היוש :).
אני מתנצלת על העיכוב בפרק, אך יש מספר סיבות לכך ואני אפרט אותן במהלך הפוסט.
-ספויילרים יישלחו למנויים מיד לאחר פרסום הפוסט-
לפני הכול, הפרק הזה ארוך במיוחד, אני מתכוונת באמת ארוך.
הסיבה לכך היא שבמהלך הפרקים האחרונים והעתידיים נוספות דמויות רבות וככל שעליי לכתוב על יותר דמויות, הפרק מתארך.
מכאן באה השאלה, האם אתם בסדר עם פרק ארוך כ"כ או שאתם מעדיפים שאני אקצר ואוסיף כל פרק מעתה ואילך (שכן גם הם ארוכים מאוד) בחלקים (זוהי אחת הסיבות, לקח לי זמן רב לערוך את הפרק).
שירים: כפי שהזכרתי, הפרק ארוך ולכן הייתי מחוייבת להוסיף יותר משיר אחד, לכן ישנם שלושה שירים במהלך כל הפרק (שלקח לי זמן למצוא) שמתאים למספר סצנות במהלך הפרק.
והערה אחרונה, לאחרונה קיבלתי ביקורת בונה בקשר למחשבות של הדמויות.
ההצעה הייתה שבמקום שהיא תצויין במרכאות כפי שהיא כעת, היא תצויין בגרש אחד ( ' ).
אני תוהה, מה אתם חושבים? ואם כן, מה אתם חושבים על השיחות של הדמויות בינן לבין עצמן (הכוונה היא בינן לבין ה"קולות") .
ולאחר הרבה הערות, הפרק:
שיר ראשון:
פרק 16-פחד
בהינו בה,כמו כל שאר המתבגרים בשכבה שלנו.
היא שחה עם מתבגרת שמנמנה ולא מוכרת ללא כל חוש אופנתי, היא לא ראתה אותנו, אך לרובנו התאפשר להשקיף לכיוונה.
"הו כמה שהיא שמנה!", העירה קווין ((Queen.
"כן! מה לעזאזל היא אוכלת? אנחנו חייבות לגלות בכדי לא לאכול את זה", הוסיפה לורה בל.
"ואתן מאמינות שלינדזי מדברת איתה? אני מתכוונת, איש לא מדבר איתה, אבל עדיין...
הייתי מעדיפה להיות לבד מאשר להיות עם מתבגרת שכזו", הוסיפה קיילה.
"אני בכלל לא מאמינה שהיא הצליחה לעבוד עלינו כל כך הרבה זמן, ובכלל, על מיליסנט", התערבה ניקול.
"אויש נו תעזבו אותה, היא לא שווה את המבט שלנו, לא עוד בכל אופן, וחוץ מזה, יש לנו דברים הרבה יותר חשובים לדבר עליהם", התערבה סנדי, כשהיא אמרה זאת, כול ארבע הבנות האחרות הסתובבו לעברה.
"סטייסי", היא פנתה לעברי, "אני חושבת שאת יודעת על מה אנחנו רוצות לדבר לא כן?!", היא בהתה בי במבט החלטי וכעוס מעט.
"כן, אבל אני לא התכוונתי...", התגוננתי כמתבגרת חסרת הישע שהייתי.
"זה לא משנה! את העלית שלושה קילו! זוהי כמות עצומה!", התפרצה קיילה לשיחתנו, נסערת.
"היא צודקת, סטייסי, את יודעת שאנחנו לא נסבול התנהגות שכזו", הסכימה סנדי ברוגע.
"אבל סנדי, אני חושבת שאת מחמיצה את התמונה הגדולה, אני לא שוקלת כל כך הרבה, במיוחד בהתחשב בעובדה שאני הרבה יותר גבוהה מכולכן.
יכול להיות שפשוט... גבהתי", תירצתי.
"למה לתרץ סטייסי? אם את יכולה להיות רזה יותר, את לא אמורה לנסות?!", היא ספק שאלה ספק הציגה עובדה.
"כן", השפלתי את ראשי לאות הסכמה, "אני אשתדל יותר, טוב? רק אל תעיפי אותי סנדי", התחננתי בפניה.
"אני לא אעיף אותך, סטייס, את אחת מאיתנו", היא הבטיחה, "כל עוד לא תהיי כמו המתבגרת הזו שם, אני חושבת שאת בטוחה", היא קרצה לעברי, החזרתי חיוך מלאכותי ומפוחד.
"היי", הוא התקרב לעברנו.
"היי, לארי", חייכתי לעברו, הוא התקרב לנשקי כשסנדי כחכחה בגרונה, באי רצון, התחמקתי ממנו.
"מה זה היה?", הוא שאל כמופתע.
"יש לנו חוקים, אתה יודע", התערבה לורה בל.
"כן, כפי שלכל חבורה עילית כמו שלנו אמורים להיות", ציינה סנדי באותו קול שלוו שבו תמיד דיברה.
"הא?!", שאל לארי כלא מבין.
"סטייסי פשוט...אכלה שום!", תירצה ניקול בטיפשותה ללא כל סיבה, היא הייתה הלחוצה שבחבורה, קיילה וקווין גלגלו את עיניהן לעברה בעוד שלורה בל חשה אשמה על פליטת פיה.
"ממתי אתן אוכלות צהריים? ", הוא החזיר.
"לארי, אני חושבת שכדאי שתלך", ספק הציעה ספק ציוותה סנדי.
"אני לא אחת מהשפוטות שלך, אני אלך כשסטייסי תצא איתי מפה", הוא קבע תנאי, סנדי לא אהבה את הרעיון.
"טוב, בסדר, סטייסי, את יכולה ללכת", היא שיחררה אותי.
התרוממתי מהכיסא ואחזתי בידו של לארי, שנינו יצאנו דרך דלתות הקפיטריה הרחבות.
מספר שניות לאחר מכן, קיבלתי מסרון מסנדי.
"וואו, היא כותבת מהר", חשבתי בזמן שפתחתי אותו, מקפידה שלארי לא ישים לב לכך.
במסרון נכתב:
"תיזהרי במה שאת עושה, סטייסי.
את מכירה את החוקים, את אמורה להיות קשה להשגה ולא פתטית כמו שאר המתבגרות הזנותיות.
אם אני אגלה שאת מפרה אותם, את תסולקי 'מהילדות הרזות' .
את יודעת שכנשיאה, יש לי את הכוח לעשות זאת, אז אל תשחקי משחקים.
LOVE YA
סנדי".
"קרה משהו?", שאל אותי לארי, כנראה מבחין בפניי המבוהלות.
"לא", השבתי, "שום דבר", השפלתי את ראשי.
לאחר הפסקת הצהריים, היה לי שיעור חופשי ולכן נפרדתי מחבריי והלכתי לשבת על אחד הסלעים, כפי שעשיתי פעמים רבות.
מספר בנות חלפו על פניי, מחייכות את אותו חיוך כובש ומשחקות בשיערן, כמו אומרות: "תתחיל איתי! בבקשה תתחיל איתי! אני מבטיחה שאני אסכים לה-כ-ו-ל", וידעתי זאת, אך הייתי עייף מדי מכדי לשחק את המשחקים האוויליים שלהן.
"הן יהיו שלי גם מחר", ידעתי, והאמת הייתה שלא תרתי אחר מתבגרות יום אחר יום; רדפתי אחריהן כשחשתי את הצורך לעשות זאת, וכעת, כל שרציתי לעשות הוא לחזור הביתה ולראות לשלום אימי, ואולי לכתוב קצת, כן, עבר זמן רב מהפסקה האחרונה, יותר מדי זמן.
השפלתי את ראשי ועיסיתי את רקותיי שוב, העייפות רדפה אותי, "לו רק יכולתי לישון, רק לשעה", ייחלתי, אך ביתי היה רחוק ולא היה באפשרותי דיי זמן.
התרוממתי מהסלע ונשכבתי על הדשא הרך, הנחתי את ראשי על ידיי ועצמתי את עיניי, "רק לרגע...", כמהתי.
התנמנמתי במהירות, שינה קלה ללא חלומות.
מספר דקות לאחר מכן, חשתי שדבר מה אינו כשורה, צל הסתיר את השמש החמימה והנעימה של אותו יום אביבי, ולכן, באי רצון, פקחתי את עיניי.
"מה אתה עושה כאן?", שאלתי אותו בהפתעה גמורה בזמן שהתייצבתי כמעט מיד.
"איפה הכסף שלי?", הוא שאל בגסות, מתעלם משאלתי.
"לא פה!", השבתי בקול החלטי, מנסה להסתיר את חרדתי.
"אתה לא קובע את החוקים פה ילד", הוא לגלג, "אני צריך את הכסף הזה עכשיו בכדי שתוכל לצאת שוב הלילה", הוא הסביר.
רציתי למחאות, אך ידעתי שאין לי כל סמכות לעשות זאת, "השינה תיאלץ לחכות", התאכזבתי.
פתחתי את התיק שלי והוצאתי ממנו קופסה חומה פשוטה, בתוכה ניצבה שקית קטנה ובה שטרות רבים.
"כמה יש פה?", הוא שאל בזמן שהושטתי לו את השקיק.
"בין עשר לעשרים", השבתי בקול צנוע.
"אלף?!", הוא הופתע, "ידעתי שתהיה טוב בזה", הוא טפח על שכמי, נרתעתי ממנו.
"כן טוב, אני לא רוצה להיות טוב בזה", סיננתי.
הוא כנראה שמע את מלמוליי מפני שלפתע, הוא אחז בחולצתי בחוזקה והניף אותי אל על.
"עזוב אותי!", צווחתי, ניסיתי להיאבק בו.
אני הוא מתבגר חסון, אך ג'וני היה הרבה יותר חזק ממני, מה שהפתיע בהתחשב בכמות האלכוהול שהוא גמע יום אחר יום והסיגריות שעישן כמו ערובה, אפילו כעת יכולתי להריח את האלכוהול והעשן על גופו החסון.
"תשמע עכשיו 'גבר' , אתה תהיה טוב במה שאני אגיד לך עד מתי שאני אגיד לך ברור?!", הוא איים.
"כדאי שתוריד פרופיל, אתה לא רוצה שטרוור יראה אותך פה, נכון?!", איימתי בחזרה, ניסיתי שלא להפגין פחד, לא ממנו חששתי, אלא מחבריו.
הוא הניח לי, "זה לא כאילו אתה יכול לספר לו", הוא פתר, "ואם אני אשמע שאחד מהחברים הקטנים שלך הלך ודיבר אתו, אני יכול להבטיח לך שהשיחה הבאה שלנו תהיה הרבה פחות מתורבתת", הוא איים והרפה מחולצתי.
"באמת?! אתה באמת תביא את החברים הקטנים שלך לטפל בי?! הו, אני משקשק!", התגריתי בו.
"תיזהר ילד, אתה אולי מוכר טוב אבל אני יכול לפרק אותך פה ברגע, בלי 'החברים הקטנים שלי' ", הוא החזיר והלך משם.
חיכיתי עד שיצא משער ביה"ס, שהיה אמור להיות נעול, אך לא היה.
ברגע שבו לא יכולתי לראותו עוד, נשמתי שוב, ניסיתי להראות חזות חזקה, אך האמת הייתה שיראתי.
"יום יבוא ואני אצא מתחתיו", הבטחתי לעצמי, למרות שהפעם ידעתי, את הגלגל הזה לא אוכל להחזיר לאחור.
שיר שני: http://www.youtube.com/watch?v=KUMolDY4h5E Staind-All I want
הלכנו לעבר הספסלים החיצוניים, התיכון שלנו היה מהודר ומאובזר מאוד ולכן, מעל כל ספסל וספסל ניצב גגון ובצדדיו, במקום ידיות פשוטות, היו מחזיקי כוסות ומאפרות.
שנינו ישבנו אחד ליד השני, הוא הניח את ידו על כתפי.
"האם זה מותר? אני לא זוכרת!", חשבתי באומללות.
לבסוף, בלית ברירה, הסרתי את ידו מכתפי, הוא נראה מבולבל.
"החברות המוזרות שלך לא פה, את יודעת", הוא ניסה להרגיע, מעט כעס ניכר בקולו.
"אל תקרא להן כך!", גוננתי עליהן.
"למה? הן באמת מוזרות, והן גוררות אותך אחריהן", הוא תקף.
"הן לא גוררות אותי, אני עושה מה שאני רוצה", שיקרתי, אך הייתה להן כל זכות להתעלל בי מעט, אחרי הכול, אני הייתי המתבגרת הראשונה שאופשר לה להתקבל לחבורתן בכיתה י' ובכלל, עד אותו יום בתחילת השנה שבהיתי בהן והתרפסתי בפניהן שיקבלו אותי לחבורתן, הייתי מתבגרת בודדה מאוד, ולא התכוונתי לוותר על חברותיי היחידות מזה זמן כה רב.
"את לא רואה שאת לא אחת מהן?", הוא ניסה לשכנע, מתעלם ממני.
"בטח שאני אחת מהן! איך אתה יכול להגיד משהו כזה?", כעסתי, עבדתי קשה בכדי להפוך לאחת מהן, ולמרות שדרכי הייתה ארוכה, הייתי אופטימית, ידעתי שיבוא היום בו הן יכבדו אותי.
"כי את לא! כל שהן דואגות לו הוא המראה שלהן, מפני שהן ריקות מתוכן.
בך יש הרבה יותר ממה שבהן איי פעם יהיה", הוא הסביר.
חייכתי אליו, ידעתי שכוונותיו נכונות, אך הוא לא הכיר את הבנות, לא כמוני, הוא טעה, הוא פשוט לא ידע את זה.
"תיזהר לאר, אם תמשיך ככה אני עלולה לרצות אותך", הקנטתי.
"לרצות אותי? את כבר רוצה אותי!", הוא הקניט.
"אנחנו יצאנו רק פעמיים, אל תגזים", החזרתי, מנסה להיות קשה להשגה.
"רוצה להפוך את זה לשלוש?", הוא הציע.
"אני לא יכולה, אני אמורה לחכות שלושה שבועות מאז הפגישה האחרונה שלנו", הסברתי לו.
"למה?", הוא שאל, מבולבל מתמיד.
"זה אחד 'החוקים' ", הסברתי.
"את צוחקת, נכון?!", הוא ספק שאל ספק פסל.
"לא", השבתי.
"ולמה בדיוק?", הוא שאל.
"אממ...הגברים אמורים לחשוק בנו יותר?", שיערתי.
"סטייסי, אני רוצה אותך כבר חצי שנה, את יודעת את זה", הוא הודה, למרות שבאמת ידעתי זאת, הוא ניסה להתחיל איתי אינספור פעמים.
היינו סוג של ידידים במשך זמן רב מאוד, ופעמים רבות במהלך הידידות הזו הוא ניסה לנשק אותי.
אך הבנות דחו אותו מסיבה לא ברורה ולכן לא יכולתי לצאת אתו.
עד לפני חודש בכל אופן, לא ידעתי מה השתנה, אך לא היה אכפת לי, מפני שהאמת הייתה שגם אני חיבבתי אותו, אפילו יותר מכך.
"ואני לא חושב שאת הסכמת לצאת איתי לפני חודש בגלל שרק אז התחלת להפגין עניין", הוא המשיך.
"תראי, אני א...מחבב אותך והכול, אבל אני לא יכול לסבול את הבנות הללו.
הן שולטות בך, איך את לא רואה את זה?", הוא זלזל.
"הן חברות שלי, אני לא מבינה למה אתה מתנגד להן כל כך", ניסיתי להגיע לשורש העניין.
"אני מצטער סטייס, אבל אם את מתכוונת להמשיך לשחק את המשחקים שלהן...אני חיכיתי כל כך הרבה זמן שזה יקרה, אני לא מוכן לחכות עוד", הוא התקרב אליי, פנינו היו כה קרובים, חשתי בהבל פיו על פניי, רציתי לנשק אותו, כל כך רציתי לנשק אותו...
אך ברגע האחרון הסטתי את פניי, "אני פשוט לא יכולה", השפלתי את פניי.
"גם אני לא", הוא אמר והלך משם.
נותרתי לבדי, חיכיתי שהוא לא יוכל לראות אותי עוד, ברגע שהוא נעלם מזווית עיניי, הדמעות החלו לזלוג מפניי.
רצתי מהר ככל יכולתי, "אל תעשי את זה!", צווחו קולות במוחי, אך לא הקשבתי.
לאחר הפסקת הצהריים, לינדזי ואני הלכנו לעבר דלתות הקפיטריה הרחבות.
"בסופו של דבר, הכול יהיה בסדר", חזרתי ואמרתי לה, למרות ששתינו ידענו 'שבסופו של דבר' רחוק מנשוא 'ובסדר' הנו מונח שקשה לשלב עם מצבה העגום.
"אני יודעת", היא אמרה בקול מדוכא ולא משכנע.
"את רוצה לנסוע איתי באוטובוס אחרי ביה"ס? אני אוכל לשמור לך מקום", שאלתי.
"אני לא יכולה, יש לי היום דרמה ומועצת תלמידים...", היא השיבה, תהיתי מדוע היא עדיין הולכת לפעילויותיה כמו כלום לא קרה.
"אני לא יכולה לאחר לשיעור", אמרתי לאחר שהצצתי בשעוני המרופט, למרות שהצלצול היה רחוק מלהישמע.
"אני יודעת, אני אראה אותך כבר טוב?!", היא ספק שאלה ספק הבטיחה.
"בטח", הבטחתי ופסעתי לעבר הכיתה.
התקשיתי להאמין שסיפרתי ללינדזי כל כך הרבה, הנחתי שהייתי זקוקה לזה, למישהו לספר לו את הסיפור שלי.
ובכלל, למרות שכעת לינדזי שכנה בסוף שושלת המזון של תיכון ריצ'וויל, התקשיתי להאמין שהיא דיברה אתי, יותר בשל העובדה שהיא מתבגרת מאשר 'לינדזי גרינברג'.
ביום שלפני כן, כשאזרתי את כוחי לדבר איתה וגיליתי שהשמועות על טוב ליבה היו לנכונות, לא התכוונתי להשאיר אותה לבדה כאשר הכתר נלקח ממנה באכזריות שכזו.
ידעתי שמבחינה חברתית, מעשה זה נחשב להתאבדות, אך מעולם לא היו לי חיים חברתיים ולכן לא היה לי מה להפסיד.
בזמנו, חשבתי שאני יודעת כל שאפשר לדעת על לינדזי, לא מפני שהייתי אובססיבית כלפיה, אלא מפני שאפילו מתבגרת שכמותי קוראת את מדור הרכילויות של ביה"ס.
אך עד היום לא ידעתי שלינדזי הייתה בדיוק כמוני, במידה מסוימת, אף היא ניסתה להסתתר בין הקהל, אך הסיבות שלנו היו שונות.
תמיד הייתי ילדה מכוערת, איש מעולם לא אמר לי שאני יפה ובאמת התכוון לזה, אך חוץ מאמי, איש לא התייחס אליי לרעה בשל המראה הדוחה שלי.
לא חייתי את כול חיי בין הקהל המובחר והמעודן של המזרח; עד לשנה שעברה, למדתי בביה"ס המערביים, היכן שכל ילדה ענייה מהמניין אמורה ללמוד.
כיום אני עדיין גרה בקצה המזרח, מעט טוב יותר מהמערב, בשכונה בכל אופן.
בתי הספר המערביים היו מאוד שונים ממוסדות היוקרה של המזרח, המורים היו טובים יותר ותומכים יותר, הארוחות היו טעימות יותר, המבנה היה קביל ומצוחצח ונמצאו דרכים מודרניות רבות לעזור לתלמיד הטיפש ביותר לצלוח במוסד מאין זה.
אך ההבדל הגדול ביותר בין שני המוסדות היה המתבגרים שלמדו בו.
כשלמדתי בבתי הספר המערביים ללא שם, היו לי חברים, אני אודה שלא היו לי חברים אדוקים שיכולתי לספר להם על מעלליי ולצאת עמם למסעי קניות מטורפים, אך בכל זאת, היו לי מתבגרים שעמם יכולתי לשבת בהפסקת הצהריים או לשוחח מידי פעם.
אבל אז הכול השתנה, בשנה שעברה, מישהו צלצל בדלת דירתי הקטנה והרעועה ובמפתנה ניצב איש בשנות העשרים לחייו אשר לבש חליפה ונראה מאוד בטוח בעצמו.
הוא הציג את עצמו כ 'דיקן של ביה"ס ריצ'וויל', בין נושאים רבים אחרים, "בנוסף לכך, אני דואג לחלוקת המלגות לתיכון היוקרתי שלנו", הוא הסביר.
"מידי שנה בשנה, אנו בוחרים בוגר/ת חטיבה אחת/ד ויחיד/ה אשר ניתנת לה/ו ההזדמנות ללמוד בתיכון ריצ'וויל היי ", הוא הסביר.
לא הייתה כל ברירה בנדון, כמובן שנרשמתי, רציתי ללכת, השקעתי רבות בלימודיי מפני שרציתי לעזוב את המערב (או קצה המזרח) לנצח, וכעת, חלון ההזדמנויות שלי גדל בהרבה; עם החינוך של ריצ'וויל ידעתי שלבטח אוכל לעזוב את המערב ולעולם לא להסתכל לאחור.
ובנוסף לכך, קיוויתי שאולי, רק אולי, אמצא חברים אמיתיים, חשבתי שאולי שם אשתלב יותר טוב מאשר בבתי הספר המערביים, חשבתי...
אך כשהגעתי לתיכון, ציפיותיי נפלו לטמיון.
איש לא קיבל אותי בריצ'וויל, כול אותם מתבגרים ראו בי לא יותר מהילדה הענייה והמכוערת שהתמזל מזלה להגיע הנה.
הם לא דיברו אליי, או אפילו הביטו בי, בשבילם הייתי לרוח ולא יותר.
לא שהיה לי זמן רב להשקיע בחיי החברתיים, המלגה ניתנה על תנאי שציוניי יהיו גבוהים באופן ניכר, ולא, אסולק מביה"ס לאלתר.
כחודש לאחר מכן הצטרפתי לנבחרת המתמטיקה, זו הייתה טעות.
חשבתי שאולי כאשר אמצא את החכמים שבתיכון, הם ידברו אתי או לפחות יכירו בקיומי.
אך לא כך היה, אפילו בעיניי 'החנונים' של התיכון נחשבתי לחנונית, וגרוע מכך, מעט מהמקובלים החלו להבחין בי ולהשמיץ אותי, כפי שעשו לנבחרת המתמטיקה.
למרות כל ניסיונותיי להשתלב ולמצוא את מקומי בתיכון, כל שעשיתי בסופו של דבר הוא לגרום לממשלה שבו לחשוב בי כמהגרת לא חוקית.
ידעתי שהם מפלים אותי, מפני שלא הייתי עשירה כמותם, מפני שלא הייתי יפה כמותם, מפני שלא הייתי אחת מהם, אני הייתי השמנה, או החנונית, או המכוערת וזה הכול.
עד היום, היום הראשון שבו לא ישבתי לבד לאכול ארוחת צהריים.
לאחר שסיפרתי את כל זאת ללינדזי, אני חושבת שהיא הבינה מדוע בחרתי לדבר איתה ולא להתעלם ממנה כפי שכול השאר בחרו לעשות.
היא בהתה בי במבט אוהב ומנחם, מבט שלא הכרתי באיש לפניה.
היא אחזה בידי ואמרה, "תודה, תודה שחלקת עמי את הסוד שלך".
סיפורי אמנם לא היה סוד, אך נראה היה שכשחלקתי עמה את "סודי", הדבר נגע לליבה, ויותר מכך, היא הבינה, מוזר ככל שהדבר נשמע, היא בהחלט הבינה ללבי.
ברגע שבו היא אחזה בידי ידעתי, כי אני ולינדזי נהיה לחברות טובות.
אולי מפני ששתינו זקוקות לחברה, אולי הגורל הפגיש בינינו, אני לא בטוחה, אך אין כל חשיבות לכך.
"עוד כמה שניות ואני בכיתה", שמחתי, לרוב, הייתי נכנסת מוקדם בכדי שלא אאחר; ידעתי שאם אאחר שלוש פעמים, יסלקו אותי מהתיכון וחרדתי מכך באופן קיצוני ומפני שלא הייתה לי כל סיבה להישאר בקפיטריה לאחר שכיליתי את מזוני, אך כעת, ידעתי כי כל זה עומד להשתנות.
בשעה זו, היה לי שיעור בכיתת האם, המסדרון המפותל של התיכון הסתעף מעט באזור זה.
לא פעם קרה שהלכתי לאיבוד בין כותלי התיכון.
המסדרון שדרכו פניתי לעבר כיתתי, התנגש עם מסדרון אחר, האזור היה שקט מאוד וחשוך מסיבה לא ברורה, הנחתי שרוב התלמידים עדיין בילו בקפיטריה וככל הנראה ישנה הפסקת חשמל באותו אזור.
כמעט והגעתי לכיתתי כשהבחנתי בדמות, היא רצה לעבר שירותיי הבנות במהירות הבזק, שמעתי את בכי התמרורים שלה ולבי יצא אליה.
"האם עליי לגשת אליה? ", שאלתי את עצמי, החלטתי שלא, הנחתי שהיא תעדיף להיות לבד מאשר בחברתי.
התכוונתי לפתוח את דלת הכיתה כששמעתי קולות מחדר השירותים, קולות מדאיגים.
"אולי עדיף שאני אגש בכל זאת", חשבתי בבהלה למשמע אותם קולות.
צעדתי באיטיות לעבר שירותי הבנות כששמעתי קול נפץ.
שיר שלישי:
רצתי, "אני רוצה לחוש טוב שוב, אני רוצה לחוש טוב שוב", חזרו המילים שוב ושוב ללא הרף במוחי, בנוסף לקולות המביעים מחאה, אך הם נשמעו כה רחוקים.
"את יודעת למה הוא הלך נכון?! ", קול ספק שאל ספק ידע, "מפני שאת כה שמנה, את הפכת למתבגרת שמנה, כמו אותה מתבגרת בקפיטריה", הוא הכאיב.
"לא! לא! לא! ", התנגדתי, רצתי במסדרון החשוך לעבר שירותי הבנות.
פתחתי את דלת השירותים, רכנתי והקאתי.
חשתי כה טוב באותו רגע, גל של חום וסחרחורת עבר בי, תחושה מוכרת ולא מובנת.
כשסיימתי,חשתי...נקייה, שמחה יותר, יפה יותר.
"זו הפעם האחרונה", הבטחתי לעצמי, למרות שהבטחה זו הייתה הבטחת שווא.
ניגשתי למראה, ברגע שבו בהיתי בהשתקפותי, אותה הרגשת שמחה נעלמה כלא הייתה.
שיערי היה מבולגן, פניי היו נוטפות זיעה ומלוכלכות והגוף שלי, נראיתי כה...שמנה.
כעס מילא אותי, שנאתי את ההשתקפות הזו, "אני חייבת לסלק אותה! חייבת! חייבת! ", הכעס התעצם.
בכהות חושים, כיווצתי את ידי לאגרוף וחבטתי במראה, אך ההשתקפות לא נעלמה, היא פשוט פוצלה לעוד מיליון פיסות קטנות ושמנות שלי.
ידי אשר מלאה בזכוכיות, הייתה חסרת תחושה, אך הדם, הדם שהחל לבצבץ מבין אותן זכוכיות הפחיד אותי.
"א...א...את בס...סס...סדר? ", נשמע קול מאחוריי.
הסתובבתי במהירות, רק בכדי לגלות את אותה מתבגרת שמנה מאחוריי.
"מה את עושה פה? ", שאלתי אותה בתערובת של פחד וכעס, כל שהיא עשתה היה לבחון אותי.
"ש...ש...שמעתי קול נפץ ו...", היא החלה להסביר כשקטעתי אותה.
"את לא היית צריכה לעשות את זה", אמרתי בשקט.
"את לא היית פה", הוספתי בלחש.
"מה? ", היא שאלה בתערובת של פחד ובלבול.
"מה ששמעת! את לא היית פה! את היית בחצר או בקפיטריה או באחת הכיתות, אבל את לא היית פה, את לא ראית אותי, הבנת?! ", צרחתי עליה.
"כ...ככככ...ככ...כן", היא השיבה בבהלה.
" עכשיו תעופי מפה!", ציוויתי בכעס וזו רצה לעבר דלת שירותי הבנות כמו ראתה רוח רפאים.
אז איך הפרק? אהבתם? לא אהבתם? אשמח לקבל ביקורת בונה :).
בקשר לשירים, כפי ששמתם לב, שניים מהשירים הוספתי דרך נגן שלמדתי להשתמש בו בישרא ואת אחד מהשירים שמתי בקישור ל-Youtube.
חשבתי על כך ותהיתי אם יהיה לכם יותר נוח שאני אעלה את השירים דרך הנגן בעתיד.
מה דעתכם? אתם מעדיפים את Youtube או דרך הנגן?
אוהבת תמיד :-*.
ביוש :).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
