היי:).
אז...אני מעט מאוכזבת ממצב התגובות בפרק הקודם,אבל אני מקווה שזה ישתפר:).
-ספויילרים יישלחו למנויים מיד לאחר הפרק-
שיר לפרק-James Blunt - Goodbye My Lover:
http://www.youtube.com/watch?v=CLZn6BlgDDY
אני מקווה שכל מי שקורא פה כבר מכיר את השיר הזה ומי שלא,אני שמחה להכיר לכם אותו.
הנה הפרק,תיהנו:
פרק 7-פרידה
השעות המשיכו לחלוף,בשעה שלוש הכה השעון וסיים את יום הלימודים, אך עדיין פחדתי.
לא הייתי בטוחה אם אני צודקת,"ומה אם לא?מה אם אני אתעמת איתה לחינם ואז היא תגלה?",תהיתי,לא יכולתי לדעת.
"את סתם פרנואידית,אין מצב שהיא יודעת,איך היא יכלה לגלות?",גער בי אחד הקולות.
הוא צדק,לא הייתה לה כל דרך לגלות,לא סיפרתי לאיש על ביקורי אצל הפסיכולוגית או על העוני, ואיש לא ידע את הסיסמא לבלוג שלי...
"אתה צודק,אני פשוט סתם נלחצת",חשבתי, אך משום מה תחושת הפחד לא נתנה לי מנוח.
פגשתי את מיליסנט ואת ליבי מחוץ לבניין ביה"ס,ליד המכונית של מיליסנט כמו בכל יום.
"אז,בא לכן ללכת לקניון היום?",הציעה מיליסנט.
"בטח!",השיבה ליבי מיד,לא מהססת אף לא לרגע.
"אממ...",המהמתי,לא הייתי בטוחה אם זה היה רעיון טוב,במיוחד מפני שהכסף שהיה לי לא אמור להיות שלי.
"מה את אומרת לינדזי?",שאלה אותי מיליסנט בתקיפות.
"אני לא יודעת",השבתי בהססנות.
"אויש נו באמת,לא היינו בקניון שלושתנו ביחד כבר הרבה זמן, וחוץ מזה מה אכפת לך,זה לא כאילו אין לך כסף או משהו נכון?!",היא שאלה וצחקה,צחוק מלאכותי ועצבני במקצת.
זה היה הרגע,הרגע שבו באמת התחלתי לחשוד שהיא יודעת,למרות שלא הייתה כל דרך שהיא תדע,למרות שאיש לא ידע את הסיסמא לבלוג שלי או על פגישתי עם הפסיכולוגית,למרות הכול,באותו רגע הייתי בטוחה שהיא יודעת.
אך הרגע חלף, ושוב הספקות החלו למלא את ראשי.
"טוב,אני אבוא",השבתי בלית ברירה,לא ידעתי מה לומר.
"יופי",היא אמרה בשבעות רצון.
"ניפגש שם בחמש סבבה?!",היא ספק שאלה ספק אמרה,אני וליבי הנהנו.
היא חיבקה את שתינו ואמרה לנו ביי,התכוונתי ללכת לעבר האוטובוס כשהיא עצרה אותי ושאלה,"את רוצה שאני אאסוף אותך לפני כן?".
"לא,זה בסדר",השבתי,"אני יכולה ללכת",הוספתי.
"הו...או.קיי",היא נראתה מאוכזבת.
הייתי נוסעת איתה, אך פחדתי,פחדתי שאם נהיה לבד היא תתעמת איתי,קיוויתי שהיא לא ידעה,כה קיוויתי,הפחד כרסם בתוכי ולא יכולתי שלא לתהות.
הצטערתי על כך שלינדזי לא רצתה לנסוע עמי,רציתי לדבר איתה,הייתי בטוחה שהיא כבר ידעה,לפי הדרך שבה התנהגתי היום.
הדמעות מיהרו לזלוג, אך עצרתי בעדן,לא התכוונתי לתת לזה לגרום לי לבכות,הייתי חזקה ולא הייתי מוכנה להישבר,לא שוב.
"טוב נו,אני פשוט אדבר איתה בקניון",פתרתי ונסעתי משם, אך כשהתרחקתי מספיק מביה"ס,הדמעות שוב ניסו לזלוג,מהולות באותו כאב זר,חזקות יותר הפעם, ולא יכולתי לעצור אותן עוד.
אחרי ביה"ס מיהרתי לאוטובוס כהרגלי,לא יכולתי להרשות לעצמי לאחר לעבודה,לא יכולתי להסתכן בפיטורין,לא עכשיו.
רציתי למצוא עבודה אחרת,העבודה בבורגרוק לא הייתה התגשמות חלום כפי שחשבתי מלכתחילה.
אך עם ביה"ס,העבודה וחיי לא היה לי מספיק זמן לחפש, ותמיד כששכלתי להתחיל מצאתי בעיות נוספות.
"היי טרוור!תאט שנייה אחי!",חייכתי כששמעתי את קולו.
"מייקל!אני אדבר איתך אחר כך בסדר?!אני אאחר לעבודה!",אמרתי בפיזור דעת.
"טוב,ביי!",הוא החזיר ואני המשכתי לרוץ.
הגעתי לאוטובוס ברגע האחרון,כמו תמיד;התקשיתי להגיע לעבודה בזמן מפני שגרתי כה רחוק, אבל הבוס שלי מאפשר לי לאחר.
הוא מבין את המצב שלי,הוא סיפר לי שאני מזכיר לו אותו כשהיה צעיר,אני חושב שמסיבה זו הוא נותן לי לאחר.
לכן,למרות שאני שונא את העבודה הזו אני נשאר שם,מפני שאיש לא ייתן לי לאחר,לא במזרח.
עליתי לאוטובוס והתיישבתי בפינה שליד החלון,בהיתי בנוף שראיתי בכל יום,אפשר היה לראות את ההבדלים בין השכונות,כל אחת ואחת נראתה יותר ויותר טובה עד שהיית מגיע לבתים הפרטיים ונשימתך נעצרת בשל גודלם ויופיים.
בכל יום הייתי שואל את עצמי,"איך לעזאזל הגעתי לכאן?!", ובכל פעם הייתי חוזר אל העבר,שוב מנסה להשלים עם מה שקרה ללא הצלחה רבה.
הייתי נזכר בימים שבהם היינו משפחה רגילה,רק אני,הוריי ושני אחיי,ג'וני (17) ומייק (8).
בכל יום ויום התקשיתי להאמין כמה הוא גדל מאז אותו מקרה.
פעם היה לי בית טוב,פעם לא היו לי דאגות מפני שהייתה לי משפחה אוהבת,חיים קלים שבהם כסף לא היווה בעיה.
פעם היה לי אבא,אבא אמיתי שלימד אותי לקרוא שעון ולשרוך את שרוכיי,היה לי אבא עד גיל 11,פעם היה...
אך כשהייתי בן 11 הכול השתנה.
תמיד אזכור את היום שבו אבי עזב,הוא לא אמר דבר,פשוט ארז מזוודה ויצא מהבית.
ללא התחשבות,בחוסר אכפתיות גמור,שונה מאותו אב שאתו דיברתי ושיחקתי יום אחר יום.
לפני שעזב,הוא הסתכל עליי,מבטו היה כה קר,כה קפוא,נראה שהוא לא זיהה אותי,לא הכיר בקיומי.
באותו יום בכיתי,מפני שידעתי שהוא לא יחזור,גם אז,כשהייתי כה קטן וחסר דאגות.
באותו היום לא ידעתי שחיי ישתנו מקצה לקצה,שנאלץ למכור את הבית שלנו ולשכור דירה באזור הנידח של העיר,לא ידעתי שאני ואחי הגדול נאלץ לעבוד מהרגע שבו היינו גדולים מספיק,לא ידעתי שבאותו יום שאיבדתי את אבי,אמי אבדה עמו לנצח,לא ידעתי...
ואני מניח שגם אם הייתי יודע חיי לא היו משתנים,עדיין הייתי אותו ילד שעובד בבורגרוק בכדי לעזור למשפחתו לשלם את החשבונות,אותו ילד שלמרות הכול היה מוצא זמן ללמוד מפני שהוא לא רצה להיות במקום שבו אמו הייתה,ללא השכלה וללא חיים,אותו ילד שרוצה לבלות עם חבריו אך לא יכול מפני שהוא אמור לנסוע ולעבוד במקום שהוא סולד ומתעב עד אין קץ.
שנאתי את המזרח,את האנשים,המקום,כשהייתי שם חשתי ברצון עז להקיא.
אבל הייתי חייב לעבוד שם,מפני שהעבודה היחידה שיכולתי למצוא באזור שלי הייתה מכירת סמים.
אחרי שהסיפור היה מגיע לסופו,הייתי מנסה להסתכל על חצי הכוס המלאה ומזכיר לעצמי את הדברים הטובים בחיי.
היו לי הרבה חברים,חברים טובים שידעתי שאוכל לסמוך עליהם בכל מצב.
היה לי אח קטן ותמים שמעולם לא ידע מהו עושר ולכן לא היה אכפת לו מהעוני,ילד כה תמים שהערצתי כל כך.
היו לי החלומות,הייתה לי עצמאות,הייתי חכם מספיק בכדי לחלום.
אך עדיין...למרות הכול,עדיין היה חור גדול ושחור בתוך ליבי,חור שסירב להתמלאות למרות כל ניסיונותיי.
החור שמנע ממני לשמוח,החור שלקח לי את הילדות,שגרם לחיי להיות פחות טובים משיכלו להיות.
אפשר לקרוא לחור הזה בהרבה שמות, אך אני מתאר אותו במילה אחת,אבא.
כשהייתי מגיע לחלק הזה האוטובוס היה נעצר,זה היה טוב,מפני שלא רציתי להמשיך ולחשוב על אבי.
הגעתי לעבודה והתחלתי את המשמרת,מחכה לסוף היום,כפי שתמיד עשיתי.
היום הרגשתי הייתה מרוממת,חשתי שהיום יהיה שונה,טוב יותר,לא ידעתי מדוע, אך משום מה הייתי בטוח בכך.
"היי!מה קרה לך?!זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותך מחייך בעבודה!",צווח אליי הבוס שלי בקולו הצרוד.
"סתם...יש לי הרגשה שאולי היום הזה יהיה טוב יותר",חייכתי וניגשתי אל הדלפק.
"הו לא!לא היום!ג'יימי חולה אז אתה תצטרך להחליף אותו!",הוא צרח כהרגלו.
"אבל...",התחלתי למחות.
"בלי אבל!למטבח!",הוא ציווה והניף את ידו.
נאנחתי ונכנסתי אל המטבח בלית ברירה.
בשעה ארבע וחצי הייתי מוכנה ללכת לקניון,הוא היה דיי קרוב אליי ולכן לא הייתה לי בעיה ללכת ברגל.
הגעתי לשם כעבור רבע שעה וחיכיתי בחזית הקניון,מספר דקות לאחר מכן,ליבי ומיליסנט הגיעו.
הסתובבנו בין החנויות,מיליסנט קנתה את כל אשר נקרה בדרכה,ליבי קנתה את מה שמילי רצתה שהיא תקנה ואני נותרתי מאחור,שקועה במחשבותיי.
"הו בבקשה שהיא לא תשאל אותי למה אני לא קונה שום דבר",ייחלתי.
פתאום,באחת החנויות האהובות על מילי,היא נתנה את השקיות לליבי,אחזה בידי ויצאה מהחנות במהירות.
זה קרה כל כך מהר והיה כה מפתיע,שתחושת הפאניקה תפסה את מקומה בלבי כמעט מיד.
"מה קרה?",שאלתי בהפתעה.
"אני חייבת לספר לך משהו",היא אמרה,"ואני לא רוצה שתגלי לאיש",היא הזהירה.
"או.קיי",השבתי מבולבלת,התחלתי לתהות אם טעיתי.
היא הסתכלה לאחור,ליבי לא מיהרה אלינו,הנחתי שמיליסנט ביקשה ממנה ללכת לאט בכוונת תחילה.
היא המשיכה לגרור אותי אחריה לפינה שבה לא עברו הרבה אנשים,שם היא עצרה ונטעה בי את מבטה,כפי שמעולם לא עשתה.
עיניה ברקו,הייתי בטוחה שהיא עומדת לבכות,מעולם לא ראיתי את מיליסנט בצורה הזו.
הפעם האחרונה שזכרתי שהיא בכתה הייתה בארגז החול,כשאחד הבנים חטף לה את בובתה האהובה מכול.
"אני...אני...ג'ו...",היא ניסתה לומר, אך נראה היה שהיא לא מצליחה לבטא את המילים.
"מיליסנט!מה קרה לג'ו?",היא החלה להבהיל אותי.
באותו רגע ליבי הגיעה אלינו,היא כנראה נבהלה מהבכי של מיליסנט ולכן נטשה את הבטחתה.
"ג'ו...ג'ו נפרד ממני!",היא אמרה ופרצה בבכי.
מספר דק' לאחר מכן מצאנו את עצמנו בשירותיי הקניון,ליבי עמדה בצד עם השקיות בזמן שאני מחבקת את מיליסנט ומנסה להרגיעה בכדי שתוכל לספר לי מה קרה.
כשהיא סיפרה לי על ג'ו,הכול נראה הגיוני יותר,הייתי כמעט בטוחה שהשליתי את עצמי.
היא לא ידעה דבר על סודותיי,היא הייתה מרוחקת כל היום מפני שהיא וגו' נפרדו, אך מדוע?
"מיליסנט,מה קרה?למה הוא נפרד ממך?",שאלתי אותה.
היא התנתקה ממני ומחתה את הדמעות,ראיתי שנוכחותה של ליבי הפריעה לה, אך היא התכוונה לדבר בכל אופן.
אני חושבת שהיא הייתה זקוקה לזה,למישהו שיקשיב לה.
היא לקחה מספר נשימות עמוקות עד שהיא הייתה מוכנה,היא בהתה בעיניי שוב (וגרמה לי מעט אי נוחות) והחלה לספר.
יום קודם לכן:
"זה היה לילה,כבר היה מאוד מאוחר והרגשתי רע אז החלטתי לבוא אליו,לעשות לו הפתעה.
בזמן האחרון לא ביליתי עם ג'ו הרבה,הרגשתי שמשהו עובר עליו ולא ידעתי מה,הוא לא רצה לדבר על זה.
וככל שזה היה יותר ויותר ברור הוא התרחק ממני יותר ויותר,הרגשתי את זה כבר הרבה זמן אבל לא רציתי שאיש ידע,לא רציתי שיחשבו שהוא ואני לא בסדר מפני שידעתי שזה יפגע במוניטין שלי",היא שוב עמדה לבכות, אך היא עצרה בעד הדמעות,הפעם.
היא המשיכה בסיפורה.
"החלטתי שאני צריכה לגרום לו להבין מה הוא מפסיד,לגרום לו לראות שאני עדיין חברה שלו וכדאי שהוא יזכור את זה.
כשהגעתי לביתו הוא בדיוק עמד לצאת,המפתחות כבר היו בידיו.
'מיליסנט,מה את עושה פה?',הוא שאל בכעס,הרגשתי בו,לא הבנתי מדוע הוא כועס כל כך,זה פגע בי.
'סתם רציתי לראות אותך למה מה הבעיות שלך?!',שאלתי בכעס,לא התכוונתי לתת לו לדבר אליי ככה,אף אחד לא מדבר אליי בדרך שבה הוא דיבר.
הוא נאנח והסתכל עליי,'אני חושב שאנחנו צריכים לדבר',הוא אמר.
התיישבנו על מפתן ביתו והוא נפרד ממני,הוא אמר שאני אנוכית וסנובית מדי ושהוא לא רוצה חברה שתתייחס אליו כאילו הוא הצעצוע הפרטי שלה.
'מה?!איך אתה יכול אפילו להגיד לי את זה?!אני?!סנובית?אנוכית?למה נראה לך שאתה יכול לדבר ככה אליי?',שאלתי אותו,לא יכולתי להבין מדוע הוא חשב שהוא יכול לדבר אליי כך,מי הוא חשב שהוא?!הכעס הצטבר בי,גדל יותר ויותר,הייתי הר געש שהיה מוכן להתפרץ.
אבל לא הצלחתי להבין,למה הוא יצא איתי זמן כה רב("ששה חודשים ו-14 יום",היא זמזמה בראשה)אם הוא חשב שאני כזו?ולמה הוא פגע בי כך אחרי כל הזמן שבו היינו ביחד?הוא לא ידע שאני...",היא עצרה,לקחה התנשמה והתנשפה שוב והמשיכה.
" 'זה בדיוק מה שאני מדבר עליו,מילא היית אומרת לי שזה לא בסדר שאני אומר את זה,אבל את אומרת את זה כאילו אני מעיר למלכה או משהו',הוא הסביר את עצמו,'מה שדרך אגב,את לא',הוא הוסיף.
החלטתי שהוא לא שווה את זה ("או יותר נכון,לא יכולתי לשאת עוד את השהייה במחיצתו",היא חשבה בכאב),ברחתי משם,כשהגעתי לביתי התחלתי לבכות,לא ידעתי מדוע.
הוא צדק,הוא סתם היה שם ליופי, והיו הרבה אחרים שהיו מוכנים להחליף אותו",היא הכחישה.
"אך עם זאת,הרגשתי כאב נוראי בתוכי,כאב שמעולם לא חשתי בעבר,הוא לא עבר עד עכשיו.
זה לא עובר לינדזי!זה כ"כ כואב!וזה לא עובר!מה קורה לי?".
היא בכתה שוב,ידעתי שהיא לא הבינה,מיליסנט לא הייתה אדם רגיש.
אבל אני פחדתי,מפני שמה שמיליסנט לא הבינה היה שהכאב הזה היה שיברון לב.
גם אם היא לא תודה בכך,אני חושבת שאפילו היא ידעה שהיא התאהבה בג'ו.
דאגתי לה, אך יותר מכל פחדתי,מפני שבקרוב הכאב יעבור, וכל מה שיישאר הוא הכעס.
לא הבנתי מה קרה לי,ההתפרצות שלי בקניון הייתה נוראית,ידעתי זאת, אך משום מה לא יכולתי לעצור בעצמי.
"מה הבעיות שלך?!",שאלתי את עצמי,"להתפרץ ככה בקניון?!מה אם מישהו היה רואה אותך?!",לא אהבתי להיראות חלשה,אני הייתי המלכה ולמלכות אין חולשות.
אחרי שנרגעתי,הלכתי למראה בשירותים ובדקתי את האיפור שלי.
לאחר מכן,אני,לינדזי וליבי יצאנו מהקניון,לא האמנתי כשראיתי את חשכת הלילה.
"עבר כל כך הרבה זמן?!",שאלתי את לינדזי.
"כן",היא אמרה בקול אטום,הנחתי שהיא לא ידעה מה לומר.
"טוב נראה לי שאני אסע הביתה",אמרתי.
"הו!אני יכולה לנסוע איתך?",שאלה אותי ליבי,כפי שידעתי שהיא תשאל.
ריחמתי עליה,היא הייתה כה קלה לשליטה,כמו המשרתת הקטנה שלי,הייתי מתייחסת אליה יותר טוב,באמת שכן,אם היא הייתה מפסיקה להשפיל את עצמה פעם אחר פעם אחר פעם.
הסתכלתי על לינדזי,היא שוב שקעה במחשבותיה,תהיתי אם היא חשבה עליי,על מה שקרה בקניון,הייתי חייבת לחשוב על כך בעצמי,הכאב הזה בתוכי,הוא היה כה חזק,לא ידעתי כיצד להתעלם ממנו.
"לינדזי,את גם רוצה לנסוע איתנו?",שאלתי מתוך נימוס, למרות שידעתי את התשובה.
ליבי היא היחידה שלעולם לא תבין שיש זמנים שבהם אני זקוקה לזמן לבד,לינדזי הבינה.
"לא,אני חושבת שאני אסע באוטובוס",היא השיבה והנדתי בראשי לאות תודה.
"או.קיי,ביוש!",נפרדנו ואני וליבי פנינו לעבר המכונית.
"למה זה כואב כל כך?",שוב שאלתי את עצמי.
"אולי את צריכה לדבר אם ג'ו",הציע קול בראשי.
"כן בטח!כאילו שהיא תדבר עם האידיוט הזה שוב",השיב קול אחר,"הוא לא הבין כמה היא שווה,הוא לא הבין מה הוא מפסיד",הוא הוסיף.
"אולי את צריכה להראות לו מה הוא מפסיד?",שאל הקול הראשון.
"אולי זה כואב כל כך מפני שזה לא הוא שמפסיד משהו אלא היא",הציע קול שלישי,קול קר,התעלמתי ממנו.
באותו רגע כל שרציתי לעשות הוא לנסוע הביתה מהר ככל יכולתי ולבכות,חשתי בדמעות שוב,רוצות לצאת,בקושי יכולתי להחזיק אותן בפנים.
הגענו לחניון,פתחתי את התא האחורי של המכונית וליבי,מתוך הרגל,סידרה את השקיות מאחור.
כשהיא סיימה היא התיישבה לצידי.
התנעתי את המכונית כשהיא שמה את ידה על מרפקי.
הסתכלתי עליה,היא הסתכלה עליי,"תיסעי ישר לבית שלך,יש לי משהו מאוד חשוב להראות לך",היא אמרה וחייכה חיוך מסתורי.
"הו ליבי זה לא יכול לחכות?אני רק רוצה להגיע הביתה ולישון",שיקרתי.
"תסמכי עליי,את רוצה לראות את זה",היא אמרה.
"או.קיי",נאנחתי.
ליבי נראתה רצינית מאוד,אבל באותו רגע הייתי יותר מרוכזת בג'ו מכדי שיהיה לי אכפת.
"ובכל מקרה,מה יכול להיות כה חשוב שהיא צריכה לספר לי היום?",שאלתי את עצמי בזמן שיצאנו מהחניון.
אז איך?אהבתם?לא?תגיבו בכדי שאני אדע (ובבקשה שאלו יהיו תגובות בונות).
אוהבת תמיד:-*.
ביוש:).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
