היי קוראים מסורים :).
אני ממש מצטערת על העיכוב הארוך במיוחד, אך כפי שרובכם בודאי יודעים, תקופת המגנים והבגרויות הגיעה וגם, לפני שבוע בדיוק היה לי יום הולדת (מוזמנים לאחל מזל"ט מאוד :P) והייתי דיי שקועה בלימודים ובארגון משהו מיוחד ליום הולדתי ולכן התעכבתי.
אני יודעת שזה לא תירוץ, אך אני מקווה שתבינו.
-ספויילרים לא יישלחו למנויים מיד לאחר הפרק, אלא לאחר מכן מפני שלאחר שערכתי את הפרק הנוכחי החלטתי לשנות מספר פרטים ולכן הספויילרים יישלחו מאוחר יותר במשך היום-
כפיצוי, הפרק ארוך במיוחד ויש בו שלושה שירים כרגיל, מקווה שתבינו את ההקשר.
ולפרק...
פרק 19-עזרה
שיר ראשון-Chris Daughtry - Used To :
http://www.youtube.com/watch?v=H3YB3VMbkYs
"וזהו זה, פחות או יותר בכל אופן", סיימתי את סיפורי.
חשתי קלה יותר, כמו אבן נגולה מעל ליבי, שמחתי שחלקתי את כול אשר ארע, במיוחד עם מישהו שהבין במובן זה או אחר.
"וכול זה קרה לך היום?!", שאל טרוור בתדהמה.
"כן, גם אני מתקשה להאמין", אישרתי, "זה נשמע כה הזוי כשאני מספרת את זה", הוספתי.
"כן... את בסדר?", הוא שאל את השאלה הבלתי נמנעת.
"אממ... אני לא בטוחה, אני דיי מרגישה... כלום, עכשיו", ניסיתי להסביר, "כאילו אני לא מצליחה לעכל את זה".
"אבל אני שמחה שאני לא לבד, הבדידות הייתה נוראית בשבילי", בהיתי בעיניו הכחולות.
"אני שמח שאני פה בשבילך", הוא אמר ואחז בידי, נרתעתי כמעט מיד, אך החלטתי שלא להסיר את ידו.
"את לא ממש אוהבת שנוגעים בך אה?!", הוא ספק שאל ספק אישר.
"כן, אני לא יודעת למה, זו פשוט בעיה שלי", הסברתי.
"אז מה את מתכוונת לעשות?", הוא שאל אותי.
"אני לא יודעת, זה לא שאני יכולה לברוח מהמציאות או משהו, ואני לא יכולה להתחבא בבית שלי לנצח, והוריי לא יכולים להרשות לעצמם להעביר אותי לביה"ס אחר, אנחנו בקושי מחזיקים את הבית...", חשתי בייאוש, לא ידעתי כיצד להתמודד עם פניהם המאשימות, הכאובות, השונאות, אך יותר מכול, הפגועות.
הוא התכוון לומר דבר מה, אך לפני שהספיק לעשות זאת, צלצול הפלאפון שלי קטע אותו.
"חסוי", נכתב על הצג. תהיתי אם לענות. החלטתי שכן.
"הלו?", שאלתי.
"לינדזי?", קול צרוד אך מוכר נשמע מהקו השני.
"היי, הכול בסדר?", שאלתי מפוחדת מעט.
"אני זקוק לעזרה שלך, אני בכלא, אני צריך שמישהו ישלם לי ערבות וישחרר אותי", הוא הסביר במהירות, קולו היה שלוו, אך הכרתי אותו, כך הוא נשמע כשהיה מבוהל.
"מה אתה עושה שם? מה קרה?", שאלתי בבהלה, למשמע קולי טרוור הסב את פניו לעברי בתמיהה.
"את יכולה לבוא או לא?", הוא שאל בקול כעוס מעט, מתעלם משאלותיי, "אני לא יכול לבקש מההורים שלי, או אף אחד אחר, את היחידה שאני יכול לסמוך עליה".
"טוב, אני באה", הסכמתי.
"בבקשה תמהרי", הוא הוסיף והשיחה נסתיימה.
"אני חייבת ללכת", אמרתי לטרוור בהיסח הדעת.
"ללכת לאן?", הוא שאל מופתע.
"לכלא המחוזי, ידיד שלי הסתבך והוא צריך שאני אשחרר אותו בערבות", הסברתי, רק לאחר שאמרתי זאת הבנתי את השיגעון שבדבר.
"כלא?! ידיד שלך בכלא?!", שאל טרוור בחוסר הבנה גמור, מתקשה להבין בעצמו.
"כן, אני חייבת לשחרר אותו, ומהר", חזרתי על דבריי בפיזור הדעת.
"ואיך בדיוק תגיעי לשם? ואיך תשלמי את הערבות?", הוא שאל.
"אני לא יודעת! אבל הוא זקוק לי, מה עוד אני אמורה לעשות?!", שאלתי בחוסר אונים.
"חכי, אני אבקש ממייקל שיסיע אותנו, בכל מקרה אני לא חושב שכדאי שתיסעי לכלא המחוזי לגמרי לבד", הוא אמר.
"באמת?! אתה באמת חושב שהוא יוכל?", שאלתי בתקווה.
"בטח שכן, אל תדאגי", הוא הבטיח.
"תודה", הודיתי לו ושנינו רצנו לעבר המכונית.
שיר שני-Anna Nalic-wreck of a day :
http://www.youtube.com/watch?v=P_pWRtlqMak
ידיי החליקו על המעקה משמאל לימין, ומימין לשמאל שוב ושוב.
"האם אני יכולה לעוף?", חזרתי על השאלה, הייתי כמעט בטוחה שלא, אך למרות זאת חשתי בצורך בלתי נשלט לקפוץ.
הנחתי את רגלי השמאלית על המעקה, רגלי קפאה כשנגעה בשיש הקפוא.
"אווווו זה קר!!!", צווחתי כמו ילדה קטנה.
בעזרת ידיי, הצלחתי להתייצב ואף להניח את רגלי הימנית על המעקה.
רוח לילה קרירה ליטפה את פניי וגרמה לשמלתי הלבנבנה להתעופף לכל עבר.
עצמתי את עיניי ושאפתי לרווחה את אותה רוח נעימה.
מוחי חש מסוחרר ומבולבל, שמות ללא תמונה ותמונות ללא שם הסתובבו בו שוב, ושוב, ושוב.
לא זכרתי מי אני או מדוע אני חשה כך, אך משום מה לא חשתי מודאגת בקשר לכך.
כשפקחתי את עיניי, העולם הסתחרר במעגלים סביבי, "האם אני יכולה לעוף?", המחשבה לא נטשה את מוחי המבולבל, כעת הייתי כמעט בטוחה שכן.
לפני שהמכונית הגיעה לעצירה מוחלטת, לינדזי קפצה החוצה ורצה לעבר בניין המשטרה במהירות מסחררת.
"את לא רוצה שנבוא איתך?", טרוור זעק לעברה, היא כנראה לא שמעה אותו.
"טוב, אז אנחנו יודעים שהיא יודעת לרוץ, שיש לה חברים עבריינים ושהיא שווה באופן מטורף עם תחת שנראה כמו משהו שאתה צריך לנגוס בו, אבל אנחנו עדיין לא יודעים את שמה", גיחך מייקל.
צחקקתי למשמע בדיחתו, "תמיד היית כזה חרמן נכון?! ודרך אגב זה לא בדיוק נחמד לדבר ככה עליה", ציינתי והקנטתי.
"אני גאה בהיותי חרמן טרוור חברי, וזה שאתה לא אומר שהיא חתיכה לא אומר שאתה לא חושב שהיא חתיכה", הוא הסביר, "ואני יכול לך הבטיח לך שאם היית מנסח את מה שאמרתי עכשיו במילים מעט יותר יפות, היא הייתה מרוצה", הוא הוסיף.
"אני מניח", ספק הסכמתי ספק ויתרתי, למרות שלא אהבתי את הדרך שבה הוא ניסח את המשפט.
"אז... איך קוראים למיס ג'ינג'ית?", הוא שאל.
"קוראים לה לינדזי", חשפתי את שמה, "יכולת לשאול אותה בעצמך".
"כן! בין כל הניסיונות שלה למהר אותי ואת ג'סי המכונית ולצווח כמו משוגעת משום מה לא חשבתי לשאול לשמה!", הוא אמר בציניות.
"היא נחמדה לרוב, באמת, היא פשוט מודאגת מהידיד שלה", גוננתי.
"לא אכפת לי מזה, היא יכולה לצרוח כמה שהיא רוצה וכמה חזק שהיא רוצה, כל עוד היא תישאר בדיוק כמו שהיא", הוא חייך.
"אבל אחי אני חושב ששכחת לספר לאחיך כמה דברים, כמו למשל, איפה מצאת אותה? ואיך זה שלא סיפרת לי עליה עד עכשיו? אני בטוח שהיא חשובה לך אם גררת אותי עד למזרח רק בכדי לפגוש אותה ואז הכרחת אותי להסיע אותה עד לכלא המחוזי, והכי חשוב, היא חברה שלך? ואם כן אתה שוכב איתה?", מייקל הציף אותי בשאלות.
"היא לא חברה שלי ואני לא שוכב איתה", מיהרתי להשיב, "אבל כן, היא חשובה לי", הודיתי, "אני מניח שהיא היית זקוקה למישהו ופשוט הייתי שם".
"ואיפה מצאת אותה?", שאל מייקל שוב.
"טוב... זה קצת מסובך", אמרתי והתחלתי לגולל בפניו את מהלך הימים האחרונים.
פרשתי את ידיי ככנפיים והתכוונתי לקפוץ, חשתי שזה היה הדבר הנכון לעשות, שכול חיי הובילו אותי לרגע הזה, הייתי מוכנה לוותר, להישאר שמחה לנצח ולחוש באותה רוח קרירה על פניי במהלך הקפיצה.
רגלי הימנית נטשה את מקומה על המעקה, הייתי אמורה לחוש בפחד, אך לא חשתי כך, להפך, חשתי שאני עושה את המעשה הנכון, שבמקום כלשהו בתת מודע שלי ידעתי שעליי לעשות זאת, שהמעשה הזה יהיה טוב יותר למעני ולמען כול הסובבים אותי.
הייתי מוכנה להשאיר מאחוריי את כול אשר הכרתי ולעוף לעולם אחר, טוב יותר, פשוט יותר.
"סוף לכאב, סוף למחשבות, סוף לבריחה", המחשבה ניצתה במוחי, למרות שבזמנו לא הבנתי את משמעותה, לא באמת.
בזמנו חשבתי על המעוף כבריחה נצחית, סוף לחיים שזכרתי במעורפל כחיים שאליהם לא רציתי לחזור, מה שפחות או יותר הגדיר את המעשה שעמדתי לעשות, אך גרם לה להיראות חיובית ולא את אופייה האמיתי.
התכוונתי לוותר על מקום רגלי השמאלית כשיד רזה וחלושה (אך לעומתי חזקה מאוד) משכה בשמלתי וגרמה לי ליפול בכאב על רצפת המרפסת, הייתי אמורה לחוש בכאב, אך לאו.
"מה את עושה?", שמעתי קול ציני ומוכר, זו הייתה אחותי, קייטלין.
בזמנו לא חשתי בבהלה בקולה, לא שמתי לב לעיניה הכחולות בהירות, המלאות בפחד מפני הבחירה שהתכוונתי לבחור.
"מה אכ..ככככ...כפת לך?", שאלתי ומשום מה צחוק בלתי נשלט פרץ מפי.
"מצאתי את הבקבוק הזה על הרצפה שלך", היא אמרה והצביעה על בקבוק היין הריק לגמרי.
"וואו! לא ידעתי ששתיתי את הכול בסוף!", אמרתי מבין צחוק אחד למשנהו.
"ממתי את שותה? ועוד שרדונה?! את יודעת כמה הדבר הזה משכר?!", היא ספק שאלה ספק הרצתה.
"אה, אז ככה קוראים לזה!", שמחתי לגלות את שמו של המשקה.
"חשבתי שסיכמנו את זה: אני אמורה להיות הילדה הרעה ששותה ומבריזה ומעשנת וכל הדברים האלה ואת אמורה להיות החננה הקטנה שלומדת ומצליחה וגורמת גאווה למשפחה, לא?!", היא נשמעה כעוסה מסיבה לא ברורה.
"אני לא חננה! אני... אממ... המלכה של ריצ'לאנד היי! ולך אין מה להגיד על זה!", ניסיתי להתרומם ללא הצלחה רבה.
"כן, המלכה שכרגע יושבת שיכורה בגלל שהחבר שלה עזב אותה", היא הקניטה.
"איזה חבר? אה! יאו איך קוראים לו? משהו עם ג' ", ניסיתי להתרכז ולהיזכר בשמו.
"ג'ו מיל, קוראים לו ג'ו", היא גילתה לי את שמו.
"ג'ו...", שמו נשמע לי כה עצוב, שוב בכיתי, אך לא מכאב או מצער, פשוט בכיתי.
"את רואה?! זה מה שקורה כששותים יותר מדי!", הכאיבה קייטלין, "רק צריך שאימא תראה אותך", היא ספק איימה ספק חשבה על הרעיון, הוא העלה חיוך על פניה.
"לא! אל תעשי את זה! אל...", התכוונתי להמשיך את המשפט אך לפתע חשתי ברצון עז להשתין.
"אני חייבת לשירותים!", צווחתי לעברה.
היא צחקקה לעברי ברשעות, "הו מיל המסכנה והשיכורה, טוב בגלל שזו הפעם הראשונה שלך אני אעזור לך, בואי!", היא ציוותה ומשכה אותי לכדי עמידה.
שיר שלישי-Nickelback - Savin' Me :
http://www.youtube.com/watch?v=MDmr3xa8nIE
רצתי מהר ככל יכולתי, "למה לעזאזל הוא הכניס את עצמו?", שאלתי את עצמי, "איך הוא מצא את עצמו בבית הסוהר? מה הוא כבר עשה, חצה באור אדום?!", חשבתי בתערובת של חרדה ובלבול.
לאחר מספר דקות בהן שחתי עם שוטר שמנמן וגס רוח למדאי, נשאלה השאלה ממנה חרדתי יותר מכל.
"אז ילדונת, איך את מצפה לשלם את דמי הערבות של החבר שלך?", שאל אותו שוטר בקול מתנשא.
בלית ברירה, הכנסתי את ידי לכיסי ושלפתי את 500 הדולר שחסכתי במשך זמן כה רב, אותם 500$ שכבר לא היו שלי.
"וואו זה הרבה כסף! את עשירה או משהו כזה שאת מחזיקה את כול זה אצלך?", שאל השוטר בהפתעה.
"משהו כזה", השבתי וסידרתי קווצת שיער שהסתירה את פניי.
"טוב הערבות שלו היא כ-450$, קחי", הוא אמר והחזיר לי כ-50$ דולר, "השוטר ברנסון ילווה אותך לתא של חברך, הוא יצטרך לחתום על מספר טפסים וייפתח לו תיק במשטרה, אנחנו גם נאלץ לדבר עם הוריו ולנסות לדבר עמם על תוכניות גמילה...", הוא החל לומר כשהתפרצתי.
"גמילה?! על מה הוא נעצר?", שאלתי.
"על אחזקת וקניית סמים, ל.ס.ד ליתר דיוק, והרבה ממנו", הסביר השוטר, "המראה שלו ודרך ההתנהגות שלו מצביעים שהוא משתמש, אך מפני שלא תפסנו אותו בעת מעשה אין לנו הרבה מה לעשות בנדון חוץ מלדבר עם הוריו", הוא הוסיף.
"מה?! אבל... אתם בטוחים?", שאלתי, מופתעת יותר מתמיד.
"בדקנו את הכדורים שברשותו, הם ל.ס.ד, אנחנו בטוחים", הוא אישר.
"אני... אני לא מאמינה", אמרתי בשקט בזמן שידיי כיסו את פניי, העברתי אותן בשערי, הרגל מלחץ.
"השוטר ברנסון ייקח אותך אליו", חזר השוטר, מתעלם ממני.
התרוממתי באיטיות, סחרחורת אפפה אותי פתאום, ניסיתי לשמור על קור רוח אך לשווא, התקשיתי להאמין שג'ו, המתבגר החכם ביותר בשכבתו, הראשון ברשימת המצטיינים, שחקן דרמטי וספורטיבי נהדר בעל חברה מושלמת וידיד טוב מזה שנה, השתמש בסמים.
"היה לו את הכול", הרהרתי, "אז למה שהוא יעשה את זה?", שאלתי את עצמי.
"לפעמים אין סיבה, לפעמים זה פשוט... קורה", שמעתי קול לצדי, הסתובבתי לגלות שוטר שחור בעל שיער שחור ושפם שחור, הוא היה מעט מלא אך חיוכו הציג איש חביב ומבין.
"הו, אני מצטער אם הבהלתי אותך", הוא התנצל, "אני הוא השוטר אלפרד ברנסון ואני אלווה אותך לתא של חברך", הוא הציג את עצמו.
"אה, או.קיי", הוא הציג בפניי את הדרך ואני הלכתי בעקבותיו.
"זה לא פשוט קרה, לא לג'ו", תיקנתי את השוטר לאחר מספר שניות של הליכה שקטה בה המחשבות כרסמו אותי בזו אחר זו.
"יכול להיות... אני לא באמת מכיר את הבחור", הוא ניסה לעודד בזמן שכססתי את ציפורניי בזו אחר זו.
"אני פשוט לא מאמינה שזה הוא, אני אפילו לא הבחנתי בסימנים, לא שמתי לב לכך, הייתי צריכה לשים לב", האשמתי, נזכרתי באותו קורס בנושא הסמים שעברתי בחטיבה, אותו קורס שפירט את השפעות הסם אך מעולם לא תיאר כיצד יראה המשתמש, אולי מפני שהם חשבו שנזהה את אותו אדם בעצמנו ואולי מפני שקיוו שלא נאלץ לזהות.
"זוהי לא אשמתך", ציין השוטר, "לרוב אנשים לא שמים לב, הם לא רוצים לראות את האהובים שלהם במצב שכזה, הם לא רוצים להתמודד עם זה או לקשר בין התסמינים", הוא הסביר, "ואני חושב שאם תחשבי על זה מספיק טוב, את תוכלי להבין שהסימנים היו שם, את פשוט לא חשדת בו בזמנו אז לא חיפשת אותם", הוא ציין.
"הוא צודק", ידעתי, "זה מסביר כל כך הרבה, כמו למשל מדוע נפרד ממיליסנט ומדוע התנהג כה מוזר היום אחר הצהריים", חיברתי בין הנקודות.
"אני פשוט לא מבינה מה גרם לו להתחיל להשתמש", הייתי לעובדת עצות.
"טוב, אולי הוא יוכל להשיב לשאלה הזו בעצמו", הוא אמר והצביע על התא שלפנינו, בו ישב ג'ו, ראשו בין ידיו ששכנו על ברכיו.
השוטר הורה לשוטר שישב ליד הכפתורים והידיות שבעזרתן נפתחו/נסגרו התאים לפתוח את התא, ולאחר צפצוף קל התא נפתח.
למשמע הצפצוף ג'ו הרים את פניו, בהבעתו מצאתי עצב, תסכול וייאוש, הוא לא היה אותו מתבגר מצליחן שהכרתי, הוא נראה... שונה.
"היי לינדז", הוא סינן.
"היי", החזרתי בביישנות ונכנסתי לתא.
בכיתי, לא ידעתי מדוע, אך בכיתי.
לאחר שקייטלין גררה אותי לעבר השירותים (שכן חשתי בצורך בלתי נשלט להשתין) הרצון לבכות הפך לבלתי נשלט.
בזמנו הייתי שיכורה מדי מכדי להבין מדוע, אך כעת ידעתי שזה היה לבי השבור, כואב את אהבתו הבלתי נשכחת.
קייטלין גררה אותי לחדר שלי, היא לא ניסתה להרגיע אותי, נראה היה שהסיטואציה שעשעה אותה.
בסופו של דבר נרגעתי, אני לא זוכרת מתי בדיוק, אך נרגעתי.
לאחר שהיא עשתה זאת היא נעלה אותי בחדרי והלכה להכין לי קפה, "זה יפקח אותך", היא אמרה, "פחות או יותר", היא סיננה בדרכה החוצה, היא חשבה שלא שמעתי, אך שמעתי אותה.
הבחנתי בבקבוק היין שעדיין נותר לו בודד ברצפה.
רציתי להרים אותו ולכן קמתי, אך כמעט מיד כשלתי לעבר שטיח הקרם בחדרי, רק אז הבחנתי בכתם אדום עליו ואף על שמלתי הלבנבנה, כתמי יין.
הבקבוק הזכיר לי את משחקיי ה"אמת או חובה", ששיחקתי בילדותי.
המשחק הואיל לי מאוד, בזכותו קיבלתי את נשיקתי הראשונה מריצ'רד (המתבגר הראשון שחיבבתי, כיום הוא קרוי "קינג", זהו כינוי החיבה שלו) כשהייתי בת 13, הנשיקה הזו גרמה לנו להפוך לחברים כשלושה ימים לאחר מכן, נפרדנו לאחר כארבעה חודשים.
זו לא הייתה חברות אמיתית, לא באמת אהבנו אחד את השני, לא ידענו מהי אהבה, למרות שחשבנו שידענו, ולא דיברנו או התנשקנו לעיתים קרובות (ובכלל, כל נשיקה חשה מוזרה יותר מקודמתה) .
אני לא מחשיבה את קינג לאהבתי הראשונה, חיבבתי אותו, לא יותר.
ג'ו היה לאדם הראשון והיחיד שאהבתי באמת, אך משום מה ריצ'רד לא מש ממוחי, אולי בגלל אותו בקבוק יין ואולי מפני שהתגעגעתי לחברות אתו, או לאותה תקופה, שכן שתיהן כאחד היו טובות, מהנות ויותר מכל פשוטות.
"מה את עושה על הרצפה?", שמעתי את קולה של קייטלין שנשמע כעת צורם מתמיד.
"משחקת באמת וחובה", גיחכתי לעברה.
"אוח, פשוט תשתי את זה", היא הושיטה לעברי את כוס הקפה.
נטלתי מידה את כוס הקפה וגמעתי את כולו במהירות למרות טעמו המר.
הושטתי לעברה את כוס הקפה, אך לפני שהיא הספיקה לאחוז בה הפלתי אותה והיא נשברה לרסיסים.
הרגע הבא שאני זוכרת הוא ששכנתי במיטתי, כל שאני זוכרת מהקטע לפני כן הוא צעקות רמות ובכי נוסף.
"לכי לישון! זה בטח יעזור לך", ציוותה קייטלין, "אני נועלת אותך כדי שלא תרדי למטה, ואת כל כך חייבת לי על זה!", היא ציינה בכעס, "אני מקווה שאת תודי לי מחר בבוקר", היא מלמלה ונעלה את חדרי.
שינה בהחלט נשמעה כרעיון טוב בעיניי, לכן החלטתי להקשיב לעצתה של אחותי ולישון.
שקעתי בשינה במהרה, לא היו לי ציפיות רבות מהשינה הזו, שכן הייתי שיכורה מדי מכדי לחשוב על כך, אך שוב הגיעו הסיוטים ועמם הכאב המר, כמו אותה כוס קפה שנשברה למיליוני רסיסים.
ישבתי אל מולו, ראשו היה מושפל, "הוא לא יכול להסתכל עליי", חשבתי.
שותפו לתא ישן במיטה הגבוהה בין שתי מיטות הקומתיים, נחירותיו היו היחידות ששברו את השקט ששרר בתא.
ראשו של ג'ו נותר מושפל, הוא לא אמר דבר, אני לא ידעתי מה לומר, לא רציתי להתחיל את השיחה הזו.
"למה?",שאלתי בלית ברירה.
"למה מה?", הוא החזיר.
"פשוט... למה", השבתי.
"יש דברים שאת לא צריכה לדעת", הוא פתר בקול אטום וכעוס.
"כמה זמן?", שאלתי.
"כשלושה חודשים, פחות או יותר", הוא השיב.
"אמילי יודעת? או לארי?", שאלתי.
"לארי יודע, אמילי לא", הוא השיב.
"למה התקשרת אליי אם כך?", שאלתי.
"כי לארי פחדן ואמילי לא צריכה לדעת, זה יכאיב לה יותר מדי. וגם כי לך יש את הסודות שלך, חשבתי שאת לא תוכלי לשפוט אותי, שאת תביני שלפעמים פשוט צריך לברוח", הוא הסביר.
"לברוח ממה?", שאלתי.
"מהזיכרונות", הוא השיב.
"איזה זיכרונות?", שאלתי.
"זיכרונות", הוא השיב, הוא נשמע כה מסתורי, רציני וחסר ביטחון שלא כתמיד, הוא היה לצל של אותו נער שהכרתי.
"בגלל זה נפרדת ממיליסנט?", שאלתי.
"בגלל הרבה סיבות, בכל מקרה אף פעם לא הייתי טוב מספיק בשבילה", הוא תירץ.
"היא אף פעם לא הייתה טובה מספיק בשבילך", תיקנתי אותו.
"את אומרת את זה בגלל שאת לא יודעת", הוא ציין.
"יודעת מה?", שאלתי.
"הרבה דברים: את אולי יודעת על 'אז' אבל את אף פעם לא מדברת איתה על זה, את לא יודעת כמה זה כואב לה, את לא מכירה את הצד הזה שבה, היא מציגה נערה חזקה ומלאת ביטחון, אך עמוק בפנים היא עדיין אותה ילדה קטנה ושבורה שמתגעגעת", הוא גונן, "את לא יודעת מיהי, לא באמת, ואת ממש לא יודעת מי אני", הוא הוסיף.
"ועכשיו אתה הוספת לשיברון הלב הזה, אתה יודע שאתה החזקת אותה לא?! אתה יודע שאתה הוא כול מה שהיה לה", כעסתי, תמיד הייתי שם למען מיליסנט, אך הוא צדק, מעולם לא דיברנו על כול אותם דברים שהיינו אמורות לדבר, ולא הכרתי אותו, חשבתי שכן, אך טעיתי.
תהיתי אם מיליסנט הכירה אותו, אם היא ידעה מי הוא באמת.
"על הסמים היא לא יודעת", ידעתי, "אך אני חושבת שהיא באמת הכירה אותו, כמו שהוא הכיר אותה", סיכמתי בראשי.
"יש לה אותך, היא תהיה בסדר", הוא פתר.
"כבר אין לה אותי, לא אחרי היום", תיקנתי.
"מה קרה היום?", הוא שאל.
"כבר אין לי סודות", חשפתי, "היא חשפה את כולם, או לפחות את אלה שהיא גילתה", הסברתי.
"אז כולם יודעים שאין לך כסף אה?!", הוא וידא, חיוך אווילי הגדיר את פניו.
"אתה יודע?!", הופתעתי.
"תמיד ידעתי, לא היה קשה לדעת, אנשים פשוט לא רצו לראות, אבל אני ראיתי", הוא הסביר.
"כמו שאף אחד לא רצה לראות שאתה משתמש בסמים", הדגמתי, "כמוני", הוספתי.
"בדיוק", הוא הסכים, "אבל אני שם לב לדברים האלה", הוא הוסיף, במצב אחר הוא היה מתבדח על כך, אך לא הלילה.
"למה לא סיפרת לי שאתה יודע?", שאלתי.
"לא חשבתי שאת רוצה שידעו, רציתי לחכות עד שאת תרגישי מספיק בנוח לספר לנו בעצמך.
אני מניח שעכשיו זה לעולם לא יקרה אה?!", הוא ספק שאל ספק ציין.
"כן, לא יקרה", נאנחתי.
הוא הניח את ידו על כתפי, לא נרתעתי, "יהיה בסדר, אז מה אם יודעים?! ממתי אכפת לך מחסרי המוח של ביה"ס שלנו?!", הוא שאל.
"מאז שמיליסנט ביניהם, בגללך אני לא מצליחה לכעוס עליה", הסברתי, "היית צריך לראות אותה אתמול, היא בכתה כל כך הרבה, באמצע הקניון!", הדגשתי.
הוא שוב השפיל את ראשו, "אני באמת אוהב אותה את יודעת?!", הוא ספק וידא ספק הודה לאחר מספר דקות של שקט בהן הוא חש אשמה במעשיו, הוא נפרד ממיליסנט במטרה שלא תיפגע, אך התוצאה הייתה הפוכה.
"אני יודעת, והיא אותך, אז למה שלא תדבר איתה? אני בטוחה שהיא תשמח לחזור אלייך", ניסיתי לשדל, "ואז אני אוכל לכעוס עליה סופסוף", התבדחתי.
"אני לא יכול", הוא אמר ובחן את ידיו הרועדות.
"אתה יכול, אתה יכול להיגמל, היא יכולה לעזור לך, אתה יודע שהיא תהיה שם בשבילך", דחפתי.
"אבל אם היא תדע את הדבר השני...", הוא החל לומר כשהתפרצתי.
"איזה דבר שני?", שאלתי.
"אני לא רוצה לדבר על זה", הוא ניסה לחתום את הנושא.
"טוב אני כן", דרשתי.
"עדיף שלא, תאמיני לי שאת לא רוצה לדעת", הוא ניסה לחתום את הנושא.
"אני רוצה, תן לי סיבה ג'ו", חפרתי.
"תרדי מזה לינדז", הוא הזהיר.
"אתה באמת חושב שאם תשמור את זה בפנים זה יעזור לך?!", ספק שאלתי ספק הבהרתי.
"לא, אבל לפחות את לא תהיי מעורבת", הוא הסביר.
"אני רוצה להתערב, אני רוצה לעזור לך", שידלתי.
"את לא יכולה, אף אחד לא יכול", הוא התנגד.
"תן לי סיבה ג'ו!", התעלמתי מדבריו, "למה התחלת עם הסמים? למה נפרדת ממיליסנט? מאיזה זיכרונות אתה בורח?", חפרתי.
"תשתקי! פשוט תעזבי את זה!", הוא צרח, אך לא ויתרתי.
"ממה אתה מנסה לברוח ג'ו? ממה? תן לי סיבה!", צרחתי עליו.
"את רוצה סיבה?! את כל כך רוצה לדעת?! את כל כך רוצה לדעת ש...", הוא כמעט נשבר, אך לבסוף הוא הצליח לעצור בעצמו.
"לדעת שמה?", שאלתי בניסיון לדובב אותו.
"שום דבר", הוא חתם את הנושא.
"איש מאיתנו לא ייכנע הלילה", ידעתי, לכן נטשתי את הנושא, לעת עתה בכל אופן.
"בוא, ידידים שלי הסיעו אותי לפה, אנחנו הולכים הביתה", הוראתי.
"אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב, שאני אבוא איתך, אני מתכוון", הוא ניסה להניא.
"הו לא, אתה בא! זוהי לא שאלה, אתה בא אליי הלילה, אני אעזור לך אם תרצה ואם לא", פסקתי.
"להורים שלך לא יהיה אכפת, שמישהו יהיה אצלך?", הוא שאל.
"לאימא שלי כבר מזמן לא אכפת, ואבא שלי עובד יותר מדי זמן מכדי לשים לב. חוץ מזה, שנינו יודעים שזה לא ככה", הסרתי את דאגותיו.
הוא חייך לעברי, חיוך אסיר תודה בזמן ששנינו יצאנו מהתא, מפוחדים מהעבר, ההווה, והעתיד לבוא.
נו איך? אהבתם? לא אהבתם? אני מקווה שתגיבו ביקורת בונה.
אוהבת תמיד :).
ביוש :-*.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
