היי:).
אני מצטערת שעידכנתי רק עכשיו,אבל לקח לי הרבה מאוד זמן למצוא שיר שיתאים לפרק.
השיר של הפרק-Goo Goo Dolls-Iris:
http://www.youtube.com/watch?v=ail8ivJzHdw
והנה הפרק:
פרק3-הסערה
"נו?",שאלתי לאחר זמן רב שבו אנה פשוט שתקה.
"מה את רוצה שאומר?",היא החזירה.
"אני לא יודעת!משהו!",אמרתי בכעס ובהפתעה גמורה.
היא בהתה בשעונה במשך דקה ארוכה,"אין לנו מספיק זמן,בעוד כדקה וחצי נגמרת הפגישה",היא אמרה והוסיפה חיוך מנצח.
"כן טוב,יש לי עוד דקה וחצי ואם כך הייתי רוצה שתגידי משהו,תביעי את דעתך!אני כרגע סיפרתי לך את אחד הדברים הגרועים ביותר שעברו עליי בשלוש השנים האחרונות!את חייבת להגיד משהו!",לא האמנתי לכך,היא אפילו לא ניסתה לזייף אכפתיות.
היא לא אמרה דבר,במשך דקה שלמה היא פשוט ישבה שם,מסתכלת עליי,בוחנת אותי.
לבסוף היא אמרה,"אני חושבת שאת צריכה לדבר על זה יותר,אנחנו צריכות לקבוע עוד כמה פגישות בהן יהיה לנו יותר זמן לדבר על כל זה",היא הוסיפה חיוך מתנצל לקראת הסוף,הוא גרם לי לחוש מעט בחילה.
לא אמרתי דבר,פשוט חיכיתי, וכשהשעון הכה שש כבר הייתי מחוץ לדלת,משאירה את אנה ופניי הג'וקר שלה לבדם,מלאה בחרטות.
"היא עוד תחזור",חשבה אנה בזמן שהיא קמה מכיסאה,הולכת לעבר הטלפון.
"אין לה ברירה,אין לה למי לפנות ואני חושבת שבסופו של דבר היא תבין לאן חתרתי",אך היא לא הייתה בטוחה
היא חשבה שאולי הגזימה מעט עם חוסר האכפתיות הזו שגילתה כלפיי הסיפור העצוב של לינדזי.
ליבה יצא אל הילדה המסכנה,היא הבינה כיצד הרגישה,מסתירה את חייה מהאנשים שאהבה,מרגישה שהיא זו שמנסה להציל את חייה שלה ושל הוריה כשכל שהם עושים הוא להתרכז בכאב,הם ויתרו,היא לא.
אבל אנה ראתה משהו,משהו בעיניה,היא רצתה לספר משהו אחר,הסיפור הזה היה עצוב וקשה.
אך היא ידעה שיש עוד משהו,אולי כמה דברים,מסתתרים בין עיניה.
זה היה מה שלינדזי רצתה לספר,יותר מכל דבר אחר, ואנה הייתה מוכנה להקשיב.
רצתי מהבניין מהר ככל יכולתי,לא רציתי לראות אותו שוב לעולם.
"זו הייתה טעות!טעות!טעות!",חזר מוחי ואמר.
רצתי ורצתי,דמעות בין עיניי, לא ראיתי לאן רצתי ולא היה אכפת לי,כל שרציתי היה להתרחק מהבניין ההוא,מהאישה הזו,זו שסיפרתי לה את אחד הפרקים הקשים ביותר בחיי והיא לא הגיבה,לא אמרה דבר,רק ניסתה להוציא ממני כסף.
"אבל לא שילמת לה",אמר קול בראשי.
"מה?!לא יכול להיות!",החזרתי בזמן שבדקתי בכיסי,השטרות נחו שם,לא זזו מהמקום שבו היו כשתחבתי אותם לכיסי שעה וחצי קודם לכן.
"אבל...למה היא לא ביקשה אותו עם כך?",שאלתי את עצמי בתהייה.
"אולי היא לא רצתה כסף?אולי היא פשוט רצתה שתחזרי",אמר קול בראשי.
"אבל למה?בכדי להוציא ממני עוד כסף מאוחר יותר או שזה משהו אחר?",לא ידעתי.
"אה!!!",צווחתי פתאום,לא ראיתי מה קורה,עיניי היו מכוסות בדמעות שגרמו לכול העולם להיראות מטושטש וחסר צורה,לרגע רצתי ורגע לאחר מכן מצאתי את עצמי על המדרכה.
ניגבתי את עיניי בשרווליי חולצתי בכדי שאוכל לראות טוב יותר,כשפקחתי אותן,ניצב מולי מתבגר,ידו מושטת לעברי.
"את צריכה עזרה?",שאל אותי המתבגר.
"כן,תודה",אמרתי לו בזמן שהוא עזר לי לקום.
"אווץ'!",צווחתי שוב,רגלי כאבה,קיוויתי שזה לא רציני.
הוא אחז בידי בכדי שלא אפול שוב,"טרוור",אמר והושיט את ידו השנייה.
"לינדזי",לחצתי את ידו וחייכתי.
בהינו אחד בשני,אולי רק לרגע,אך זה הרגיש כמו הרבה יותר מזה,אני חושבת שלאף אחד מאיתנו לא היה מה לומר, או שהיינו בהלם כלשהו.
הוא לא עזב את היד שלי,נשארנו באותו מצב של לחיצת יד,למעלה למטה,למעלה למטה.
אני לא אהבתי שאנשים נוגעים בי,לא הייתי בטוחה מדוע,היו כ"כ הרבה פעמים שבהן אנשים נגעו בי(אפילו אנשים שקרובים אליי)ונרתעתי בפתאומיות,הנחתי שזה פשוט פגם שבי.
הוא לא עזב את ידי,התחלתי לחוש אי נוחות,להזיע,פחד החל לכרסם בי ללא סיבה.
לבסוף לא יכולתי לסבול זאת יותר,חטפתי את ידי ממנו,הוא פשוט בהה בי בהפתעה גמורה.
"אה!!!",צרחתי,כמעט מיד נפלתי שוב,רגלי כאבה כ"כ עד שלא הצלחתי לעמוד עליה.
הוא חייך,כנראה הניח שמשכתי את ידי בטעות כשנפלתי.
הוא אחז בידי שוב והרים אותי,איכשהו הצלחתי לעמוד,קיוויתי בכל מעודי שלא אפול שוב.
גערתי בעצמי על ההרגשה הנוראית שהרגשתי כשהוא אחז בידי,"הוא רק מנסה לעזור,למה לעזאזל אני מרגישה ככה?",תשובה לא מיהרה לבוא.
"נראה לך שאת תוכלי ללכת עכשיו?",הוא שאל לבסוף.
"מה?הממ...,אני לא בטוחה,אני לא מהאזור,אתה מבין",עניתי כשהקצתי מהרהוריי.
"טוב,יש תחנת אוטובוס מאוד קרובה לפה,אני יכול לקחת אותך",הוא פתר.
"אבל אין לי...",התחלתי לומר כשנזכרתי שכספה של הפסיכולוגית עדיין נמצא בכיס שלי.
"אתה באמת תעשה את זה בשבילי?אתה בכלל לא מכיר אותי",שאלתי.
"זה אומר שאני לא יכול לעזור לך?וחוץ מזה,אפשר לתקן את זה,לא חושבת?",הוא ספק שאל ספק אמר.
"תודה",החזרתי לו חיוך אסיר תודה,הוא אחז בי ועזר לי ללכת לתחנת האוטובוס.
ליוויתי אותה לתחנת האוטובוס,את הילדה הזו שרק הכרתי לפני מספר דקות.
היא הייתה יפה,זה היה הדבר הראשון שחשבתי כשראיתי אותה על המדרכה.
המחשבה השנייה שלי הייתה עיניה,נראה היה שהיא בכתה לפני זמן קצר,הן היו אדומות,אך לא התכוונתי לשאול אותה על כך.
מבטה המופתע כשרציתי לעזור לה נחקק במוחי,הנחתי שהיא לא הכירה הרבה אנשים שיעזרו לילדה ללכת עד תחנת אוטובוס,מוזר ככל שזה היה לדעתי.
היו עוד הרבה דברים שהפתיעו אותי בה,אבל הדבר שהכי הדהים אותי,אני חושב,היו הבגדים שלה,אלה לא היו בגדים של ילדה שגרה פה בסביבה,היא לא הייתה צריכה להגיד לי שהיא לא מהאזור.
"אז מה היא עושה באזור הזה של העיר?",שאלתי את עצמי.
עדיין התקשיתי להאמין שהוא באמת מלווה אותי לתחנת האוטובוס,הסתכלתי עליו,הוא לא שם לב,שקוע במחשבותיו.
"אז...",הוא ניסה להתחיל שיחה,לא היה לי חשק לדבר,במיוחד לא עם איש זר,כל שרציתי היה להיות לבד עם מחשבותיי.
"מאיפה את?",הוא שאל.
"מהמזרח",השבתי באדישות.
ידעתי שהייתי יכולה להיות נחמדה יותר,במיוחד מפני שהוא עזר לי ללכת,אך הרגשתי כה רע.
אני מניחה שמסיבה זו לא שמתי לב באותו זמן כמה טוב הוא נראה, או הבעתי יותר הערכה כלפיי עזרתו.
"אה...",הוא נאנח,הוא נראה מאוכזב אך לא מופתע,"המקום שבו כל הסנובים העשירים גרים",פתאום התמונה התבהרה בפניי.
"סנובים עשירים?!",החזרתי לו,הוא חייך בתגובה.
"את חייבת להודות שהאנשים שם לא כ"כ נחמדים",הוא אמר.
"למה אתה חושב?",שאלתי.
"טוב,בתור התחלה,ילדה שגרה שם מופתעת שמישהו זר לגמרי מנסה לעזור לה להגיע לתחנת אוטובוס",הוא אמר.
נאנחתי,ידעתי שהוא צודק,בכל מקרה לא היה לי על מה להגן,אולי גרתי שם,אבל כבר לא הייתי אחת מהם הרבה מאוד זמן.
"וגם...אני דיי עובד שם באזור",הוא הוסיף.
"באמת?!",הופתעתי,"איפה?",שאלתי.
"בקניון במסעדת המזון המהיר 'בורגרוק'((Burgerock ",הוא השיב.
באותו רגע הבנתי מדוע לא ראיתי אותו קודם לכן,אני וחברותיי לא אכלנו שם,הן מהסיבות שלהן ואני מהסיבות שלי.
"אני מחפש עבודה אחרת",הוא המשיך,"זה דיי מעצבן לעבוד שם, וגם מאוד קשה,הרבה יותר קשה משחשבתי שזה יהיה",הוא הסביר.
"לו רק יכולתי לעבוד מבלי שידעו",חשבתי בלבי.
"במה אתה רוצה לעבוד?",שאלתי אותו.
"אני לא יודע,אבל זה בטוח לא יכלול בישול או שמן",הוא השיב וחייך קלות.
"טוב הנה התחנה,בדיוק שם",הוא אמר והצביע על תחנת אוטובוס דיי ישנה ורעועה שאיש לא ניסה לתקן.
ישב בה איש זקן אחד שהתאים לעיצובה של התחנה באופן פואטי כלשהו.
שנינו הלכנו לעבר התחנה,הזקן זז מעט בכדי לתת לי מקום לשבת,"את בסדר ילדה?",הוא שאל נשמע מתעניין.
"כן אני בסדר,הרגל כואבת קצת אבל אני אהיה בסדר",חייכתי אליו,הוא הניד בראשו וחזר למחשבותיו.
"טוב,אני מניח שאני אלך עכשיו",אמר טרוור.
"הו...",נאנחתי,"או.קי",הוספתי.
"ביי",הוא אמר,"ביי, ותודה!",החזרתי.
צפיתי בו הולך מהתחנה,הוא הסתובב כמה פעמים ובהה בי,לא ידעתי מדוע.
צפיתי בו עד שהוא פנה מאחוריי בניין צדדי ולא יכולתי לראות אותו עוד.
חיכיתי לאוטובוס,חושבת עליו,שהוא היה כה חמוד כשהוא הציע לעזור לי ועל התחושה הזו שהרגשתי כשהוא אחז בידי.
כ"כ התרכזתי בפחד המוזר שלי עד שכמעט ולא שמתי לב שהיה שם עוד משהו;מצד אחד,כהרגלי,רק רציתי שהוא יעזוב את ידי,אך מצד שני,היה משהו בתוכי שרצה שהוא לא יעזוב אותה לעולם,אך לא ייחסתי לכך חשיבות רבה.
הייתי עצובה באותו רגע,הייתי זקוקה לנחמה והאשמתי את התחושה הזו בעצב שלי.
הייתי בטוחה שלא אראה אותו שוב,הייתי בטוחה שזה הוא רק עוד מתבגר שיצא מחיי,אך כפי שכבר למדתי,החיים מפתיעים,אני מניחה שאז לא ידעתי שהם גם יכולים להפתיע לטובה.
אז איך?אהבתם?יש לכם הערות?אני אשמח לשמוע:).
ואם כבר מדברים על הערות,יש לי כמה משלי:
1.אולי שמתם לב שכתבתי שטרוור עובד בבורגרוק,אם במקרה זכרתם שהוא עובד במסעדת מזון מהיר אחרת,צדקתם,אבל עוד באותו זמן כתבתי שאולי אשנה את השם וכך עשיתי.
2.זהו הפרק השלישי,לכן זוהי הפעם האחרונה שבה אני אודיע למגיבים על הפרק.
אני לא אוהבת לעשות זאת מפני שזה מביך ואני לא בטוחה אם אתם רוצים שאני אודיע על כך או לא,במיוחד אם אני מאולצת להגיב לאותו פוסט.
אז אני ממליצה לכל אלו שרוצים להמשיך ולהתעדכן שיעשו מנוי או יסתכלו מידי פעם ופעם בלוח הזמנים שנמצא ברשימות.
3.לאחרונה קיבלתי כמה תלונות לגבי קושי הקריאה ומצאתי פתרון-הדגשת הכתב.
אבל לא הייתי בטוחה אם תאהבו את זה ולכן אני שואלת,האם אתם רוצים שאני אדגיש את הכתב או שלא?
טוב,זהו להיום,תבדקו בלוח הזמנים לגבי פרק 4.
אוהבת תמיד:-*.
ביוש:).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
