שלום לכם קוראים מסורים :).
אז כן כן מי יאמין שסף כל סוף אני מעדכנת בזמן! :).
אני שמחה שהספקתי,למרות שאני עמוסה (מבחן בפיזיקה מחר, למעוניינים) והכול שעדיין הספקתי לערוך פרק ולמצוא לו שירים ואפילו לעצב את הבלוג מחדש! בקשר לזה, מה אתם חושבים? אני דיי בין עיצובים עכשיו כך שאני לא ממש בטוחה בקשר לעיצוב הזה, אבל אני חושבת שהגיע הזמן לשינוי (אבל לא, התמונה לא עפה! XD).
-ספויילרים יימסרו למנויים ברגע שאני אסיים לכתוב את הפרק הבא-
ולפרק:
פרק 21-חוסר אונים
שיר ראשון-:Sum41 - In too deep :
http://www.youtube.com/watch?v=063WkXiCMeI
(בעיקר בגלל המילים שלו)
הקצתי לקול השעון המעורר, "לא!", חשבתי, "עוד חמש דקות".
לבסוף קמתי, עיניי מטושטשות, שפשפתי אותן במטרה לנקותן מקורי שינה.
"זו הייתה השינה הטובה ביותר שהייתה לי מאז...", מחשבתי נקטעה, לא זכרתי לילה שבו ישנתי טוב כל כך.
ג'ו עדיין נם בתוך שק השינה הכחלחל שלו.
"הוא נראה כה חמוד כשהוא ישן", חשבתי, "אך הוא היה נראה חמוד יותר אם הוא לא היה רועד כל כך", רעידותיו נתחזקו, כעת כול גופו רעד, תהיתי אם יצליח לקום.
דאגתי לו, תהיתי מה יקרה כשלא יצליח לקום (וכעת הייתי בטוחה יותר מתמיד, הוא יגיע למצב הזה).
ידעתי מעט על סמים (כעת הצטערתי, יותר מתמיד, על חוסר ההקשבה שלי בביה"ס), ידעתי שהם מחליפים דבר מה שהגוף שלך זקוק לו ומפסיקים לייצרו ולאחר שאתה מפסיק, גופך, שהתרגל לכמות עשירה של החומר, מתקשה להתקיים בלעדיו, ומכך נוצרת התלות.
"כמה הוא זקוק לזה?", שאלתי את עצמי, "האם הוא חזק מספיק בכדי לעמוד בפיתוי?", לפני יומיים לא הייתי זקוקה למחשבה במטרה לענות לשאלה זו, אך כעת, אינני יודעת.
החלטתי שלא להפריע לו והלכתי לכיוון חדר האמבטיה בכדי להתכונן ליום הבא.
כשיצאתי מהמקלחת, לבושה ומאופרת, ג'ו אף הוא היה לבוש בבגדי האתמול. הוא ישב על מיטתי, רועד כולו.
"מתי קמת?", שאלתי.
"השעון שלך צל... צלצל שוב", הוא הסביר, בנוסף לרעידותיו, שמתי לב שהוא הזיע כמו אדם בסאונה.
"אה, טוב, בוקר טוב", חייכתי לעברו חיוך מלאכותי ביותר, הוא החזיר חיוך רועד ופנה לעבר האמבטיה במטרה לצחצח את שיניו בידו כמו ילדה קטנה ששכחה את מברשתה בבית.
"מחר נהיה מאורגנים יותר, אתה תביא את הדברים שלך לפה", תכננתי.
"אז אני יושן פה גם היום?!", הוא ספק שאל ספק וידא.
"עד שאתה מפסיק לרעוד, אתה יושן פה", פסקתי.
"את בטוחה שזה בסדר? שאני לא מקשה עלייך ככה?", הוא וידא, הוא חש אשם על הנטל שהטיל על לינדזי, אך למרות זאת, הוא פחד להיות לבדו, בביתו הגדול, רק הוא והמחשבות, זיכרונות העבר רודפים אותו.
"כן, בשביל מה יש חברים?!", אישרתי, "וחוץ מזה, אם ימצאו אותך באיזו סמטה אפלה, אני רוצה לפחות לדעת שניסיתי להציל אותך", חשבתי ביגון.
"טוב, אני ארד להביא לנו אוכל, אתה בינתיים תרד מהסולם למטה ותחכה לי בתחנת האוטובוס סבבה?!", הוראתי.
"וואו, לא נסעתי באוטובוס מאז שהייתי בכיתה ח' ", הוא העיר, צחקוק נמלט מפיו.
"לא נורא, תתגבר", סיננתי וירדתי למטה.
צעדתי לעבר דלת דירתי, מודאגת מהרגיל, אירועי האתמול צלולים במוחי.
"אני חייבת לעזור ללנדון", ידעתי, "אבל איך?", התשובה לא מיהרה לבוא.
"קייס-דינה!", שמעתי את קולה הצרוד של אמי, "לאן את חושבת שאת הולכת?", היא שאלה.
"לביה"ס, כמו שאני הולכת בכול יום", השבתי, "כמו שאת הולכת לבר בכול יום, את יודעת?!", הקנטתי.
"טוב, לכי תקני קודם לאימא שלך סיגריות, נגמרה לה הקופסה", היא ציוותה.
"אל תעצרי את הנשימה שלך", הקנטתי שוב, "בעצם, אולי כדאי שכן".
"את תעשי מה שאני אומרת לך או ש...", היא החלה לאיים כשעצרתי בעדה.
"או שמה, תכי אותי שוב?! אני לא בת 14 יותר, אני לא מפחדת ממך!", גוננתי וטרקתי את דלת דירתי מאחוריי.
ידעתי שהיא לא תרדוף אותי, עונות היו מתחלפות עד שהייתה מגיעה לדלת הדירה בשעה מוקדמת שכזו, כשראשה זועק בכאב ובטנה מבקשת להפטר מתוכנה דרך פיה.
רצתי במדרגות, שיניי רועדות, ממהרת לאוטובוס ביה"ס, מקום מוגן, מקום בטוח.
עלינו לאוטובוס, הבוקר הקריר במיוחד היטיב עם מצבו של ג'ו, "כך כולם יחשבו שקר לו", שמחתי, "אני רק מקווה שיתעלמו משאר התסמינים".
שנינו התיישבנו זה לצד זו, הפחד לא מש ממני, "מה אם הם יודעים? מה אם הם יתקשרו למשטרה ויאסרו אותו? מה אם הוא יברח? מה אם הוא לא יוכל לעמוד בפיתוי וימצא את עצמו באותה סמטה אפלה? מה אם...", חשתי בסחרחורת, עד אתמול כשלא האמנתי במתרחש באמת לא האמנתי, לא עד עתה, והייתי עובדת עצות, חשתי חלושה, חסרת אונים בפני הענק המפחיד שניסה לחטוף את ג'ו בחזרה אל החשכה.
"היי", שמעתי קול מוכר מאחוריי, הסטתי את פניי בכדי לגלות את שרי, חיוך מתוק וילדותי קישט את פניה העגלגלות.
"היי", ניסיתי לחייך לעברה ללא הצלחה רבה.
"אכפת לך שאני אשב לידך?", היא שאלה.
"בכלל לא", אישרתי, היא התיישבה.
במשך זמן רב היא בחנה דבר מה מאחוריי, רק לאחר מספר שניות הבנתי שהיא בוחנת את ג'ו.
"שרי, זה ג'ו, ג'ו, שרי", הצגתי את השניים.
"אני יודעת מיהו", היא השיבה בגסות, כמו לא מבינה מדוע חשבתי להציג אותו, "אני פשוט מעט מופתעת שהוא רועד כל כך", היא הסבירה את עצמה, "ושהוא שח עמך", היא הוסיפה בראשה.
"מאוד קר לו היום, הוא בא עם בגדים קצרים כפי שאת רואה ומשום מה הוא שכח ללבוש פוטר כי הוא...", נלחצתי.
"וואו לינדז, אני לא מאמין ש... שמישהי חוץץץ ממני מדברת איתך", הוא הקניט, מציל אותי ממצב הביש אליו נקלעתי.
"כן טוב, היא פשוט יותר נחמדה מהאחרים", הסברתי, היא חייכה למשמע מילים אלו.
"וגם ביישנית", הוא הוסיף.
"לא כל כך ביישנית", היא תיקנה, אפילו תיקון זה נשמע מבויש.
"הו! היא מדברת!", הוא הקניט, היא חשה מובכת והסיטה את פניה.
"ג'ו! תהיה נחמד!", נזפתי בו, "הוא סתם צוחק, אל תתייחסי", הרגעתי אותה.
"כן, אל תיק... תיקחי אותי ברצינות, אני ס...ס... סתם צ... צוחק", הוא חייך לעברה, היא לא השיבה.
"שרי, את לא צריכה לראות בו כ" ג'ו המקובל והמצליחן", את צריכה לראות בו כאדם, אדם רגיל כמו כולנו, אדם שלפעמים טועה טעויות חמורות מאוד ומוצא את עצמו בסמטות אפלות...", התחלתי לומר, מהורהרת.
"על מה את מדברת?", היא שאלה, אמנם עליתי על הנקודה שבשמה היא חשה ביישנית מהרגיל, אך בהמשך סטיתי מהנושא.
"שום דבר", נאנחתי והשפלתי את ראשי, ג'ו בחן אותי בעיניו התכולות, נראה היה שהוא חש בנטל שחשתי.
"אז... ג'ו", ניסתה שרי להתעלם מהיותו "ג'ו המקובל והמצליחן", וליצור שיחה, "ממתי אתה נוסע באוטובוס?".
שיר שני- Placebo - Special Needs :
http://www.youtube.com/watch?v=BnV3ehIk1nk
"זו אשמתי", הוא חשב, "הנטל שהיא נושאת עמה, אותו נטל שכפיתי עליה כשקראתי לה באותו לילה".
הוא חש אשם על שגרם ללינדזי לחוש פחד כה גדול, פחד שמא יתגלה, שמא היא תאמר דבר מה שלא הייתה אמורה לומר, שמא הוא ימעד והיא לא תוכל להצילו.
"לא הייתי צריך להתקשר אליה, לא הייתי צריך לערב אותה בכול זה", ידעתי.
"והיא לא באמת יודעת במה היא מעורבת, נכון ג'ו?! היא לא יודעת את הכול, שכחת פרט קטן בסיפורך, שכחת את אותה אישה, שכחת את ג'ורג' ", הציק קול.
"תשתוק! היא לא צריכה לדעת את זה! היא לא תדע את זה!", הוא איים שמא הקול התכוון לספר לה את סודו.
"אני לא אשתוק", סירב הקול לציית, "אני לא חייב כעת, משכול זכר לסם נמחק מגופך.
כעת אתה לא יכול להתעלם ממני, אתה חלש מדי, אתה מנסה להציג חזות חזקה אך שנינו יודעים שאתה בקושי הולך.
אתה לא יכול לברוח ממני, אני כאן, לנצח, מזכיר לך", ייסר הקול, ואחריו טפטוף גשם וחריקת מכונית נשמעו בראשו של ג'ו, מזכירים לו את אותו לילה שארע לפני כארבעה חודשים שבועיים וארבעה ימים.
לא הלכתי לביה"ס, לאחר תגליות האתמול חשתי מזועזעת, משוגעת, מפוחדת (בעיקר מעצמי) ותהיתי מה עליי לעשות.
"אני לא מאמינה שעשיתי את זה... איך יכולתי לעשות את זה?... למה עשיתי את זה?...", קולות התלחששו במוחי שוב ושוב.
"דיי! דיי! דיי! תפסיקו!", צווחתי, ושלא כתמיד, הם נשתתקו כמעט מיד, אולי מהתחשבות בי ואולי מרחמים, שכן שאלותיהם החוזרות ונשנות גרמו לי לבכות.
"זה לא קשה להבין למה עשיתי את זה", השבתי להם, "אני בודדה, אני מתגעגעת אליו, לשניהם, לשלושתם, ואני מפחדת מהבדידות, אני מפחדת מאותו נהר אפל שאליו אני נסחפת, אני מפחדת מאותו מפל שאליו אני מובלת, אני פשוט... מפחדת", ידעתי.
"רק רציתי שהכאב ייעלם!", צווחתי בבכי, "האם זו בקשה כזו גדולה?", שאלתי את חלל חדרי הריק.
ההד שבו שאל את אותה השאלה, שנינו לא קיבלנו מענה.
"היית שיכורה, לא ידעת מה את עושה, לא באמת", העלה קול מנחם מחשבה.
"האם באמת לא ידעת? או שמא השכרות חשפה את המעשה שפחדת לעשות בצלילות?", שאל קול שני.
"שניכם טועים", ידעתי, כנערה המחושבת שהייתי, ידעתי ששניהם צדקו, אך חלקית בלבד.
"הסיבה האמיתית היא שאני זקוקה לו, ושאני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו, במיוחד לאחר שכול שהיה לי נלקח ממני", ידעתי, "אני סתם עוד נערה מצולקת שברגע של כהות חושים לא שמה לב למעשיה", סיכמתי.
חשתי טוב יותר כעת, כמו גרמתי לכול האירוע להישמע הגיוני ומובן, היגיון, סדר, דברים שכאלו תמיד השרו עליי רוגע.
"אז מה תעשי עכשיו?", שאל אותי קול.
"את מה שאני תמיד עושה", השבתי והתרוממתי ממיטתי שעליה ישבתי כול אותה עת, "אמשיך בחיי, אמנם גלמודה, אך חזקה.
אני לא אתן לו לשבור אותי, זה לא יקרה, לא שוב", הבטחתי לעצמי, הבטחת שווא, שכן ידעתי שזו הבטחה שלא אוכל לקיים.
התדפקתי על דלתו של המנהל בשעה 08:00 בדיוק, לחוצה מתמיד, אך לא מהפגישה עצמה: הוזמנתי למשרדו של המנהל פעמים כה רבות עד שהכרתי את לשכתו כמו את חדרי הקטון.
הוא פתח את דלתו, מחייך לעברי באותו חיוך חמדן שתמיד חייך.
"שבי, העלמה באקסטר", הוא הורה לי בעזרת ידו, עשיתי כדבריו.
"אז, את מוכנה להסביר לי מדוע את נעדרת משיעורים כה רבים במשך זמן כה רב?", הוא שאל.
"טוב, האמת היא שפעמים רבות במהלך היום, אימי רוצה שנשחק פינג פונג אז היא מתקשרת אליי ואני הולכת לשחק איתה כול היום", חייכתי לעברו.
"ובאמת?", הוא התעלם, שכן הוא התרגל להקנטות שלי.
"טוב, פעמים רבות ארל מתקשר אליי ואומר לי שאני אקח אותה משם מפני שהיא שיכורה מדי ואין מי שייקח אותה", שיקרתי, לא ידעתי מדוע, אך אפילו לספר לו על פגישותיי עם מייקל לא הייתי מסוגלת לספר, חשתי שאם אעשה זאת, העולם יתפוצץ.
"ואני חוזר, ובאמת?", הוא שאל שוב, לא היה מנוס, הייתי חייבת לספר.
"אני עוזרת לאחד משחקני הכדורסל בלימודיו בכדי שיוכל להישאר בקבוצה", אמרתי במהירות.
"קייסי, אני מאבד את הסבלנות שלי", הוא החל לכווץ את ידו, הוא כעס.
"אבל זו האמת, אני רצינית הפעם!", הרצנתי.
"ואת מצפה שאני אאמין שנערה שמבריזה במשך שנים פה ושם ורק השנה פתאום החלה להבריז יותר מהרגיל עושה את זה רק בכדי לעזור למישהו אחד ללמוד?!", הוא ספק שאל ספק השיב, "אני לא מבין למה באת לפה אם את מתכוונת לשקר לי, אני מנסה לעזור לך, להבין אותך", הוא ניסה לגרום לי להיפתח.
"גם אני לא, אתה מנסה לעזור רק לעצמך, רק לשמור על ה"נכס" שלך", תקפתי, "לא אכפת לך ממני, לאף אחד לא אכפת, וזה לא משנה כי אתה לא תשלוט בי, אף אחד לא שולט בי!", כעס בלתי מוסבר חלחל בכול גופי.
"קייסי, תירגעי, אני לא התכוונתי...", הוא ניסה להרגיעני, אך לשווא.
"אם אתה לא רוצה לעזור לי, אם אתה לא רוצה להאמין לי, אני... אני...", דמעות החלו לזלוג במורד פניי, ניסיתי להתאפק, אך הכעס היה גדול מנשוא והדמעות הכאיבו כל כך.
לא אהבתי לבכות, לא אהבתי להיראות חלושה, חסרת אונים, ולכן רצתי, רצתי מהר כמו הרוח מחוץ למשרדו של המנהל והלאה.
ירדנו מהאוטובוס והלכנו לכיוון בניין ביה"ס, ג'ו בחן את מקום חנייתה הרגיל של מיליסנט, מכוניתה לא ניצבה שם.
לא הופתעתי מחוסר הגעתה, היא נראתה דיי נסערת אתמול בחדר המועצה.
"היא לא באה בגללי", הוא אמר לאחר ששם לב שאף אני בחנתי את אותו מקום חנייה ריק.
"עשית את מה שהיית צריך לעשות", גוננתי.
"על מה אתם מדברים?", שאלה שרי כלא מבינה.
הסתכלתי עליה במבט שאומר "זה לא המקום וזה לא הזמן", היא הבינה.
שיר שלישי- Green Day - Wake Me Up When September Ends :
http://www.youtube.com/watch?v=RYnPrih7FWk&feature=related
הזמן עבר כמו טיפות הגשם שנפלו מחוץ לחלון הכיתה, מהיר באופן מפחיד.
רגע אחד ישבתי בשיעור היסטוריה ולמדתי על המהפכה התעשייתית וברגע שלאחר מכן ישבתי באותו שולחן רעוע בו ישבתי אתמול עם שרי לצידי.
הפעם ישבתי במקום שבו שרי ישבה יום קודם לכן.
שלא כמו במקום שבו ישבתי אתמול, כשישבתי שכיסא הזה אופשר לי לראות את כול הנערים והנערות שישבו בקפיטריה (מעטים בלבד צפו בי, אולי מפני שחשו באי נוחות או העדיפו להתעלם ואולי מפני שהייתי לחדשות האתמול וכיום אני לא יותר מחנונית מצויה), ביניהם ג'ו וחבריו, שחוץ מלארי, נראו כמו נערים מצויים: משחקים באוכל וזורקים אותו אחד על השני, צוחקים, מספרים בדיחות גסות ואוויליות וכדומה.
איש מהם, אולי חוץ מלארי, לא הבחין ברעידותיו של ג'ו, איש מהם לא הבחין בכך, לא ראה את הסימנים.
"הם לא רוצים לראות", ידעתי, "בדיוק כמו שאני לא רציתי".
"במה את בוהה?", שאלה אותי שרי.
"שום דבר מיוחד", השבתי באי נוחות.
"בטוח?! מפני שאת נראית כמו צפרית שמשקיפה על ציפור נדירה ופצועה", היא בדקה.
"כן, אני בטוחה", השבתי.
היא הסתכלה לכיוון שאליו אני הסתכלתי, היא ראתה את ג'ו, היא הבינה.
"לינדזי, שניכם במקרה...", היא התכוונה לשאול כשעצרתי בעדה.
"לא, אנחנו לא", השבתי, "זה שהוא נפרד ממיליסנט...", התחלתי לומר כשזו התפרצה.
"ג'ו נפרד ממיליסנט?!", היא זעקה בקול, מספר ראשים הפנו את מבטם לכיווננו.
"אולי תצעקי חזק יותר?!", גערתי בה.
"אני מצטערת", היא התנצלה, "אך את חייבת להודות שאלו הן חדשות מרעישות, הם היו זוג כה מושלם", היא הסבירה את עצמה, מבט חולמני חלף על פניה.
"כן", השבתי, "שניהם פגועים ואפלים", חשבתי לעצמי.
"זוהי הסיבה שבגללה בחנתם את מקום חנייתה הריק של מיליסנט היום!", היא החלה לחבר בין הנקודות.
"כן", אישרתי.
"אז היא יזמה את הפרידה?", היא שאלה.
"לא, הוא יזם אותה", השבתי.
"באמת?!", היא נראתה מופתעת.
"למה את מופתעת כל כך?", שאלתי אותה.
"לפי מראהו של ג'ו הסקתי שהיא זו שיזמה את הפרידה, הריי אם לא כך, מדוע הוא נראה היום כמו שבר כלי?", היא הסבירה את הפתעתה.
"כן טוב, הוא נפרד ממנה מפני שהיה צריך לעשות זאת, לא מפני שרצה בכך", הסברתי.
"למה הוא היה צריך?", היא שאלה, מסוקרנת.
"וחוץ מזה, אם לא שמת לב, היא זו שלא הגיעה היום לביה"ס כך שמי משניהם במצב גרוע יותר?!", שיניתי את הנושא במהירות הבזק.
"אני מניחה שאין שום סיבה לשאול אותך באיזה צד בחרת", היא חייכה לעברי.
"כן", השבתי, לא הייתי מרוכזת בה, התרכזתי בג'ו, הוא נראה כה שמח, כה מלא חיים כשבילה עם חבריו, אך יכולתי לראות את המשחק שמאחוריי זה, את הזיעה שניגרה בכול גופו, את רעידותיו החזקות (הוא ישב), את העובדה שהוא לא אכל דבר אך שתה כמויות אדירות של מים...
הפעם ראיתי את הסימנים, ודאגתי.
"טוב, אני צריכה ללכת", היא אמרה, "אני לא רוצה לאחר", היא הסבירה.
"אה כן, נכון, טוב, אני אדבר איתך כבר", כשישבנו בשולחן זה, לאחר שהיא סיימה את סיפורה, תכננתי לעצור אותה היום, לבקש ממנה לשבת עמי עוד קצת ולארח לי לחברה, אך כעת שמחתי שהיא עוזבת, הייתי טרודה מדי מכדי להתרכז בה.
"אה, יש מצב שאת מביאה לי את הפלאפון שלך?", שאלתי אותה, "לא נתת לי אותו אתמול", כשחשבתי על כך תהיתי מה היה קורה אם הייתה נותנת לי את מספר הפלאפון שלה.
"כן בטח, תתני לי גם את שלך", היא צהלה בשמחה.
לאחר שהחלפנו מספרים היא רצה ואני חיכיתי לצלצול, לאחר שהגיע הזמן לגשת לכיתות הלכתי באיטיות לכיוון השולחן שבו ישבו ג'ו וחבריו, "לארי!", קראתי לו לאחר שג'ו נעלם מטווח ראייתי, הוא בתגובה רץ לעברי, מעט מבולבל.
"היי לינדזי", הוא בירך אותי לשלום, "הכול בסדר?", הוא שאל.
"תשגיח עליו טוב?!", ביקשתי.
"על מה את מדברת?", הוא שאל כלא מבין.
"אתה אתו בכול השיעורים, אתה רואה אותו כול הזמן, פשוט... תשגיח עליו, תראה לאן הוא הולך, לפחות עד שיעור דרמה", ביקשתי.
הוא הנהן לאות הבנה, "אני עושה את זה גם ככה", הוא הודה, "הוא מדאיג אותי", הוא הסביר.
"כן, גם אותי", הודיתי.
"היי לאר איפה אתה?!", שמענו קולות במרחק.
"אני צריך ללכת, אבל אל תדאגי, אני אשים עליו עין", הוא ניסה לחייך ללא הצלחה רבה.
הנהנתי ושנינו הלכנו, כל אחד לדרכו.
"עוד לילה חסר שינה", חשבתי בזמן שפניתי לקפיטריה במטרה לחפש את קייסי, טרוור ומייקל.
העייפות הייתה כה גדולה, עיניי כמעט ונעצמו בכל רגע שעבר, אותו רגע עצמו חש כמו שעה שלמה.
לאחר מספר דקות הבחנתי בטרוור ובמייקל יושבים יחדיו, מייקל נראה שמח מהרגיל בעוד שטרוור נראה נבוך, קייסי לא נראתה בסביבה.
"היי", בירכתי אותם לשלום והתיישבתי לצד מייקל.
"היי, למה אתה נראה כאילו דרסה אותך מכונית עכשיו?", הקניט טרוור.
"היי, טרוור למה אתה נראה כמו איזה ילד קטן שהרגע כול הכיתה צחקה עליו?", החזרתי.
"יאו נכון! אתה לא יודע!", צחקק מייקל, "חיכיתי להזדמנות לספר לעוד מישהו על ההרפתקה הלילית שלנו אתמול!", הוא גיחך לעברי.
"איזו הרפתקה לילית?", הסתקרנתי, "גיליתם שנועדתם אחד לשני?", הקנטתי.
"לא, זה הרבה יותר טוב", מייקל חייך לעברי, "טרוור פגש איזו בחורה אחת לא מזמן...", החל מייקל לספר כשטרוור קטע אותו.
"אתה לא אמור לשאול אותי לפני שאתה מספר או משהו כזה?!", שאל טרוור, לא הופתעתי, הייתי בטוח שלא משנה כמה מצחיקה הייתה "הרפתקתם הלילית", הוא לקח את זה באופן משמעותי ורציני ולכן היה מעדיף לספר לי את זה במקום אחר, בזמן אחר, אם בכלל.
"לא!", צחקק מייקל והחל לספר לי על הרפתקתם הלילית.
נעולה בחדרי, לא ידעתי מה עליי לעשות כעת.
שתי דרכים ניצבו בפניי, להישאר בפנים או לצאת, להתחבא בבועת חדרי הבטוחה או להילחם בעולם החיצון, לברוח לעבר הסכנה או הרחק ממנה.
ידעתי שברירתי היחידה היא להתקשר לקייטלין ולבקש ממנה לבוא ולפתוח לי את הדלת, אפשרות שידעתי שאאלץ לבצעה בסופו של דבר, אך פחדתי לשוח עמה, פחדתי שהיא תזכיר את אירועי האתמול.
לא רציתי לדבר על זה, העדפתי להתעלם מכך ולהתייחס לאותו יום כאל חלום מזוויע ודמיוני, ובכלל, חדרי השקט היה למקום מפלט נהדר: ראשי כאב ועדיין חשתי מסוחררת מיום קודם, לכן החלטתי להתבצר בחדרי, לעת עתה בכל אופן, לנסות להתעלם מהמחשבות ולשכוח מזיכרונות העבר, לחיות בעולם דמיוני שבו הכול בסדר, רק ליום אחד.
"חתיכה, כלא, אנשים רועדים, חתיכת סיפור!", חייכתי לעבר השניים, "נשמע כמו מאיזו סדרה או משהו", הוספתי.
"כן טוב, זה באמת היה לילה הזוי", הסכים טרוור, "לינדזי משחררת את הידיד שלה מהכלא... איך קראו לו שוב?", שאל טרוור.
"אני לא זוכר", הרהר מייקל, "משהו עם ג' ".
"על מה הוא נעצר?", שאלתי.
"לא יודע", השיב טרוור, "אבל הוא דיי הפחיד אותי, הוא נראה... מוזר", הוא הסביר.
"כן, דיי כמוך", הקניט אותי מייקל.
"אחי, מה לעזאזל קרה לך באמת? אתה נראה כמו איזה זומבי או משהו", שאל אותי מייקל.
"לא ישנתי כול הלילה, אני עייף", הסברתי לו.
"אז למה לא הברזת?", הוא שאל, "ולמה אין לך אוכל?", הוא שינה את הנושא בפתאומיות.
"כי אם אני אבריז עוד בפעם אחת בלי אישור אני לא אוכל לעלות כיתה, ואני לא רעב", השבתי.
"וואלה?!", הופתע מייקל, "תמיד חשבתי שאתה חננה כזה, סופר גאון כמו קייס", הוא צחקק.
"כן טוב, אני ממוצע, אז הם לא מוותרים לי סתם", הסברתי, ולאחרונה לא הספקתי ללמוד מפני שהייתי עסוק בהתחייבויות קודמות, "אם כבר מדברים עליה, איפה היא בכלל?", שאלתי, "אני רוצה לדבר איתה".
"שאלה טובה", השיב מייקל, "היא לא נפגשה איתי היום בבוקר, והיא אף פעם לא מפספסת פגישה איתי", אמר מייקל.
"איזה פגישה?", שאל טרוור בהפתעה, אף אני הסתקרנתי למשמע דבריו.
"אתם יודעים, הפגישות של הלימודים האלה שהיא באה ועוזרת לי עם החומר בכדי שאני אוכל להתאמן בכדורסל.
אני ממש תקוע בחומר אז השיעורים של המורים לא עוזרים לי ואני סתם יוצא שם פארש אז היא עוזרת לי בבוקר בכדי שיהיה לי ממוצע שאני אוכל להישאר בקבוצה", הוא הסביר.
"ממתי זה?!", שאלנו אני וטרוור יחדיו.
"מאז ומתמיד", השיב מייקל, מבולבל, "לא ידעתם?!", הוא ספק שאל ספק הופתע, "אני לא מאמין שלא ידעתם! טרוור, אתה עוד איתה באותה כיתה, לא שמת לב שהיא יוצאת כל כך הרבה משיעורים ושלא צועקים עליה בכלל?!", שאל מייקל.
"אז בגללך היא מבריזה?!", עיניו של טרוור נדלקו, הוא התרומם והלך לכיוונו של מייקל בכוונה לתקוף אותו, מייקל המבולבל נשאר במקומו, "אתה יודע שעומדים לסלק אותה מביה"ס בגללך?!", צווח טרוור וניסה לעבור אותי במטרה להתאגרף עם מייקל, אך חסמתי את דרכו.
"מה?! אבל היא אמרה לי שהמנהל מאשר לה לצאת כי יש לה ציונים כאלה טובים! שהוא רוצה שלכול אלו שבקבוצה יהיו ציונים טובים אז הוא נותן לה ללכת", תירץ מייקל, "אחי נו באמת! נראה לך שהייתי מבקש מקייס לעשות דבר כזה בשבילי אם הייתי יודע?!", ספק שאל ספק בטח מייקל, "היא הידידה הכי טובה שלי! של כולנו!", טרוור שקל את טיעונו של מייקל, לאחר מספר שניות הוא התיישב בחזרה במקומו, עדיין כעוס, אך יותר מבולבל.
"אני לא מאמין שכמעט מעיפים אותה מביה"ס בגללי", מייקל חש אשם, "טרוור, אחי, באמת שלא ידעתי", הוא הוסיף בטון מצטער.
"איפה היא בכלל?", שאל טרוור, "לא ראיתי אותה כול היום, אני דואג לה", הוא הסביר.
"גם אני", הסכמתי עמו, "אחרי אתמול היא נראתה כל כך שמחה, אין מצב שהיא סתם הייתה מבריזה. לא הפעם בכל אופן", ידעתי.
"קרה לה משהו?", שאל אותי טרוור.
"דיברתי איתה אתמול אחרי ההפגנה שהיא ארגנה, היא כל כך שמחה, היא אמרה שהלך להם טוב", שחזרתי את אירועי האתמול.
"היא אמרה עוד משהו?", שאל טרוור.
"לא, שום דבר מיוחד", שיקרתי.
"אני הולך למנהל", אמר מייקל.
"למה?", שאלנו שנינו יחדיו.
"אני צריך להסביר לו, להגיד לו שהייתה טעות, שזו אשמתי שהיא מבריזה כל כך הרבה, אני חייב לתקן את זה", הוא הסביר.
"כן, אני חושב שזה רעיון טוב", הסכים טרוור, אני הנהנתי בהסכמה.
"טוב אני אדבר איתכם אח"כ, אספר לכם מה היה", הוא אמר ורץ לעבר לשכת המנהל.
"איפה היא?", שאל אותי טרוור, לא ידעתי, שנינו לא ידענו.
שיר רביעי- Laura Veirs - Where Gravity is Dead :
http://www.youtube.com/watch?v=cicUpyMQHUQ
רצתי מהר ככל יכולתי, בורחת מהכאב, האשמתי את המנהל בכאבי, בכעס שחשתי.
בתוך תוכי ידעתי שזוהי לא אשמתו, שהייתי צריכה לטפל בעניין אחרת.
לנסות להסביר לו ברוגע שאני עוזרת לידיד שאני אוהבת מזה שנים, שאני רוצה לעזור לו מפני שאני מקווה שאולי יום יבוא והוא יסתכל עליי בעיניו החומות כהות ובמקום לחשוב על משפטים גיאומטריים ואנליזה הוא יחשוב "וואו, אני באמת אוהב אותה", אך משום מה לא יכולתי להביא את עצמי לעשות זאת.
לרוב, כשנאי חשה כך, אני בורחת למקום סודי, מקום שרק אני מכירה.
לאחר ריצה של כחצי שעה הגעתי לאזור חולי ומדברי, השממה השתרעה עד לאופק ומעבר לו.
היה שקט שם, היית לבדך, בשממה המדברית, רק את והחול, מקום מושלם.
התיישבתי שם על גזע עץ והתחלתי לחשוב, במקום שקט זה יכולת לחשוב בשקט, ללא הפרעה, המקום עצמו השרה עליי תחושת רוגע: השקט, האוויר הנקי, החול הנעים והשמש המחממת...
חשבתי לחזור לדירתי, אך לאחר מחשבה קצרה ידעתי שאמי עדיין נמצאה שם, מחשבה זו העבירה צמרמורת בכול גופי.
"אולי בגללה חשת כך? אולי בגלל התקרית היום בבוקר, זו שגרמה לך לחשוב על זיכרונות העבר", הוא שיער.
"אולי", חשבתי, "האמת היא שאני עדיין מפחדת ממנה", הודיתי ביני לבין עצמי.
אמי הייתה לאלכוהוליסטית מזה שנים, מאז שזכרתי את עצמי היא ישבה לצידי עם בקבוק וודקה או יין זול, בנוסף לכך, כשעוד הייתה יפה והאלכוהול לא סחף אותה עמו לגמרי, הייתה מביאה עמה גברים רבים, היא קראה להם "החברים הקטנים שלה", אני תמיד חשבתי שהם מעט גדולים מכדי להיקרא כך.
רובם היו נשארים במשך מספר ימים, מכאיבים לה ומכאיבים לי ולאחר שהיו מסופקים דיים עזבו, בעוד שהיא הייתה מוציאה את תסכולה עליי.
עם הזמן, היא פשוט הייתה מוציאה את תסכולה עליי כול יום, עד גיל 14, כשהחלטתי שאני מתכוונת להלחם בה.
היא ניסתה לתקוף אותי, שוב, אך אני הייתי מהירה יותר, חכמה יותר, וסכין חדה בידי.
היא הגיעה לביה"ח, שירותיי הרווחה התכוונו לקחת אותי עמם, אך התנגדתי, ידעתי שאם ישלחו אותי למשפחה אומנת, אני לעולם לא אראה את לנדון, טרוור או מייקל שוב, ולא יכולתי לשאת את המחשבה שהאנשים היחידים שאיי פעם הראו לי אהבה ייעלמו מחיי.
לאחר שהכחשתי את התנהגותה של אמי, הם הסכימו להשאירני עמה..
כל פצע מגליד, גם שלי, למרות שהוא נשמע רע יותר ממה שהוא היה, אך עדיין פחדתי ממנה, והיום כשהיא איימה עליי...
לנדון, טרוור ומייקל ניסו לעזור לי, מידי פעם נשארתי ללון בביתם ואמו של לנדון, האישה הטובה ביותר בעולם, התייחסה אליי כמו אל בת, עד שחלתה לפחות, אז התקשתה לעזור לעצמה, שלא לדבר עליי.
לא הגיעה לה מחלה שכזו, לא שלאיש מגיעה מחלה נוראית כל כך.
לפני מחלתה היא הייתה למודל לדוגמא בשבילי, היא עבדה בשתי עבודות ועדיין מצאה זמן לבלות עם לנדון ולעזור לי בבעיותיי השונות, למרות שלא הייתי הבעיה שלה, היא הפכה אותי לבתה.
כשחלתה, היא השתנתה, הפכה לכה חלושה וחסרת אונים, כעת אינני יודעת מהו מצבה המדויק, היא נמצאת בביה"ח, מתאוששת לאחר ניתוח שלנדון שילם עליו לאחר שמכר את נשמתו לשטן.
"אך אני לא לבד, יש לי אותו, את טרוור ואת מייקל, להם אכפת", ידעתי.
התרוממתי מאותו גזע עץ עליו ישבתי, לקחתי נשימה עמוקה ונשמתי את האוויר החם והנקי של אותה שממה.
בהיתי בשמש, עננים החלו להסתירה, "גשם מתקרב", ידעתי.
החלטתי ללכת לעמותת "תנו ליחות לחיות", אחת מבין העמותות הרבות בהן הייתי חברה.
"שלפחות ייצא משהו טוב מהיום הזה", חשבתי והלכתי לעבר העמותה.
הפרק ארוך מאוד, אני יודעת (אני רואה את זה כדבר טוב) והשקעתי בו רבות, אני מקווה שאהבתם.
אצפה לביקורת בונה! במיוחד מפני שהפרק הזה הכיל הרבה מאוד פריטים.
אוהבת תמיד :-*.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
