היי :).
אז לאחר תקופה ארוכה מאוד, סופסוף הגיע הזמן לפרק חדש :).
אני מצטערת שעבר כל כך הרבה זמן מהפרק הקודם (ועל הספויילרים במיוחד), אך באמת שהייתי עמוסה, כה עמוסה, זה לא יקרה שוב, אני אעשה כמיטב יכולתי להדביק את קצב הכתיבה (שמעט הזנחתי לאחרונה בשל הלחץ) ובכלל לעדכן בעקביות.
-הספויילרים יישלחו מיד לאחר הפרק-
אין שיר לפרק הפעם, מפני שלא הצלחתי למצוא שיר שמשלב את הכאב והפחד שבהתחלה ובסוף ואת ה *** שבאמצע.
ולכן, מפני שאני לא יכולה להכניס שיר לכל סצנה, אני ממליצה שתשימו שיר רוקיסטי וכבד מאוד בהתחלה ובסוף ובאמצע (מהקטע הקצר של טרוור), שימו שיר חמוד ונעים ואז בסוף (אתם תדעו מתי), הגדרת הקטע הזה תלויה בכם.
מהפרק הקודם (שכן עבר זמן כה רב) :
"למה מה תעשי לי? תזרקי אותי מהשיעור?! ", שאלה קייסי.
"טוב...כן! ", המורה הוסיפה חיוך מנצח.
"או.קיי, סבבה, הלכתי", אמרה קייסי, אספה את דבריה והתכוונה לצאת מהכיתה כשמבטינו נפגשו.
"קייס, לא שוב", אמרתי ללא קול, מקווה להכניס מעט היגיון למוחה.
"מתבגרת צריכה לעשות מה שמתבגרת צריכה לעשות", היא הצהירה ויצאה מהכיתה.
תכננתי את השלבים הבאים של יציאתי; התכוונתי לצאת באיטיות, לסגור את הדלת מאחוריי ולאחר מכן לרוץ, פשוט לרוץ, לא ידעתי לאן פניי יועדו, אך הייתי חייבת לצאת, הייתי חייבת לברוח.
ידי אחזה בידית הדלת, ידית הדלת שהייתה כה דומה לידית הקרה והעגלגלה שניצבה בדלתה של הפסיכולוגית.
שוב חשתי את אותה תחושה אימתנית, אותה תחושה שאמרה לי שאני עושה טעות גדולה ושעליי לסגת.
אך לא הקשבתי, והדלת נפתחה, וכשעמדתי לסגור את הדלת מאחוריי ולהתחיל לרוץ, ראיתי אותם.
כול ילדי התיכון עמדו שם, מחוץ למשרד המנהלת.
וכעת, הפרק העדכני, תהנו :
פרק 13-תבוסה
הם לא אמרו דבר, אפילו לא התלחששו ביניהם, הם רק בהו בי, בתמיהה, בהלה, שנאה, כעס, הלם ועוד.
הם פשוט עמדו שם, אני מניחה שהם היו מופתעים בדיוק כמוני, שגם הם לא ידעו מה לומר.
אולי ציפו שאשקר, שאומר להם שהכול בסדר או משהו דומה, אך לא אמרתי דבר.
לא ידעתי כיצד הם ידעו, אך ברגע שבו ראיתי את פניהם מוכות ההלם ידעתי, מיליסנט לא הייתה היחידה שגילתה את סודי.
ולכן, מפני שלא ידעתי מה לעשות, מפני שלא נותרו לי אפשרויות אחרות, רצתי.
הם זזו, פינו לי שביל בכדי שלא אגע או אתקל בהם בטעות, שלא "אדביק" אותם בעוני שלי.
רצתי לעברם של כול המתבגרים הללו ששפטו אותי, שכול השנים הללו חשבו שהם מכירים אותי ולפני...ימים? שעות? דקות? גילו שהם לא ידעו עליי דבר, חשפו את פרצופי האמיתי, והם לא אהבו את מה שהם ראו.
רציתי להיות זרה בעיניהם, אך זה היה גרוע יותר, בעיניהם הייתי הילדה שבה בטחו, שעליה סמכו, אותה ילדה שנבחרה ל"נחמדה ביותר" בספר המחזור שבסוף החטיבה, וכעת, האשליה שלהם התנפצה והם שנאו אותי על כך.
אני שונה עכשיו, אני לא כמוהם ומיליסנט תבהיר להם את העובדה הזו יפה מאוד, כך שאותם מתבגרים מועטים שיסכימו להביט בי, לא יעשו יותר מפני שהם יפחדו מחרון אפה של מיליסנט.
ואני אהיה בודדה, גלמודה, לבדי בעולם הגדול ששמו ריצ'וויל היי.
רק באותו רגע הבנתי שלא היו לי הרבה חברים כפי שחשבתי, צ'רלי, מיליסנט וליבי, הן היו החברות היחידות, החברות האמיתיות היחידות שלי.
כל השאר היו מראות בלבד, מראות שכעת נופצו אחת אחר השנייה.
הם היו כה רבים, ואני הייתי אחת, וכשסוף כל סוף פניהם נעלמו וראיתי את קירות ביה"ס, יכולתי לנשום שוב.
היא ברחה, רצה מהר כמו הרוח, כשהיא נעלמה משדה ראייתי, סוף כל סוף לחצתי על כפתור ה"השתק" במיקרופון והתרווחתי בכיסא המנהלת.
"זה היה גאוני, פשוט גאוני", שיבח קול בראשי, "כולם שמעו אותה דרך המיקרופון של הודעות הבוקר, כעת כולם יודעים את האמת, בדיוק כמו שרצית, נכון? ", הוא שאל, אך משום מה לא הייתי בטוחה.
"חשבתי... חשבתי שאהיה שמחה יותר", הרהרתי, אך השמחה לא הגיעה, כל שחשתי היה כעס, תסכול וכאב, אותו כאב נוראי שחזר.
כשגיליתי את סודה של לינדזי, הוא נעלם, כל שחשתי היה כעס, כעס אימתני שהתווסף לכעס שחשתי באותו לילה מסיבה לא ברורה.
אך כעת, כשמעטה הכעס גווע לאטו (אך לא היה קרוב להיעלמות) הוא חזר, וחזק יותר מאי פעם.
"האם זוהי אשמה שאת חשה מיליסנט? ", שאל אותי קול שדמה לקולה של אמי, קול נוזף וכעוס שלא שמעתי מאז שנות ילדותי.
"היא שיקרה לך, רימתה אותך, אין לך כל סיבה לחוש באשמה, את מעל לרגשות החלשים הללו", היא הוסיפה.
"זוהי לא אשמה", הכחשתי בשקט בקול ילדותי, וכמו שמעה אותי, בין רגע האשמה נעלמה (היא לא הייתה כה חזקה מלכתחילה) .
הכעס חזר לסורו, ותחושת הביטחון והחזקה שחשתי תמיד חזרו עמו.
"זוהי לא אשמה", חזרתי ואמרתי, "זהו הכוח בהתגלמותו".
כולם בחנו אותי, בהו בי, "הם כבר לא יכולים לראות את לינדזי", חשבתי וחייכתי באותו חיוך שטני שגרם לתחושת הכוח לגבור, "היא ברחה ממני, היא פחדה ממני", חשבתי וקמתי מהכיסא.
יצאתי ממשרד המנהלת ועברתי בין התלמידים, הבטתי עליהם, הם נראו מפוחדים.
"גם הם מפחדים ממני", חשבתי ותחושת ניצחון מילאה את גופי.
הם התלחששו בינם לבין עצמם, דיברו אחד עם השני, ידעתי שחלקם מדברים עליי, אך רובם דיברו על לינדזי.
"מה קורה כאן?! ", שאלה אחת המורות, לא ראיתי אותה בשל כל התלמידים סביבי, אך הנחתי שהיא באה לחפש את הכיתה שלה שכנראה נמצאה כאן במקום בשיעור.
"זה בסדר", אמרתי כשיצאתי מקהל המתבגרים, "הודעות הבוקר התארכו מעט היום", הסברתי למורה.
"אה, טוב, אז קדימה תלמידים, חיזרו לכיתותיכם", היא ציוותה.
"וגם את, מיליסנט", היא הדגישה בתקיפות, כל התלמידים האחרים החלו ללכת לכיתותיהם, בכולם ניכרה הבעת ההלם ובלבול.
"זה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות", אמרתי לה, תהיתי אם גם היא שמעה את מה שאמרתי ללינדזי, הנחתי שכן, אך ידעתי שהיא העדיפה להכחיש זאת, כפי שרוב המורים יעשו.
הם יניחו שזו הייתה טעות, המורים והמתבגרים גם יחד, שהשארתי את המיקרופון פתוח בטעות ולינדזי נכנסה והסיחה את דעתי.
כך הם יעדיפו לחשוב, למרות שזה לא היה נכון, וחשבתי שבתוך תוכם, הם ידעו זאת, כולם ידעו זאת, לכן הפחד בעיניהם.
התחושה העצבנית שקיבלתי כשקייסי הייתה מבריזה, מילאה אותי.
"למה? למה היא צריכה לעשות את זה לעצמה? ", שאלתי את עצמי.
ידעתי שהיא חשבה שלקחתי זאת באופן "קשה מדי", אך לא רציתי שהיא תעשה זאת, רציתי שהיא תצליח ושהיא תפרח ושנוכל לברוח מכאן.
ידעתי שגם היא רצתה בכך, ותהיתי אם היא הבינה מה כול מעשיה מעוללים.
"טוב, עוד הברזה שבועית", מלמלה המורה, כנראה לעצמה.
"הברזה שבועית?! ", שאלתי את המורה לפיזיקה כלא מבין.
"הו טרוור, לא שמת לב?! מיס באקסטר הבריזה כל שבוע בשעה הזו במשך... רוב השנה", היא הסבירה.
"באמת?! ", שאלתי אותה, "את בטוחה שאת לא רושמת בטעות את אותם ימים? ", שאלתי ללא מחשבת תחילה.
"כן, טרוור, אני בטוחה! ", היא השיבה בקול כעוס מעט.
"למה שהיא תבריז כל שבוע מאותו שיעור? ", שאלתי את עצמי, לא ידעתי מדוע, אך התכוונתי לגלות.
יצאתי מהכיתה בראש מורם, ידעתי שהסיבה הייתה טיפשית הפעם, אך לא היה לי כוח לפיזיקה והכרתי את החומר שהיא לימדה בכל מקרה, לא ראיתי כל סיבה מוצדקת להישאר שם.
"חוץ מטרוור, כמובן", חשבתי והעליתי חיוך על פניי.
אהבתי אותו, היינו ידידים מאז הגן, אך הוא היה מעט מתוח מדי, תמיד מציק לי על ההברזות שלי.
"אני מניחה שרציתי להוכיח לו יותר מאשר למורה", הרהרתי.
"להוכיח מה?", שאל הקול.
"שאני לא מקשיבה לאיש, אפילו לא לו, כשהוא האדם החשוב ביותר בחיי", הסברתי לקול.
אך זו לא הייתה הסיבה היחידה, היו לי סיבות יותר חשובות מטרוור, הסיבה האמיתית שבגללה עזבתי את השיעור ללא ויכוח מעט יותר מותח עם המורה כפי שעשיתי לרוב.
הלכתי לעבר אולם הספורט של ביה"ס, בניין דיי רעוע ולא מתוחזק, אך כל עוד הוא עמד לא הייתה לביה"ס כל סיבה לתקנו.
נכנסתי אל האולם, כפי שעשיתי פעמים רבות קודם לכן, הלכתי לעבר ספסליי הצופים, התרווחתי בשורה הראשונה וחיכיתי.
קבוצת הכדורסל התאמנה, כפי שעשתה בכל בוקר, למרות שהיו להם שיעורים בשעות הללו, המאמן שכנע את המורים של השחקנים לאפשר להם להתאמן בבוקר ולהשלים את השעות בצהריים עם אחד התלמידים במרכז העזר של ביה"ס.
כשהמאמן הבחין בי, הוא חייך אליי ונופף לי לשלום, נופפתי לו בחזרה והורה לשחקנים לקחת הפסקה בת חמש דקות.
"היי קייס", אמרו לי כל השחקנים והדביקו את אגרופם לאגרופי או נתנו לי קיף.
"היי ילדה", שמעתי את קולו בזמן שדיברתי עם אחד השחקנים.
הסתובבתי אליו, לא יכולתי שלא לחייך את אותו חיוך אווילי כשבהיתי בו לראשונה, אך מיד התעשתי.
"היי מייקל", החזרתי ולחצנו את לחיצת ידינו המיוחדת.
יצאנו מאולם הספורט לעבר אחד הספסלים, זה היה זה בוקר יפה, השמש עמדה באמצע השמיים למרות שהצהריים היו רחוקים מלבוא ורוח קרירה וחורפית המשיכה לנשוב, כנראה שוכחת כי תם זמנה.
"אז, עשית את השיעורים שנתתי לך בשבוע שעבר?", שאלתי אותו.
"בטח אחותי, מה נראה לך שאחרי כל מה שאת עושה בשבילי אני לא אחזור על החומר?! ", הוא התנשא כהרגלו.
"טוב שכך, הריי אתה יודע מה קורה אם אתה לא עושה שיעורים נכון?! ", שאלתי.
"את לוקחת את הצינור של גינת ביה"ס ומשפריצה עליי מים", הוא השיב כמו ילד קטן שמדקלם את עונשו בפניי המורה.
"נכון", צחקקתי, צחוק טיפשי וביישני, "תפסיקי לצחקק! אל תהיי מטומטמת! ", גערתי בעצמי.
"זה מאוד נחמד מהמאמן שלך שהוא נותן לך ללמוד עכשיו במקום בצהריים", הערתי כפי שעשיתי פעמים רבות בזמן שהוא הוציא את החומר הנלמד.
"הוא יודע שאין לי למה להתאמן, יותר טוב מזה כבר לא יכול להיות את יודעת?! ", הוא שוב התנשא.
"וחוץ מזה, את זו שבכלל עוזרת לי, מבקשת מהמורה שלך לצאת ללמד אותי כל שבוע במשך רוב השנה רק בכדי שאני אוכל להשתפר בלימודים ולפנות את הזמן בצהריים", הוא הודה.
מעולם לא סיפרתי למייקל שהברזתי ברוב הפעמים בהן לימדתי אותו, הוא לעולם לא היה מאפשר לי לעזור לו אם הייתי עושה זאת והמורים לא אפשרו לי לצאת מהשיעורים...
"כן...טוב, אני יודעת שאתה עסוק בשעות הללו", אמרתי במהירות, לפני שיחשוב על כך, "אז שהתחיל במתמטיקה? ", שאלתי והחיוך חזר אל פניו וגרם לי לחוש באותה תחושה מסנוורת שחשתי כשחשתי בשמחתו.
"בטח ילדה", הוא אמר ופתח את הספר בעמוד המתאים.
צלצול ביה"ס נשמע שוב, "הזמן להפסקת צהריים", חשבתי.
במשך ארבע השעות האחרונות ישבתי בשירותיי ביה"ס ובכיתי, כמו ילדה קטנה וחסרת אונים, בדיוק אותה ילדה שלא רציתי להיות.
בהפסקות נסתגרתי באחד התאים, שמעתי בנות נכנסות ויוצאות, מדברות עליי ועל כל אשר קרה.
היו כאלה שסיפרו מה קרה לאחרות שאיחרו או שדיברו על כך עם בנות אחרות.
"האם זה נכון? ".
"לינדזי ומיליסנט חברות הכי טובות לא? אז איך מיליסנט הייתה יכולה לעשות זאת? ".
"האם מיליסנט פשוט שכחה לכבות את המיקרופון? ".
"איך לינדזי יכלה להסתיר סוד שכזה? כמה זמן? ".
"אבל יש לה בית כזה גדול! יותר גדול משלי, זה לא יכול להיות! ".
"כן, אבל אבא שלה אף פעם לא בבית ואימא שלה אף פעם לא יוצאת מהבית, ויש לה רק מכונית אחת בחנייה".
"ולא שמת לב שהיא לא עורכת אף מסיבה בבית שלה? ".
"ומה עם השנה הזו שאימא שלה הייתה בניו ג'רזי? תמיד חשבתי שזה היה מוזר שאימא שלה ביקרה את דודה שלה במשך שנה".
הם ידעו, הם תמיד ידעו, הם פשוט לא חיברו בין החלקים עד אותו יום.
לא יכולתי לעצור את הדמעות, התקשיתי שלא להשמיע קול בזמן שהן דיברו עליי.
בזמן שהן חלקו כל פרט ופרט שהן ידעו על חיי וחיברו בין החלקים.
"גם אם הן לא מאמינות עכשיו, הן יאמינו בסופו של דבר", ידעתי, "וגם אם הן לא, הן לעולם לא יפעלו נגד מיליסנט".
"היא זו שהשאירה את התגובה בבלוג שלי, היא זו שלא שכחה לסגור את המיקרופון של הודעות הבוקר והיא זו שרצתה שיחשפו אותי", ידעתי, "מפני שהיא ידעה שאם יש מישהו שיתחבר עם ילדה ענייה שמיליסנט מתנכרת אליה בכל העיר הזו זה יהיה מישהו מפורוויל".
אך לאחר ארבע שעות של בכי נמאס לי (ולבטן שלי) להתחבא מפני כולם.
"תצאי מפה! ", ציווה קול אחד.
"לאן? ", שאלתי אותו.
"טוב, יש לך שתי אפשרויות", הוא אמר.
"האחת היא לברוח מפה, לטפס מעל לשער, להתחמק מהשומר ולרוץ", הוא הציג.
"לאן? ", שאלתי שוב.
"לכל מקום שאת רוצה", הוא השיב, "הדבר החשוב הוא שתצאי מביה"ס הזה ולא תסתכלי לאחור".
"והאפשרות השנייה? ", שאלתי.
"את יכולה לצאת מפה, אך לא לברוח, להתעמת עם כולם, להיכנס לחדר האוכל, לקחת מגש ולשבת לאכול כמו כל האחרים, כאילו כלום לא קרה", הוא השיב.
"אני לא חושבת שאני אוכל לעשות את זה", אמרתי.
"אולי לא, אבל גם אם בסופו של דבר תחזרי לאכול את ארוחת הצהריים שלך בתא הזה, לפחות תוכלי להראות לכולם שמה שמיליסנט עשתה לא מזיז לך", הוא הסביר ולמרות שהוא לא היה אמיתי, יכולתי לחוש בחיוכו הערמומי.
"מיליסנט...", הד נשמע בשירותים הריקים מאדם.
"הייתי כה עסוקה במה שקרה שלא חשבתי עליה, לא באמת", חשבתי לעצמי.
"איך היא יכלה לעשות לי את זה? ", שאלתי, אך לא נשמע קול.
"חשבתי שהיא חברה שלי", המשכתי.
"אבל את ידעתי איך היא תגיב", אמר קול אחר, "את ידעת שזה מה שיקרה, זוהי אחת הסיבות שבגללן שמרת על הסוד שלך במשך זמן כה רב לא כן?! האם לא סבלת במשך זמן כה רב מפני שידעת שאם תגלי לה את סודך היא תבגוד בך?! ", הוא ספק שאל ספק אמר.
"כן", השבתי, "אך מעולם לא חשבתי שהיא תעשה את מה שעשתה", וזה היה נכון, למרות הכול, תמיד קיוויתי שכשמיליסנט תגלה את סודי, היא תמצא את הדרך להבין ולסלוח.
"עבר עליה יום מאוד קשה אתמול, ג'ו נפרד ממנה, אולי זה מה שגרם...", התחלתי לומר.
"שלא תעזי להגן עליה! ", מיהר קול להתפרץ לבין דבריי, "לא משנה מה קרה לה, את היית חברה שלה, אולי החברה האמיתית היחידה שלה והיא נטשה אותך.
זה לא משנה באיזה מצב היא הייתה, שום חברה אמיתית לא הייתה עושה את מה שהיא עשתה", הוא פסק.
הדמעות שוב מיהרו לזלוג במורד לחיי, אך עצרתי בעדן.
"אני לא מוכנה להישאר פה, לא עוד", החלטתי, "אבל אני גם לא מוכנה לברוח".
"אז נשארה רק אפשרות אחת", אמר הקול הראשון.
בלעתי את רוקי, "אני יודעת", נאנחתי ויצאתי מהתא.
אז? אהבתם? לא אהבתם? אני מקווה שתוכלו להביע את דעתכם :).
אוהבת תמיד :-*.
ביוש:).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
