכון, אין שום סיכוי שמישהו יצליח להגיב לי בבלוג, איש לא יודע את הסיסמא שלי ו...", חשבתי, אך עדיין פחדתי.
פתחתי את חלון התגובות, חשתי שהוא עולה כה לאט, ניסיתי בכול כוחי לא לצעוק על המחשב.
כשחלון התגובות עלה, באמת הייתה שם תגובה, תגובה אחת ויחידה.
לא נאמר ממי היא נשלחה או כל דבר אחר, אך ידעתי שזה לא משנה מפני שתוכן התגובה הוא שהדאיג אותי.
אלה היו שתי מילים, שתי מילים כה קטנות, שמונה אותיות, חמש הברות, מילים כה קטנות אך כה חזקות.
נשימתי נעצרה כשקראתי אותן, הפחד טיפס לו לאטו, מפני ששתי המילים הללו, אמרו את הכול.
שתי מילים קטנות,שתי מילים, "אני יודעת".
"נו אחי תביא לי כבר את החומר! ", הוא אמר, ידיו רועדות.
"אתה קיבלת מנה רק לפני שבוע! איך לעזאזל כבר גמרת את הכול? ", הוא שאל.
"זה לא משנה! יש לי את הכסף, פשוט תביא לי כבר! ", הוא דרש.
"בבקשה, בבקשה אל תעשה את זה שוב! ", התחנן חברו של הקונה.
"אל תתערב! אני לא ביקשתי שתבוא אתי לפה! ", הוא אמר בגסות ודחף אותו על הרצפה.
"אתה רואה מה זה עושה לך?! אתה בחיים לא התנהגת כך בעבר! אתה חייב להפסיק עם זה כל עוד אתה יכול! לפני שיהיה מאוחר מדי! ", התחנן חברו.
"זאת הפעם האחרונה, אני מבטיח", הוא שיקר, שכן הוא ידע שהוא לא יכול להפסיק.
הוא היה חייב לברוח, לברוח מהמציאות שרדפה אותו, ולמרות שחברו חשב כך, הוא לא היה בטוח אם 'מאוחר מדי' כבר עבר את זמנו.
"אתן בנות מתכוונות לנהל פה שיחת רגש או שאתה קונה? ", התערב הסוחר.
"אני קונה, אני קונה",מיהר הקונה להשיב והוציא את הכסף.
"תגיד, ילד, אם יש לך כל כך הרבה כסף למה אתה רוצה את זה בכלל? ", שאל הסוחר כלא מבין.
"תסתום את הפה שלך ופשוט תביא לי את ה-LSD (אסיד)* כבר! ", הוא צרח, הוא לא התכוון לצרוח, אך הוא היה חסר סבלנות ועצבני מהרגיל.
"הנה קח", אמר הסוחר ונתן לו כקילו וחצי של נוזל מוזר ומזרק, "זה בחינם", הוא הוסיף והושיט לו את המזרק.
"אין כדורים היום?", שאל הקונה.
"לא, נגמר, אתה לא הקונה היחיד שלי אתה יודע", הסביר הסוחר.
"למרות שאתה הקונה הכי טוב שלי", הוא חשב בלבו, המחשבה גרמה לצביטה בלבו, ילד בן שש עשרה הוא הקונה הטוב ביותר שלו, משום מה הדבר נראה לו נוראי.
"טוב, אז אני אאלץ להסתפק בזה", אמר הקונה, הוא לא רצה להשתמש במזרקים, הוא לא רצה שהאנשים הלא נכונים ישימו לב למה שהוא עושה, אך באותו רגע לא היה אכפת לו, כל שהוא רצה היה לברוח שוב.
"אתה יכול פשוט לא לקנות אתה יודע", התערב חברו של הקונה.
"לא, אני חושב שזה בסדר, הפעם", החליט הקונה וחיוך ערמומי התפרס על פרצופו.
"הפעם?! ", שאל חברו של הקונה, אך זה התעלם ממנו.
"אתה יכול להראות לי איך עושים את זה?", שאל הקונה, הוא מעולם לא הזריק בעבר.
"טוב", הסכים הסוחר, "אבל זה נכנס יותר מהר מהכדור ומשפיע יותר מהר מהכדור אז רוב הסיכויים שתוך דקות אתה תיפול פה על הרחוב", הוא הזהיר.
הקונה בחן את ידיו הרועדות, חשב על רצונו החזק לברוח שוב והחליט, "אין לי בעיה עם זה" .
"מה?! לא! יש לו בעיה עם זה! ואם לו אין בעיה עם זה אז לי יש בעיה עם זה! ", חברו של הקונה החל לצרוח, אך השניים התעלמו ממנו.
"תזריק! ", ציווה הקונה.
"היי! אני לא כמו החבר החננה שלך, אתה תדבר אליי יפה שומע?! ",צרח הסוחר.
"טוב, טוב פשוט תזריק כבר", מלמל הקונה בקוצר רוח.
בינתיים, חברו חשב על ההתנהגות של חברו, "הוא אף פעם לא היה כזה", הוא חשב ותהה כיצד חברו התדרדר לסמים ומדוע.
התנהגותו הייתה מוזרה מהרגיל, הוא שם לב לכך, אך עד אותו יום שבו ראה אותו מסומם בביתו כשבא אליו לביקור פתע, הבין את חומרת המצב.
"אך מדוע? ", הוא שאל את עצמו, התשובה לא מיהרה לבוא.
הסוחר תפס בידו של הקונה והפעיל עליה לחץ בכדי למצוא וריד, ברגע שהוא מצא אחד הוא הזריק לו באיטיות את החומר.
"הנה,ככה", הראה לו הסוחר, "ואני עושה את זה לאט בכוונה כן?! בחיים אל תזריק מהר מדי! זה מסוכן! ", הוא ציין.
"או.קיי, אני אזכור", הוא הבטיח ושיחזר את הצעדים שוב ושוב בכדי שיוכל לבצעם בעצמו.
"עכשיו כדאי שתרוצו למכונית לפני שתתעלף פה! קדימה! קדימה רוצו! ", צרח הסוחר.
שני המתבגרים המפוחדים החלו לרוץ במהירות לעבר הפורשה (מכונית) השחורה של הקונה.
כחמש עשרה דקות לאחר מכן, חברו של הקונה נהג בעוד שהקונה השתגע במושב האחורי, מודה לעולם על החופש שהסם העניק לו והביע תפילה שקטה שההזיה לא תיגמר לעולם.
אז איך? אהבתם? אשמח לקבל ביקורות :).
אוהבת תמיד:-*.
ביוש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
