שלום לכם קוראים יקרים :).
אני יודעת, אירחתי בהגשת הסיפור, לכם ולדד ליין של אתר "כתיבה נוצרת" (אני מקווה שיקבלו את הסיפור שלי בכל מקרה).
אני יכולה שוב לתרץ אך אני אסכם את האיחור שלי בארבע מילים: מגן בלשון ובגרות במתמטיקה, נכון שפתאום הכול מובן?!
אני מאוד לחוצה לאחרונה, על הסיפור הזה עבדתי על שתיים לפנות בוקר, וקמתי בשש בכדי לערוך אותו ולהגיש אותו.
אני מקווה שאתם ושופטי "כתיבה נוצרת" יבינו.
ולסיפור:
שיר יחיד- Marilyn Manson - Sweet Dreams :
http://www.youtube.com/watch?v=BHRyMcH6W
טעות
ישבתי על שרפרף נמוך במיוחד במוטל בעל החדר היחיד בו שהיתי כיום.
ידיי רועדות, עיניי בוחנות את החדר שוב ושוב ללא הרף, תוהה כיצד הגעתי למקום שאליו הגעתי, היכן טעיתי, מה היה לרגע הראשון שבו גרמתי לחיי להסתובב עד לחוסר שליטה מטורף שכזה.
הפחד שחשתי כעת, פחד בל יתואר. ידעתי שאוכל להעלימו ברגע, אך האם עליי לעשות זאת?
האם עליי להמשיך באותו מעגל חסר טעם שיוביל אותי לשום מקום?
זכרתי את היום שבו טעיתי לראשונה, לא פחדתי אז, אז הייתי מישהו; הייתי לאדם שהעולם נשא אליו את פניו וחשב "לו רק יכולתי להיות כמוהו".
המקרה ארע לפני כשלוש שנים, במשרדי הגדול בהרבה מהגודל שלו הייתי זקוק שהשקיף לנוף מרהיב שלא הערכתי בזמנו בעוד שאני יושב על כיסא סגן המנהל הגדול והנוח שלי שמשום מה תמיד העניק לי תחושת חוסר סיפוק.
זו הייתה שעת לילה מאוחרת, עבדתי על ניירת שנאלצתי להגיש ביום שלמחרת, שיגרתי בזמנו.
"אתה כבר לא חוזר הביתה", התלוננה אשתי, אליסון, "ג'וש ואיימי –ילדיי- מתגעגעים אלייך, עוד לילה שאתה לא איתם", היא מילאה אותי ברגשות אשמה.
"אני לא מבין, את רוצה לומר לי שאת לא שמחה שיש לנו את הבית הגדול, ואת המכונית? העבודה שלי השיגה לנו את זה", כעסתי, מדוע היא לא הבינה שעשיתי זאת למענה, למען ילדיי הקטנים, בכדי שהם לא יאצלו לעבוד, בכדי שהם יחיו חיים נוחים חסרי דאגות.
"ואם אני אשקיע, רק עוד קצת, אולי יום אחד אהיה לנשיא החברה ואוכל לשהות בבית כול היום ולתת לסגן הנשיא שלי את כול העבודה השחורה, את לא חושבת שזה יהיה נהדר?!", ספק שאלתי ספק וידאתי.
"ברור שכן, ג'ון, אבל אתה אומר את זה כבר שנה וחצי, והילדים מתגעגעים אלייך, אני מתגעגעת אלייך, אני כבר לא רואה אותך אלא אם כן זה בשעה לא הגיונית", היא הסבירה את עצמה.
"אתה לא זוכר?! כשעוד רק היית מתמחה פשוט, היית לוקח אותי לחוף הים ולפיצריות בלבד, אך לא היה אכפת לי כי היית אתי", היא המשיכה.
"אז את אומרת שהיית רוצה לגור באיזו דירת חדר עלובה ולא היה אכפת לך?!", הקנטתי.
"ברור שלא, ג'ון, אבל אני גם לא צריכה ארמון, ואני בטוחה שאיימי תסתדר עם בית ברבי במקום לגור באחד", היא תירצה.
"טוב, ככל שאנחנו שחים בשיחה חסרת הטעם הזו, אני מתעכב אף יותר, אני אשתדל לחזור מוקדם, בסדר?", פתרתי, שכן ידעתי שלשיחה הזו אין מוצא, היא תמיד תרצה שאשאר עמה, אך היא לעולם לא תודה שהיא תתקשה לחיות חיים אחרים מהחיים הנוחים שאני עזרתי לה לבנות.
"בסדר", היא הסכימה, אולי מפני שאף היא התעייפה מהדיון החוזר ונשנה ואולי קיוותה שהפעם באמת אחזור.
"אני אוהבת אותך", היא אמרה והשיחה נסתיימה.
"גם אני אוהב אותך", לחשתי לחדר הריק, מייסר את עצמי על שלא אמרתי זאת אז, שלא הערכתי אותה מספיק, שחשבתי שאם אעבוד קשה מספיק, למרות שהיא לא ידעה זאת, היא תשמח יותר מאשר שאשהה עמה בדירת חדר עלובה.
חשתי בעייפות באותו לילה, בתסכול, נראה היה שמהיום שבו הפכתי לסגן המנהל, הניירת גדלה פי שלושה מיום ליום.
"דיגסבי המזדיין הזה, משליך את כול עבודתו עליי בעוד שהוא נח לו בביתו", קיללתי את מנהל החברה, יו דיגסבי, הפוץ הגדול ביותר שפגשתי בחיי. כיצד הוא הפך למנהל החברה? אני באמת לא יודע, לא הצלחתי להבין מדוע המנהל הקודם ישכור איש שכזה לתפקיד בעל כוח כה רב, מה שהפך אותו לגרוע אף יותר משהיה כשעבד במשרתי.
זה היה ללילה חמים ומשעמם, המזגן החליט לשבות, אולי מפני שהיה לו חם מדי מכדי לעשות את מה שנועד לעשות ואולי –כפי שחשבתי בזמנו- הייתה זו עוד קללה שהמטיר עליי האל מפני שהוא שונא אותי כל כך.
"שוב עובד עד מאוחר?!", שמעתי קול מוכר מדלת משרדי, הרמתי את ראשי, מטושטש מעט מרוב ניירת –וגם, למרות שלא אודה בכך, כול אותם לילות עשו את שלהם והיה עליי לרכוש משקפיים במהרה- כשהבחנתי באלכס לווינסון הצעיר, אחד מעבדיי החברה. וכן, כשאני אומר עבד, אני מתכוון לכך בכול מובן המילה. לא הבנתי מדוע ילד בן 22 נהנה לעבוד כל כך, אך לא חשתי ברצון רב להרהר בנושא.
"כן, אני רואה שגם אתה", עקצתי ללא סיבה מיוחדת, "למה אתה עוד פה באמת?", שאלתי מתוך נימוס.
"הרבה עבודה, אתה יודע איך זה, עושים קצת פה וקצת שם ופתאום אתה מגלה שהשעה היא אחת וחצי לפנות בוקר", הוא צחקק.
"אחת וחצי לפנות בוקר?!", הופתעתי.
"כן", הוא חייך לעברי חיוך מרושע.
"טוב, באמת הרגשתי דיי עייף", הודיתי, "ואליסון לא תשמח לגלות ששוב הגעתי הביתה בשעה מאוחרת כל כך", הוספתי.
"אז לך הביתה, תבלה קצת זמן איכות עם האישה, תישן טוב ותסיים פה מחר", הוא הציע.
"לו רק יכולתי, אך חוששני שהניירת הזו למחר", דחיתי.
"אז קח כדור", הוא הציע, חיוך עדיין מתנוסס על פניו הצרות.
"כדור?", שאלתי כלא מבין.
"כדור שיעורר אותך", הוא הסביר בזמן שהוא נכנס לתוך משרדי.
"ממתי כדורים עושים את זה?", שאלתי בהפתעה גמורה.
"מעכשיו", הוא חייך, "יש לי פה כמה, הנה קח", לאחר חיפוש ממושך בתיקו הוא הושיט לי קופסת כדורים קטנה ובה מספר כדורים לבנים ועגלגלים.
"אני לא חושב שאני זקוק לחפיסה שלמה", ניסיתי לסרב.
"תאמין לי, זה יעזור לך", הוא הבטיח ולאחר דברי פרידה נוספים, הוא נעלם.
הוא דיבר ברוגע, נראה היה שהכדור היה פשוט ומוכר, לכן לא דאגתי.
"וזה באמת עזר", חשבתי, "נשארתי ער במשך ימים שלמים, עובד ועובד ועובד ללא הפסק, ללא צורך להפסיק", שחזרתי.
"נכון, מידי פעם חשתי מעט מעופף או גלי חום, אך חוץ מזה, הכדורים הואילו לי מאוד", נזכרתי, "כך אף הספקתי לחזור לביתי ולשמח את אליסון".
בתחילה, כול שרציתי היה לסיים את עבודתי מוקדם, אך הניירת הלכה וגדלה, ועמה הצורך שלי בכדורים, בין אם פיזית ובין אם נפשית.
"היי אלכס", מצאתי אותו בתאו המשרדי הקטן, בין מיליוני תאים אחרים שזהים לשלו.
"היי ג'ון", הוא שוב חייך את אותו חיוך מרגיז, "מה מביא אותך למעוני הצנוע?", הוא גיחך.
"טוב, תהיתי אם אולי... אוכל לקבל עוד מהכדורים האלה שנתת לי באותו לילה לפני כשלושה חודשים", ביקשתי, "הם הואילו לי מאוד", הסברתי.
"אני בטוח", הוא הסכים, "הם הואילו לי בימים רבים", הוא הודה.
"אז?! אתה מוכן לחלוק עימי מעט?", שאלתי.
"כן, למה לא?!", הוא חייך שוב, "הנה, קח עוד חפיסה, אך זוהי הפעם האחרונה, הדברים הללו עולים כסף, אתה יודע", הוא הסביר, "לך לבית המרקחת, תקנה בעצמך".
"טוב", הסכמתי.
כעבור חודש וחצי מצאתי את עצמי בבית המרקחת.
כשהגעתי לרוקחת וביקשתי ממנה שתספק לי את אותם כדורים, הופתעתי לגלות שהייתי זקוק למרשם במטרה להשיגם.
"אלו הם כדורים לבעיות הקשבה", היא הסבירה, "הם נועדו לחולים קשים שזקוקים לעודף ריכוז. אך הם ידועים בהיפראקטיביות ובתלות רבה בהם לאחר שימוש לא נכון או לא נצרך", היא הסבירה.
עזבתי את אותו בית מרקחת מבולבל עד מאוד, אך ויתרתי במהרה, החלטתי שכל עוד אין אני יכול לרכוש את הכדורים הללו באופן חוקי, אין עלי להתאמץ יותר מדי.
"לו רק זה היה נשאר כך", חשבתי כעת.
"הכול באשמת יו הפוץ הזה!", כעסתי פתאום, התרוממתי מהשרפרף וחבטתי בו בקיר פעם אחר פעם אחר פעם.
לאחר שנרגעתי -מה שלא לקח זמן רב, כעת, אני חללש מאוד, לא כפי שהייתי בזמנו-, עברתי למיטה הזוגית והמאובקת.
נאבקתי בדחף להתרומם ממנה, שכן ללא המיטה, לא נמצא מקום לשבת חוץ מהרצפה, שנראתה מלוכלכת יותר מהמיטה (מעולם לא חשבתי שראיתי רמה כזו של לכלוך קודם לכן).
הרמתי את רגליי וחיבקתי אותן בידיי, מתנדנד שוב ושוב, נזכר באירועי אותו ערב. הטעות השנייה, אפשר לומר.
מעט ניירת, יום טוב, הייתי כמעט בטוח שאוכל לסיים את כול העבודה עד לשעה שבה הייתי אמור לסיימה ולהגיע הביתה, להשכיב את ילדיי לישון ולראות את אשתי היפהפייה. הו, כמה טעיתי.
"היי ג'ון!", שמעתי קול צרוד ונמוך במיוחד, היה זה יו דיגסבי.
"היי יו", התרוממתי במטרה ללחוץ את ידו, לאחר שעשיתי זאת התרחקתי במהרה, לא יכולתי לסבול את ריח הסיגר שתמיד עקב אחריו כמו צל.
"נהדר! אתה עסוק הערב במקרה?",הוא שאל.
"מדוע אתה שואל?", שאלתי.
"טוב, כי קיבלנו את החשבון של וילר ו...", הוא החל לומר כשהתפרצתי.
"וילר?! אתה מתכוון אנדי וילר?!", עיניי ברקו לשמע מילים אלו, אלו היו חדשות נהדרות לחברה, ולי אף יותר.
"כן, אתה עשית את זה, קיבלתי את החדשות לפני מספר דקות", הוא חייך, "אבל עדיין לא הספקנו להכין את המצגת הסופית, כפי שאתה בודאי יודע ואנו זקוקים לה מהר", הוא הסביר.
"כמה מהר?", שאלתי.
"מחר מהר", הוא השיב.
"מחר?!", הופתעתי.
"אני יודע שזוהי התראה קצרה, אך אם נעבוד כול הלילה... אני חושב שנספיק", הוא ניסה לעודד.
"אתה מתכוון אני", תיקנתי אותו בראשי.
"מה אתה אומר?!", הוא ספק שאל ספק ידע.
"אני אתחיל לעבוד על זה מיד", הסכמתי.
כעבור ארבע וחצי שעות מאתי את עצמי באזור העני של העיר, מחכה לסוחר במטרה לקנות ממנו את אותם כדורים.
עד היום אינני בטוח כיצד הגעתי מהמשרד לאותה סמטה אפלה, כול שאני יודע שוודאות הוא שחשתי עייפות כה גדולה ולאחר שיחה מעט מסתורית עם אלכס לווינסון, הגעתי הנה.
"למה לא?!", חשבתי לעצמי, "הכדורים מסייעים לי בעייפות וכך אני מצליח להגיע הביתה במהרה, אני הורג שתי ציפורים במכה אחת, אז למה לא?!", עודדתי את עצמי לבצע את העסקה.
"אתה הוא החבר של אלכס?", שמעתי קול מאחוריי.
"כן", השבתי, עייף יותר מאיי פעם.
"טוב, הנה הכדורים", הוא הוציא מקופסה גדולה ושחורה שקיק כדורים.
"כמה?", שאלתי.
" 200 ", הוא השיב.
"דולר?!", שאלתי בבהלה.
"כן", הוא השיב, "אבל אתה חדש, אז אני אוסיף לך עוד משהו מתנה, מה אתה אומר?!", הוא הציע.
"אני לא חושב שזה רעיון טוב", סירבתי, בזמנו, עדיין ראיתי בפגישה בסמטה אפלה כדבר מפוקפק, אך כול עוד רכשתי סחורה שברובה חוקית, לא ראיתי בכך עוון.
"עזוב שטויות, אתה תאהב את זה, תאמין לי", הוא חייך ושלף כדורים בצבע תכלת כשעליהם מצוייר פרפר מאותה קופסה.
"לא, באמת...", התנגדתי.
"אתה רוצה להישאר ער לא?!", הוא ספק שאל ספק ידע.
"כן", השבתי.
"טוב, זה יעזור לך הרבה יותר ממה שהדבר השני יעזור", הוא הסביר.
"באמת?!" ,שמחתי למשמע דברים אלה, "אולי גם הם חוקיים ברובם", ניסיתי לשכנע את עצמי בחפות הכדור.
"באמת", הוא חייך חיוך ערמומי לעברי, אך לא נרתעתי ממנו בזמנו. חבל שכך.
הוא צדק, אותם כדורים גרמו לי לערנות טובה בהרבה, ובמשך זמן רב יותר, אך בנוסף לכך, כשהפסקתי ליטול אותם, חשתי עייפות גדולה אף יותר משהכדורים האחרים גרמו לי. כמו רצתי 500 ק"מ, אך השינה סירבה לבוא.
מסיבה זו נטלתי את אותם כדורים לעיתים תכופות יותר ויותר, אותו סוחר הפך לחברי הטוב ביותר וכן, בתחילה הצלחתי להרשים את הבוס, אך לא את אליסון.
לאחר ימים רבים שבהם לא ראיתי את הבית, ולאחר שהצ'קים החלו לחזור, היא ככל הנראה הניחה שאני לא בדיוק עובד כפי שאמרתי, מה שהיה פחות או יותר נכון (כמיוחד לאחר שבאמת פוטרתי מעבודתי- כשנה לאחר מכן). בשלב זה, אמנם לא הודיתי בכך, אך הייתי מכור, הייתי זקוק לאותם כדורים כפי שלא הייתי זקוק לדבר מעולם. הסיבה שבשמה רכשתי את אותם כדורים בתחילה התפוגגה,. כעת, כול שחשבתי עליו היה להשיג את אותם כדורים. אני מניח שמסיבה זו לא נלחמתי על אליסון כפי שהייתי אמור להלחם. אהבתי אותה, יותר משאהבתי כול אישה בכול חיי, אך בזמנו אהבתי את הסמים יותר.
אני מעט מופתע שלא שמתי לב לכך אז, שלא הבחנתי בסימנים, שלא ניסיתי להפסיק.
"הזמן עבר, ועמו ימיי הזוהר", תיארתי בצחוק אווילי שנתווסף אליו.
"איפה הכסף שלי, ג'ון?", הוא אחז בצווארון חליפתי לפני כחודש.
"אני אשיג לך, אני מבטיח", רעדתי, בזמנו לא הייתי בטוח אם מהפחד או שמא זהו הצורך, שוב מציק.
"כדאי לך, ולא, אתה תסבול", הוא איים בזמן שאני ברחתי מחוצה לסמטה.
"וכעת אני כאן, במוטל העלוב והמלוכלך הזה, מחכה שהוא יבוא וירצח אותי", רעדתי.
היו לי עוד כדורים, אך תהיתי, האם עליי לעשות זאת? האם עליי להמשיך באותו מעגל חסר טעם שיוביל אותי לשום מקום?
"לא", החלטתי, "הכדורים הללו לא באמת עוזרים לי, הגיע הזמן שאפטר מהם, שאסיים את המעגל הזה שאליו נשאבתי.
בגללם איבדתי את הכול, את אליסון, את ילדיי, את העבודה שלי...", נאנחתי בתסכול.
"אני אתקן את הכול, אני אסע לאליסון, אני אסביר לה את הכול, היא תבין, אני יודע שהיא תבין, היא תעזור לי", החלטתי.
זו הייתה החלטה רגעית, החלטתו של אדם נואש שנזקוק למעט נחמה, היה זקוק לאהוביו, שאליהם התגעגע יותר ויותר עם הזמן, שהבין שאין אותם סמים עוזרים לו, לא באמת ושהגיע הזמן שהוא ישלוט בעצמו ויחזיר את חייו למסלולם, אם לא למענו, אז למען אהוביו.
ירדתי מהאוטובוס בתחנה הקרובה ביותר לביתי, סחרחורת אפפה אותי, עייפות רבה ונראה היה שרעידותיי הפחידו רבים מהעוברים ושבים.
כשהגעתי לשביל הגישה לביתי, תהיתי אם אני עושה לנכון, החלטתי שכן.
דפקתי על הדלת, "אלי?", שאלתי בקול צרוד, "זה אני, ג'ון", אמרתי ברכות, כעת הבנתי שלא שהיתי בביתי זמן רב לפני שאליסון הכריחה אותי לעזוב אותו.
"אלי?", שאלתי, ניסיתי לדפוק שוב כשגיליתי שהדלת פתוחה.
כשלתי לתוך הבית, השקט הבהיל אותי, "ג'וש? איימי?", קראתי להם, תוהה מדוע אינני שומע את צווחות האושר שלהם.
הלכתי לסלון, חושב שאולי שם הם נמצאים כשקפאתי בבהלה.
"לא!", צווחתי, "לא! לא! לא!", נעליי נתמלאו דם, דמה של אליסון.
"לא!", צווחתי בכאב, כרעתי לצדה.
ניערתי אותה כמו בניסיון להעירה, אולי להעיר את עצמי, להקיץ מאותו סיוט שבו אני שוכן, אך לשווא.
"לא! בבקשה לא! אל תעזבי אותי!", דמעות ניקבו בעיניי כשנשקתי לשפתיה הקרות כקרח.
"אני מצטער, אני כל כך מצטער!", חיבקתי את גופתה במשך זמן כה רב, מקווה שהיא תתעורר, שזוהי סתם בדיחה שנועדה להעניש אותי על כול אשר עשיתי, אך לשווא.
"אז... סופסוף הגעת למסיבה", שמעתי קול מוכר מאחוריי, היה זה אותו סוחר, הוא עמד מאחוריי, אקדח בידו.
"לא! בבקשה לא! אני מתחנן", פחדתי, ידעתי כי זהו סופי, רציתי לברוח, לנסות ולהלחם באותו סוחר, אך הפחד שיתק אותי.
"היית צריך לשלם לי, עכשיו תשלם בדרך אחרת", הוא ירה.
"עשית את המעשה הנכון", הסוחר חזר ואמר בראשו.
"הוא היה נחמד, אחרי הכול, אך לא היית לי ברירה, יש לי מוניטין לשמר", הוא ידע, "והכסף גם היה טוב", הוא חייך בינו לבין עצמו.
הוא יצא אל מחוץ לביתם של השניים ונס על נפשו, בדיוק בזמן שילדיהם של השניים ירדו מהאוטובוס בדרכם הביתה מיום מפרך בבית הספר היסודי.
"כן, אני אטפל בואלנס, אל תדאג בוס", הוא ניתק את הטלפון.
"אוח, כמה ניירת", הוא נאנח, "אך זה היה שווה את זה", הוא ידע.
"היי אלכס", היה זה יו בדלת משרדו של ג'ון.
"היי יו", חייך אלכס, "מה המצב?", הוא שאל.
"הכול נהדר, מרוצה מהקידום?!", הוא ספק שאל ספק ידע.
"כן", הוא הנהן, "מרוצה מאוד, אני חושב שהרווחתי אותו".
אז אהבתם? לא אהבתם? מקווה שתוכלו להגיב בביקורת בונה :).
תאחלו לי בהצלחה, אוהבת :-*.
כפי שהזכרתי הסיפור משתתף בתחרות סיפורי הפחד והאימה של אתר תחרויות הסיפורים כתיבה נוצרת:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10840424
עריכה, 29.5:
מספר דברים:
1.חשוב מאוד! תיכנסו לבלוג הזה : http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=513667
הוא של חברתי, "רוקסן" (אלה). היא כתבה פוסט שלדעתי מאוד חשוב שכול אחד יקרא.
2.בנוגע לסיפור הרגיל שלי, יש לי שאלה לקוראים.
כעת, סיימתי את פרק 22, אך נתקלתי בבעיה קטנה. לאחר שסיימתי לכתוב אותו והתחלתי לערוך, שמתי לב שקטעים רבים של המחזה שפחות או יותר הוזכר עד כה (זה שאלן כתב בעצמו) כתובים בסיפור, שכן בו מוזכרים האודישנים לתפקידים.
לאחר שקראתי את כול אותם קטעים תהיתי האם קוראיי יחפצו בכתיבה על המחזה.
והנה השאלה, האם תרצו לקרוא קטעים כתובים על המחזה, או שהוא לא מעניין אתכם? (אני לא בטוחה לגמריי שבמידה ותענו בשלילה אמחק את אותם קטעים, אך למרות זאת, רציתי לשאול לשיקול דעתכם)
מקווה שתוכלו להשיב... בינתיים, הספויילרים (שכוללים קטעים מהמחזה) נשלחים למנויים כפי שהם. במידה והפרק ישתנה, לא יישלחו ספויילרים נוספים. אך הפרק עדיין יעודכן ב- 2.6.
אוהבת :-*.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
