שלום לכם קוראים מסורים :).
אני מתנצלת שלא שלחתי ספויילרים למנויים, הסיבה היא שיש לי בעיות באינטרנט ומסיבה זו אין לי אפשרות להתחבר אליו ולשלוח את הספויילרים.
בשעה זו אני כותבת בביה"ס (בהפסקה) ואני ממהרת מאוד, לכן אני אוסיף את השירים לפרק בעוד זמן מה...
-ספויילרים יישלחו למנויים בקרוב-
הפרק:
פרק 22- לא, אני לא בסדר
הגשם מחוץ לחלון הכיתה חיזק אף יותר את קולות הגשם בראשי, את המראות המזוויעים של אותו לילה, את ג'ורג'.
לא הצלחתי להתנער מאותו זיכרון. בעבר, לפני שהתחלתי להשתמש, הצלחתי לגרש את הזיכרונות לאחר זמן מה, לנסות להתעלם מהם. אך כעת נראה היה שלא היה ביכולתי לעצור אותם.
כמו סרט, הם חזרו על עצמם שוב ושוב ושוב ללא מחדל, הגשם, היא, ג'ורג'.
חשתי כמו בחלום בלהות שאינני מצליח להקיץ ממנו, התמונות, הקולות, הלחישות, הם לא עזבו אותי אף לא לרגע, יותר ויותר מוחשיים בכל פעם.
"דיי! דיי! אני לא יכול יותר! פשוט תפסיק!", צווחתי בראשי, או לפחות כך חשבתי, מפני שלאחר שניות מספר כול הכיתה הסתובבה לעברי והמורה הפסיקה לכתוב על הלוח והביטה בי בתדהמה.
לארי בחן אותי בבהלה, הוא הביט בי כפי שמביטים ברוח רפאים, אמילי נראתה מודאגת אף יותר, ככל הנראה מפני שהיא לא הבינה כלל את מצבי.
"ג'ו, הכול בסדר?", שאלה אותי המורה בקולה הרך והנעים, קולה הזכיר לי את קולה של אותה אישה באותו לילה.
"לא", השבתי, "שום דבר לא בסדר".
הלכתי לעבר מרפסת חדרי, השקפתי ממנה לעבר חצרי הגדולה, ידיי החליקו על המעקה משמאל לימין, ומימין לשמאל שוב ושוב.
"אני בזירת הפשע", חשבתי, "או לפחות ה-כמעט פשע", תיקנתי את עצמי.
"דיי מוזר שמחשיבים התאבדות לפשע", חשבתי, "אלו הם חייך שלך, האם זוהי לא בחירתך להפסיק לחיות? ואם לא, מה הם כבר יעשו? ילכו לקבר שלך ויבקשו ממנו לשלם קנס?", גיחכתי.
נבהלתי לקול צלצול הפלאפון שלי. זו הייתה ליבי. לאחר מספר צלצולים החלטתי לסנן אותה. מוזר ככל שזה היה, נהניתי להיות לבד, רק אני, עצמי, ואנוכי, ועדיין לא הייתי מוכנה לחזור אל המציאות.
המחשבות הרעות החליטו לקחת הפסקה, ונהניתי לנוח מעט במשך יום אחד ולא לחשוב על נושאים חשובים כמו העבר, הכאב, המעמד החברתי וכדומה.
הרגשתי שבכך שנשארתי בחדרי כמו לקחתי הפסקה מהחיים, ורק כעת הבנתי מדוע נערים כה רבים חיכו לחופש הגדול; שכן אפילו בו הייתי עסוקה בלימודים ובניסיון להשאיר את המעמד החברתי שלי בדיוק באותו מקום שבו ניצב לפני החופש –עבודה שקשה אף יותר כשלא זוכים לראותך יום אחר יום- .
חזרתי לעבר המרפסת. השקפתי לעבר האופק, מעבר לחצר הגדולה שלי בעלת הבריכה ודברי הערך החיצוניים.
השכונה שלי ושל רוב המזרחיים הייתה דיי יערית, בין כול חלקת יער ניצבו להם מספר בתים מטופחים שנראו דומים מאוד האחד לשני. בכדי להגיע למרכזי הקניות, היה עלינו לנסוע במשך כחצי שעה.
בשעה מעין זו, השכונה הייתה שקטה, ילדים, ילדות, נערים ונערות עדיין לא סיימו את התחייבותם לחינוך בעוד שהורים לא סיימו את התחייבותם לעבודה משרדית או ביתית ולכן השכונה הייתה לסוג של שכונת רפאים. ריקה מאדם. טוב, זה והגשם היפהפה של אותו יום.
מעולם לא ראיתי גשם כה יפהפה, השמש עמדה באמצע השמיים הבהירים שכוסו במספר עננים שהמטירו גשם על האדמה.
נצרתי את אותו יופי שמימי וייחלתי שכול יום יהיה כזה, כה נעים ויפהפה ומיוחד בדרכו שלו.
"כיף לברוח", חשבתי, "זה עדיף על החיים האמיתיים", פסקתי, "בהרבה", הדגשתי.
לאחר שיעור ספרות, שוחררנו סוף כל סוף מהתחייבותנו הלימודית.
שמחתי, למרות הכול, מפני שהגיע הזמן להיבחן לדרמה ולהשגיח על ג'ו.
שלא כמו תמיד, במקום למהר לאודיטוריום, רצתי מהר מתמיד לכיוון בניין כיתות י"א.
פחדתי שג'ו יחליט לברוח, להבריז מהאודישנים של אלן ולחזור להרגליו הלא כל כך ישנים.
כשהגעתי לבניין, הבחנתי בו ובאמילי, שניהם עמדו אחד ליד השני, אמילי נראתה נסערת, ג'ו ניסה להציג חזות רגועה ומבדחת, אך ראיתי מבעד למשחק שלו, וידעתי שאמילי –שחקנית טובה יותר ממני ומג'ו- בודאי הבחינה בו אף היא.
"אני פשוט רוצה לדעת מה קורה איתך", היא אמרה בקול מתחנן, "אתה מתנהג כל כך מוזר בזמן האחרון: מתקשר אליי בוכה באמצע הלילה, מספר לי שנפרדת ממיליסנט ושאתה לא יודע מה תעשה עם עצמך, רועד כמו אנשים שגרים בקוטב הצפוני אך עדיין מזיע כמו אדם שנמצא בארובה, צווח באמצע השיעור ששום דבר לא בסדר, אתה בקושי מדבר איתי, ואתה עוד מנסה לעבוד עליי עם המשחק שלך?!", היא נראתה כמו סערת רגשות מהלכת. מעולם לא ראיתי כך את אמילי, נערה כה שקטה ונעימת הליכות הייתה כעת לנערה דאגנית וצעקנית במיוחד (תהיתי אם הייתה מתנהגת כך לו ידעה שהמסדרון לא ריק כפי שככל הנראה חשבה).
"זה שום דבר, אמי", הוא ניסה להרגיעה, "אז אני קצת חולה היום", הוא תירץ.
"זה לא זה, אני יודעת שמשהו לא בסדר איתך", היא ביטלה, "אל תחשוב שאני היחידה שחושבת כך, גם לארי חושב כך, למרות שגם הוא התחיל להתנהג מוזר לאחרונה, ואפילו רוג", היא ציינה.
"היא חברה שלך, לא שלי", הוא תירץ.
"אבל היא בחיים לא הייתה מציינת שאתה מתנהג מוזר לולא היית ככה", היא הסבירה את עצמה, "אתה יכול לספר לי, אתה יכול לסמוך עליי", היא הניחה את ידה בידו.
"הייתי מספר, אבל זה באמת כלום!", הוא הכחיש.
"אז אתה מודה שלפחות יש 'משהו'?", היא ספק שאלה ספק וידאה.
לפני שהוא הספיק לענות, החלטתי שהגיע הזמן לכניסה הגדולה שלי, "היי ג'ו, אמילי", בירכתי אותם לשלום.
"הו, היי לינדז", ג'ו חייך לעברי חיוך רועד ואסיר תודה.
"היי", זרקה אמילי באדישות יתר, לחייה סמוקות, היא לא שמחה לראותי במיוחד.
"אז, אתם באים?! אנחנו נאחר לאודישנים", זירזתי אותם.
"כן, בטח!", העלאת הנושא העלתה חיוך על שפתיה של אמילי.
"אז יאללה, בואו נלך", זירזתי שוב והתחלנו ללכת.
"זה לא נגמר", שמעתי את אמילי לוחשת לעבר ג'ו, פחד חלחל בתוכי שמא תגלה, וידעתי שג'ו חש כמוני.
"הבאה בתור!", זעק אלן לאמילי שתעלה על הבמה, היא הייתה הבאה להיבחן.
ג'ו התכוון לשחק עמה בסצנה שבה הנערה ונער שחיזר אחריה מנסה לשוח עמה, אך היא נסערת מסיבה זו או אחרת ולכן היא מנסה להיפטר ממנו.
לנער קראו ויין, לנערה קראו אליזבת', אלי בקיצור.
ויין: "מה קרה? את יכולה לספר לי", ניסה ג'ו לשחק, והייתי חייבת להודות; למרות הקושי שחש, הוא עדיין היה שחקן חלומי.
אלי: "אתה לא תבין, אתה לא תוכל להבין", שיחקה אמילי, מושלמת מכול בחינה.
ויין: "איך את יודעת שאני לא אבין אם עדיין לא סיפרת לי?", הוא שאל.
אלי: "זה פשוט... אני לא חושבת שמישהו יכול להבין", היא דחתה.
ויין: "אולי לא", הוא אחז בידה כפי שנכתב בתסריט, "אולי אני אוכל לעזור לך".
הם שיחקו באופן כה אמיתי, שלמרות שהמחשבה על אמילי וג'ו כזוג העבירה בי חלחלה, הצלחתי לחשוב בקלות על ויין ואלי כזוג.
ג'ו קירב את אמילי לעברו, הם היו כה קרובים אחד לשני, הם התכוננו לכמעט נשיקה שנכתבה בתסריט כשבהפתעה גמורה, אמילי נטשה את ידו ורצה אל מחוץ לבמה.
"וואו", חשבתי, "אני קראתי את התסריט ועדיין הופתעתי", נדהמתי.
"בראבו! פשוט... בראבו!", חייך אלן, מעולם לא ראיתי אותו מאושר כל כך, "תגיד ג'ו, אתה מרגיש טוב? אתה לא נראית דיי חולה", העיר אלן.
"כן, אני קצת חולה היום", הוא אמר כבדרך אגב בעוד שהוא שולח מבט זהיר לאמילי שנראתה לא מרוצה כלל וכלל מתשובתו.
"ג'ו, אתה יכול לשבת, אמילי, תשחזרי את סצנת המראה", הורה אלן.
"סצנת המראה?", שאלתי את עצמי, "איך לעזאזל היא תדע מה זה אומר?", אך היא ידעה.
ג'ו התיישב לידי, הוא היה היחיד, ישבתי בשורה ריקה, שכן שאר הנערים התרחקו ממני כפי שאדם בורח מכלב מוכה כלבת.
הוא רצה לומר דבר מה, אך שנינו כמעט מיד הופנטנו ממשחקה של אמילי:
אלי: "אני נראית בדיוק כמוה", היא התכוונה לסבתה, זו הייתה סצנה שבה אלי בוחנת את כול אותן עתיקות (כולל מראה) שניצבו בחדרה הישן-חדש ומוצאת תמונה של סבתה, זו שלא ידעה על קיומה קודם לכן.
אלי: "עכשיו אני יודעת למה אני נראית כך; שיער חום כהה ועיניי דבש משעממות, מעולם לא דמתי להוריי. הייתי בטוחה במשך זמן כה רב שאני מאומצת!", מעט אילוץ נשמע בקולה של אמילי.
אלי המשיכה לחטט בין חפציה של סבתה כשהיא גילתה את היומן.
אלי: "זיכרונותיה של אליסה בואיינג 1949-1953 'תקופת התיכון' ", קראה אלי כותרת של ספר סתמי.
אלי: "היה לה יומן, בדיוק כמו שלי יש, ואת אותו שם משפחה", היא אמרה, "זה כבר ממש ממש מוזר", היא נראתה מעט מפוחדת.
"טוב, זהו אמילי, אני חושב שזה מספיק", הוא עצר אותה, כול חבריי חוג הדרמה נראו מאוכזבים, רק בעיניו של אלן ברקו כוכבים זוהרים וחיוך סרטוני.
"אני צריך לדבר איתך", שמעתי את ג'ו פתאום, משחרר אותי מקסמה של אמילי.
"כן, קרה משהו?", שאלתי.
"אני הולך בקרוב, יש משהו שאני חייב לעשות", הוא השיב.
"מה?! על מה אתה מדבר?", שאלתי.
"לינדזי, תורך", אלן הורה לי.
"אני אסביר עוד מעט, לכי תראי להם כמה את מיוחדת", הוא קרץ לעברי.
כעת כולם נראו מאוכזבים אף יותר, אך לא היה אכפת לי, "הם יכולים לקחת ממני הרבה דברים", חשבתי, "אך לא את זה".
עליתי לעבר הבמה, התכוונתי לשחק את תפקידה של אלי, למרות שידעתי שלא אזכה בו.
"איזו סצנה?", שאלתי בביישנות יתרה.
"הממ... מה את חושבת על הסצנה בעמוד 39?", הוא שאל.
עברתי לעמוד, זו הייתה סצנה שבה הנערה רבה עם הוריה, היא כועסת עליהם שלא סיפרו לה על סבתה כול אותן שנים (היא כלל לא ידעה למי שייך הבית עד שמצאה את כול אותן עתיקות) ומגלה שהם לא דיברו עמה שנים מפני שהיא לא התעלמה מהסרטן של אביה.
"אני דיי צריכה שני אנשים שישחקו את זה איתי", הערתי.
"אמילי, ג'ו", הוא הורה, השניים עלו על הבמה, למרות שלא נזדקקו להופעה נוספת.
"לינדזי, את תשחקי את אלי, אמילי את האימא, ג'ו, האבא", הורה אלן במהירות, "אקשן!", הוא זעק, והתחלנו.
אלי: "אני לא מאמינה שבכלל לא סיפרתם לי עליה! חשבתי שהיא נפטרה לפני זמן רב ולכן החלטתם לא להזכיר אותה", זעקתי לעבר ג'ו ואמילי.
האימא: "עשינו את מה שהיינו חייבים לעשות", תירצה אמילי.
אלי: "לא נכון! יכולתם לעשות את הכול אחרת, בגללכם אני לא הכרתי את הסבתא היחידה שאיי פעם הייתה לי. למה?", שאלתי.
האבא: "היינו צריכים לשמור ממנה מרחק", ג'ו ניסה להסביר, "היא פשוט לא התאימה את עצמה אלינו", הרצין ג'ו.
אלי: "מה?! היא לא הסכימה לחיות בשקט בזמן שגססת מול העיניים שלנו?! זה מה שכל כך הפריע לכם?! אתם לא מבינים שאסור היה לכם לחיות בשקר? שהיה עליכם להודות בכאב ולנסות להתמודד אתו, לא להתחבא מאחוריי צללים וחומות", צעקתי.
האימא: "אני... אני... אני הולכת לפרוק את הסלון", תירצה אמילי וברחה מהבמה, נסערת כפי שהאם אמורה להיות.
האבא: "את לא יכולת פשוט לעזוב את זה בשקט?", רטן האב ואף הוא יצא באיטיות מהבמה.
אלי: "למה כל כך קשה להם להבין שנמאס לי לחיות בהכחשות? שנמאס לי לחיות בשקר?
הגיע הזמן שאספר לעולם מי אני, שהם יבינו את האמת שלי ואת הנטל, שאתקן את טעויותיי ואתמודד עמן", דמעות זלגו בעיניי, כפי שנאמר בתסריט.
"מדוע הם לא מבינים? מדוע הם חושבים שאני מכבידה עליהם לשווא? שאין אני כואבת בדיוק כמוהם אם לא יותר?", שאלתי את הקהל.
"מדוע הם לא מבינים שהייתי זקוקה למישהו שיהיה אמיתי, שיגרום לעולם להיראות הגיוני בפניי? שיסכים עמי שאין זה סתם סיוט מתמשך.
היא יכלה להיות האישה הזו בשבילי, היא יכלה לעזור לי. וכעת כול שנותר ממנה הם בית ישן, אבק וזיכרונות שלא הכרתי", מחיתי את דמעותיי כפי שנכתב בתסריט וירדתי מהבמה, כואבת את כאבה של אלי, מזדהה עמה יותר משחשבתי.
חזרתי למקומי לצד ג'ו ואמילי, השניים בחנו אותי בתמיהה.
"את בסדר?", שאלה אותי אמילי, עיניה בוחנות אותי בתשומת לב.
"לא, אני לא בסדר", השבתי, "התסריט הזה עצוב מדי, אני רוצה להפסיק".
כשהגעתי לעמותה, השקט ששרר בבניין הפחיד אותי. לרוב, כשהלכתי לאחת מהעמותות הרבות שבהן אני חברה, רעש אינסופי ומטריף חושים שרר בכול חדר וחדר. הפעם, כול שנשמעו היו נביחותיהם של מספר כלבים, אף הן חרישיות.
צעדתי לעבר הקבלה והודעתי על הגעתי. לאחר שיחת חולין קצרה בנוגע להפגנה ומספר ברכות, המזכירה התורנית הורתה לי ללכת ולבדוק את מצב המים בכלובים.
שנאתי את הכלובים שבהם שהו החיות, חשתי שאין עליהן להיות כלואות, אלא חופשיות לעשות כרצונן, אך ידעתי שזוהי לא אפשרות שניתן לשקול.
"קייסי באקסטר! מה את עושה פה?", שמעתי קול מוכר מאחוריי.
"צ'אנדלר?!", ספק שאלתי ספק וידאתי, מזהה מיד את עורו השזוף ואת שיערו שדימה להבות, "מה אתה עושה כאן?", שאלתי, מבולבלת מעט.
"באתי לחתום על מספר מסמכים, לתרום סכום כספי, וברגע זה לראות מה שלום החיות", הוא הסביר, "את לא אמורה להיות בביה"ס עכשיו?!", הוא העיר.
"לא הסתדר לי ללכת היום", הסברתי.
"טוב, כל עוד בחרת בפעילות מועילה, אני מניח שזה לא כל כך נורא", הוא חייך לעברי.
"האמת היא שאני דיי שמח לראות אותך, רציתי לדון עמך בקשר למספר הפגנות נוספות שאני מתכנן לארגן, ומפני שזו של אתמול נחלה הצלחה כה גדולה...", הוא החל להציע כשהתפרצתי.
"אני אשמח לעזור לך לארגן את שאר ההפגנות", הסכמתי במהירות, מאושרת מתמיד. התקשיתי להאמין שזכיתי בהזדמנות שכזו, שצ'אנדלר- אחד האנשים העשירים ביותר במדינה מאפשר לי לעזור לו. נראה היה שרק אתמול ניגשתי לעברו באחת מהפגנותיו (צ'אנדלר תרם רבות לקהילה, עוד לפני שפגשתיו) והתחננתי בפניו שיקשיב לרעיונותיי.
הוא לקח אותי ברצינות, הוא הקשיב לי, מפני שאף הוא החל לייסד את האימפריה שלו כשהיה בן גילי, והאמין שאדם אחד יכול לשנות את העולם בדיוק כפי שפרפר מסוגל לשנות את ההיסטוריה.
שמחתי שסוף כל סוף יכולתי לקחת חלק גדול יותר ולתמוך אף יותר בעקרונותיי ובחסרי המזל, אולי אפילו לשנות משהו בעולמנו השטוח. והכול בזכותו. הייתי אסירת תודה בפניו.
"נהדר!", אף הוא נראה מרוצה, "אם כך, לאחר שתבצעי את מה שבאת לבצע, בואי למשרד שלי, אני רוצה להתחיל לתכנן כבר היום!", הוא הוסיף, עיניו הכחולות קרנו בהתלהבות ילדותית.
"חכה, אני רק אבדוק את המים של החיות ואני אבוא איתך כבר", הסכמתי, ולאחר מספר דקות, מצאתי את עצמי במרצדס כסופה בדרך למשרדו של צ'אנדלר במזרח הרחוק.
"זו... הפעם... האחרונה", לחשתי לעצמי לאחר שהתרוממתי משירותי ביה"ס, מאוכזבת מעצמי. אך עם זאת, חשתי נהדר.
"לארי בטוח ירצה אותי עכשיו", חשבתי, "מחר אני אבוא אליו ואנסה להיראות מעט יותר סקסית וקשה להשגה מבדרך כלל. הוא בטוח ירצה אותי כעת, נכון?!", חשבתי, "או שאולי אני עדיין שמנה מדי?", דאגות החלו לכרסם, "אולי אני פשוט לא יפה מספיק?".
את המחשבות הללו קטע מסרון מסנדי:
"היי מותק, אנחנו מתכוונות להיפגש היום יותר מאוחר בבית שלי, תגיעי כשתוכלי.
ס' ;) ".
"אוי! כדאי שאמהר לתחנת האוטובוס אם כך, שלא אפספס את האוטובוס של ארבע", ולאחר מבט חטוף במראה (שערך כ-15 דק'), מיהרתי.
"היי רוג! רוג!", שמעתי את קולה של אמילי מאחוריי. העדפתי להתעלם ממנה. "מדוע היא לא מבינה שאני לא רוצה לדבר איתה, שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד?", הייתה זו שאלה שמאז היותי קטנה לא הצלחתי להשיב עליה.
"רוג! חכי!", שמעתי אותה מאחוריי, לבסוף, כהרגלי, ויתרתי.
"מה?", שאלתי בכעס, אך היא לא נרתעה, מורגלת למזגיי הרוח שלי.
"קיבלתי את התפקיד! קיבלתי את התפקיד הראשי! אני היא אלי!", היא חיבקה אותי, כמעט מיד הדפתי אותה ממני, שנאתי מגע אנושי.
"אני... שמחה בשבילך", ניסיתי להביע תמיכה.
"כן, מעולם לא הייתי כה שמחה בכול חיי!", היא החלה לקפץ, הו למה היא החלה לקפץ?
"טוב, חוץ מהפעם ההיא, את יודעת", היא הסמיקה.
"אולי תתגברי על זה כבר?! למה קשה לך להבין שזה לא יקרה?", ניסיתי להחזיר אותה למציאות.
"את פשוט מקנאה מפני שלך אין אף אחד", היא דחתה את התנגדותי.
"זה לא נכון", חייכתי חיוך ציני.
"הא?!", היא הופתעה, לא הופתעתי מכך, "ממתי את מתעניינת במישהו?", היא שאלה כלא מבינה.
"אויש נו אני סתם צוחקת, תלמדי להבין בדיחות, מותק", שיקרתי, פשוט לא רציתי לדבר על זה.
"אה...", היא נאנחה, נראה היה שהיא ציפתה לשמוע מעט על חיי שלי.
"ראית את ג'ו במקרה?", היא שאלה.
"לא, למה? הוא החליט להיות מוזר יותר מהרגיל?", הקנטתי.
"אל תדברי עליו ככה!", אש זהרה בעיניה.
"הוא התחיל לצרוח באמצע הכיתה שהמורה תפסיק או משהו כזה, ואז עוד אמר לה ששום דבר לא בסדר", הצגתי את התיק, "אני שונאת גיאומטריה, אבל אני לא חושבת שג'ו רצה שהמורה תפסיק מפני שהיא מכאיבה לראשו", הסברתי את עצמי.
"קצת קשה לו עכשיו, זה הכול", היא גוננה.
"שיהיה", אמרתי באדישות, ג'ו לא עניין אותי במיוחד.
"אם רק תנסי להכיר אותו...", היא החלה לומר כשעצרתי אותה.
"אין לי שום סיבה להכיר אותו, אני לא מחפשת להרחיב את מעגל החברים שלי", חתמתי את הנושא.
"אולי תפסיקי להציג את הגישה הזו של חוסר האכפתיות ותתבגרי?! תראי, אני יודעת שמה שקרה היה ממש ממש נורא אבל... את לא חושבת שכדאי שתנסי להמשיך הלאה ולא להרחיק ממך את האנשים שאוהבים אותך?!", היא ידעה שתשובתי תהיה אחרת מזו שלה קיוותה, וכשהיא העלתה את הנושא, התרחקתי ממנה.
"לאן את הולכת?", היא זעקה לעברי, תערובת של כעס ואכזבה בעיניה.
"לחבר שלי, כמובן!", הקנטתי בזמן שהלכתי לכיוון תחנת האוטובוס.
הפלאפון שלי צלצל ללא סוף, לינדזי, אמילי, לארי, שלושתם צלצלו שוב ושוב ושוב, אך סירבתי לענות.
הייתי זקוק למעט בדידות, לשקט, אך לצערי הרב ראשי עקב אחריי, ועמו הזיכרונות.
הייתי זקוק לסם, ידעתי זאת, ידעתי שבעזרתו אוכל לשכוח שוב, אך לא זה היה לדבר שלו כה השתוקקתי כעת.
רצתי משכונה אחת לאחרת –שכן, נראה היה לי שימצאו אותי במהרה בתחנת האוטובוס- עד אשר הגעתי למחוז חפצי.
התחבאתי באחד השיחים, מנסה שלא למשוך תשומת לב רבה, ידעתי שגם כך נראיתי כמו מטרידן מוזר שיש לאסור על השגת גבול –ומספר עבירות נוספות-, אך רק רציתי לראות אותה, לבהות בה לרגע, לדעת שהיא בסדר.
שמחתי לגלות שהיא נשענה על מרפסת חדרה, היא הביטה אל האופק, ככל הנראה נוצרת את היופי של אותו יום, הגשם והשמש מצטלבים יחדיו לנוף מרהיב שרק היא יכלה להעריך.
אהבתי בה את התכונה הזו, שהיא יכלה להעריך את הדברים הקטנים שבעולם, תכונה שתמיד ביקשתי לרכוש, אך לא הייתה בהישג ידי.
באותו רגע רציתי לקרוא לה, לומר לה שאני מצטער ושאני אוהב אותה, שאני מתגעגע אליה, שמהרגע הראשון שבו היא ברחה ממפתן ביתי, כאב בלתי נסבל מילא את חיי בנוסף לכול שאר הכאב שנשאתי עמי.
למרות רצוני הרב לעשות זאת, ידעתי שאין אני יכול. דבר לא השתנה, לא יכולתי לסכן אותה, להסתיר ממנה את האמת. ידעתי שהיא לא תבין, היא לא תבין מדוע התחלתי להשתמש, והיא לא תתחשב בי עד שאספר לה מדוע, וכשאעשה זאת... היא לעולם לא תרצה לראות אותי שוב.
מיליסנט תמיד הייתה לנערה שעשתה את הכול נכון, תמיד התלמידה למופת, הנערה המקובלת ביותר בביה"ס, בעלת הנימוסים וההליכות, תמיד מנסה להציג חזות של נערה חזקה וחסרת פגמים.
היא הורידה את המסכה הזו בפניי, השתוקקתי לעשות כמוה, אך היא לא תבין את הטעות שלי, איש לא יבין.
נערה צעירה תפסה את עיני, זו הייתה אחותה של מיליסנט, היא רצה כמו משוגעת פנימה לתוך ביתה, קוראת לאחותה.
נבהלתי, תהיתי מדוע קייטלין דאגה כל כך, במיוחד מפני שהיא ואחותה מעולם לא דיברו יותר משתי מילים בשבוע, אם בכלל.
לאחר מספר שניות, נראה היה שאף מיליסנט שמעה אותה. היא עזבה את המרפסת ונכנסה לחדרה.
שמעתי את הדלת של חדרה נפתחת ע"י מפתח (?) וזה הכול.
"קרה לה משהו", מיהרו קולות לומר, "אתה נטשת אותה, והיא עשתה משהו", הם האשימו.
"לא", הכחשתי.
"קייטלין מתפרצת לביתם וזועקת בשמה? מיליסנט מחמיצה יום בביה"ס? האם כול זה נראה לך הגיוני?!", הוא הסביר את מסקנתו.
"לו רק יכולתי...", ניסיתי לומר כשהקול התפרץ.
"אתה יכול, בראשך, אתה יכול לומר לה את כול אשר רצית לומר, לספר לה את האמת, והיא תבין, כול זאת אם תיקח את הסם...", ניסה הקול לפתות.
"לא, אני לא אעשה את זה שוב", סירבתי.
"למה לנסות ג'ו? אתה יודע שתחזור לזה בסופו של דבר, אתה לא יכול להתמודד עם הזיכרונות הללו, אתה חלש מדי, אז תפסיק עם המשחקים ותתקשר ללנדון", ציווה הקול. וכך עשיתי.
"מיל?! אחות, את פה?", קראתי בקול בבית הריק.
"יש מצב שהיא עוד בחדר שלה?", שאלתי את עצמי.
"אולי, הרי את לקחת את המפתח איתך", אמר קול בראשי.
"מאתמול עד ארבע וחצי בצהריים?! זה לא טוב", הגדלתי את מהירותי.
רצתי במעלה המדרגות, "אני מקווה שהיא לא עשתה משהו בזמן שלא הייתי", פחד ניתץ בעיניי.
לאחר אירועי האתמול, דאגתי למיליסנט. אמנם מעולם לא הסתדרנו במיוחד מאז שאבא עזב, אך היא עדיין הייתה אחותי, ואני מניחה שהמשפט "אתה לא יודע כמה אדם חשוב לך עד שאתה מאבד אותו" נכון; כי אתמול הייתי כמעט בטוחה שאני אעבד אותה, לנצח, ופחדתי מכך, פחדתי מאוד.
כמה זמן רכנתי על אותו מעקה ובחנתי את היופי השמימי של אותו יום? אינני יודעת, כול שידעתי בזמנו הוא שחשתי נהדר ושאותו נוף מרהיב אסף את נשימתי עמו ועף עמה למקומות רחוקים וקסומים.
"מיל?! את עדיין בחדר?", שמעתי קולות מחוץ לדלת חדרי.
זיהיתי את קולה של אחותי, אך הוא נשמע שונה מבדרך כלל, מודאג ומפוחד, כמו קולה כשהייתה ילדה קטנה ושברירית.
"בחזרה למציאות", חשבתי בצער בזמן שיצאתי מהמרפסת לעבר דלת חדרי. כמו שמעו אותי, הכאב החל לחלחל שוב לתוך גופי, הזיכרונות, המחשבות המעיקות, כול התחושות הללו בבת אחת גרמו לי לחוש בבחילה ולראשי לכאוב עד מאוד. כעת הייתי בטוחה- החופשה נגמרה.
"כן, אני עוד פה", השבתי באי רצון.
שמעתי קול מפתח נכנס לתוך מנעול דלתי ולאחר מספר שניות הדלת נפתחה ובכניסה ניצבה לא אחרת מאשר אחותי, קייטלין.
"היי", בירכתי אותה לשלום.
"היי", היא החזירה, עיניה נראו בוכיות, נראה היה שהיא עומדת לפרוץ בבכי.
"את בסדר?", שאלתי אותה.
"את לא חושבת שאני צריכה לשאול אותך את השאלה הזו?", היא הקניטה.
"אולי...", השבתי באדישות.
"למה עשית את זה?", היא שאלה לאחר מספר דקות.
"הייתי שיכורה, ו...", ניסיתי לספר לה. רציתי לספר לה שאני מתגעגעת לג'ו, לאדם היחיד שבאמת אהבתי והחזיר לי אהבה, זה שרק לאחר שנעלם מחיי הבנתי כמה אני זקוקה לו. שאני מתגעגעת לחברתי הטובה שעליה סמכתי מאז אותו יום בגן החובה שבו היא הרביצה לילד קטן שחטף את בובתי האהובה מכול בארגז החול והחזירה לי אותה. שאני מתגעגעת לאבא, שהתגעגעתי אליו מאז ומעולם. אך נמנעתי מלספר לה על כך מפני שהכרתי את החוק הבלתי כתוב "אל תזכירו את אבא" שכמו נכתב בכניסה לביתנו.
אך לא יכולתי, לא יכולתי להודות שאני חלשה, שאני בודדה, שאני אוהבת אותו. שאני מתגעגעת אליה, למרות שבגדה באמוני ולקחה ממני את אהוב ליבי. שאני מתגעגעת אליו, למרות שמעולם לא הסתכל לאחור, לא יכולתי להודות בתבוסה.
הכאב היה גדול מנשוא, המחשבות והזיכרונות בראשי סחררו אותי, הכול חזר בבת אחת וגרם לי לחוש ברע.
התיישבתי על מיטתי, שקט שרר בחדרי, היא חיכתה לתשובה, תשובה שלא יכולתי לנסח במילים.
"ו...? היית שיכורה ו...?", היא רצתה לדעת, היא הייתה חייבת לדעת, כדי לסגור מעגל ולהשלים עם המעשה. אך לא יכולתי לספק לה את התשובה שבה חשקה, פשוט לא יכולתי.
"ורציתי לעוף", השבתי לה, מפני שזה הדבר היחיד שיכולתי לומר.
ישבתי בתחנת האוטובוס, רחוקה ממספר אנשים, ראשי בין ידיי, תוהה היכן ג'ו נמצא.
"לאן הוא נעלם?", שאלתי את עצמי, מפוחדת. רגע הוא היה שם ורגע לאחר מכן הוא נעלם, לאחר שביצעתי סצנה עם אמילי בלבד (אלי ואמה), כשירדנו מהבמה, הוא נעלם מעל פני האדמה.
"אולי הוא הלך לבית שלך, אולי הוא ניסה להתחמק מאמילי או משהו...", ניסה קול לתרץ.
"אולי...", לא השתכנעתי –בעיקר מפני שהוא לא ענה לפלאפון-.
קיוויתי שהאוטובוס יגיע מהר היום, שאולי כך אוכל להגיע לביתי ובאמת למצוא שם את ג'ו, מחכה לי על מפתן הדלת, מחייך.
"אכפת לך שאני אשב כאן?", שמעתי קול ביישני מאחוריי. הסתובבתי בכדי לגלות נערה יפהפייה, גבוהה, בעלת עיניים כחולות ושיער בלונדיני.
"כן, בטח", הפניתי את ידי כמזמינה.
היא התיישבה על הספסל, בצדו השני, לא הופתעתי.
"לינדזי", הצגתי את עצמי, היא ידעה מי אני, אך חשתי בצורך לעשות זאת בכל מקרה.
"סטייסי", היא הציגה את עצמה, נראה היה שהיא חשה מעט אי נוחות.
"את בשכבה שלי?", שאלתי אותה.
"כן", היא השיבה, מנסה לשים קץ לשיחה.
"איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?", שאלתי אותה.
"אני לרוב מסתובבת עם נערות מ-י"א או מ-י"ב ", היא הסבירה.
"אה... זה מסביר הרבה".
"כן...", היא נאנחה.
"אכפת לך שאני אשאל אותך מדוע את כ"כ עצובה או מצוברחת?", שאלתי לאחר מספר דקות של שתיקה מביכה.
"בגלל שאני שמנה ומכוערת ואף אחד לא רוצה אותי ואני לא מצליחה לעמוד ברף שהחברות שלי מציבות בפניי", היא השיבה בכנות גמורה, הנחתי שהיא חשה בנוח לשוח עמי, הרי למי כבר אספר?
"את?! שמנה?! את צוחקת נכון?!", הופתעתי.
"לא, כלל וכלל לא", היא השיבה בקול דיכאוני, מתעלמת מתגובתי המופתעת.
"מי החברות שלך, הילדות הרזות האלה?", התבדחתי.
"כן", היא השיבה.
"וואלה?!", הופתעתי, "את לא נראית מתאימה להן", הערתי.
"למה, מה אני לא מספיק טובה בכדי להיות אחת מהן?", היא תקפה.
"לא, לא, לא, את פש... פשוט נראית נחמדה יותר מהן", השבתי, מבוהלת.
"הן מאוד נחמדות, את פשוט לא מכירה אותן", היא גוננה.
"כן אני כן, סנדי חיזרה אחרי מיליסנט מהרגע שבו היא הגיעה לתיכון, אני מכירה אותה טוב מאוד, מעט יותר ממה שהייתי רוצה, למען האמת", תיקנתי.
"טוב, הדעה שלך לא משנה בכל מקרה", היא פתרה.
"אולי לא, אבל זה לא אומר שאני טועה", גוננתי.
"אוח, את פשוט לא מבינה, אנשים רבים לא מבינים אותנו", היא נשמעה מצוברחת אף יותר.
"אולי מפני שלא כול החיים קשורים ליופי ולרזון", הצעתי פתרון לבעיה.
"בטח שכן! אסור להיות שמנה! אסור להיות מכוערת! לעולם!", היא נבהלה מהצעתי.
"טוב... זוהי דעה של אדם אחד", אפשרתי לשתי הדעות להתקיים.
"אדם שלא קיים", היא הכאיבה.
כעת נשתתקתי, עצרתי את הדמעות בעיניי. כשהיא אמרה זאת, חשתי כאב חד שהתפשט בתוכי.
"אני מצטערת", היא התנצלה לאחר מספר שניות, "לא התכוונתי לפגוע בך".
"את כן", תיקנתי אותה.
"טוב, אז כן", היא ויתרה, "אבל אני עדיין מצטערת", לא הגבתי.
"אני באמת מצטערת, אני לא התכוו... פשוט כעסתי", היא התנצלה שוב.
"זה בסדר", החלטתי לסלוח לה לבסוף, יותר מפני שידעתי שהיא לא תניח לי עד שאעשה זאת, "את לא היחידה שחושבת שאני אבק ברוח כרגע", הסברתי.
שוב שתיקה מביכה, כעסתי על אותה סטייסי, כעסתי שהיא חשבה שנושאים כה שטחיים חשובים, כעסתי שהיא ניסתה לשכנע את עצמה בחברות אמיתית עם נערות שידעתי שלא מכירות את המושג ויותר מכול- כעסתי עליה מפני שהיא יכלה להתעלם ממני כמו כולם, אך היא בחרה בדרך אחרת ולבסוף רק הכאיבה אף יותר.
היא לא ראתה אותי כנערה, אלא כיצור, היא הלכה אחרי העדר למרות שהייתה לה האפשרות לעשות אחרת.
באותו רגע שנאתי את סטייסי, שנאתי אותה יותר מכול אדם ששנאתי בכול חיי הקצרים.
"אני באמת מצטערת", שמעתי את סטייסי שוב בזמן שעלינו לאוטובוס.
החלטתי שלא להגיב, באותו רגע, היא נראתה לי כה חסרת חשיבות, כה קטנה, רציתי למחוץ אותה. ידעתי שזה יהיה קל, לשבור אותה. אך החלטתי לחוס על חייה, לעת עתה בכל אופן.
הפרק ארוך, אני יודעת, הוא כך מפני שהשארתי את הקטעים של המחזה, כפי שהיחידה שהגיבה בנושא הציעה.
לגעתי זה עדיף.
מקווה שתוכלו להגיב ביקורת בונה :).
אוהבת :-*.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
