היוש:).
אני מצטערת על השעה הלא נוחה, אך זה היה הזמן הפנוי היחיד שלי.
אני עדיין מתקשה להאמין שאני מצליחה להוסיף את הפרק היום.
-ספויילרים יישלחו למנויים מחר-
השיר לפרק-Anberlin - Never Take Friendship Personal:
http://www.youtube.com/watch?v=TF0e7qZvPBI
השיר מתקשר לפרק בדרכים רבות, לכן חיפשתי רבות עד שמצאתי וידאו ממש טוב של מילים (וגם ערוך טוב, אני חייבת לכתוב) ,אני מקווה שתראו את הקשר ושתכירו את הלהקה, הם באמת טובים ;).
הפרק:
פרק 12- עוד יום רגיל בעבודת החיים / נחשפת
ביום שלמחרת, לא רציתי ללכת לביה"ס.
לא הצלחתי לישון במשך הלילה, הפחד כרסם בתוכי, רדף אותי.
"אז תישארי בבית", הציע קול אחד.
"מה זה יעזור לה?! ", דרש קול אחר לדעת, "אתה שוכח שהיא לא תוכל להתחבא בביתה לנצח, בסופו של דבר היא תיאלץ ללכת אז למה לדחות את הקץ? ", שאל אותו קול שני.
"כי זה יהיה קל יותר", השבתי, אך למרות זאת, ידעתי שהקול השני צדק.
בסופו של דבר, אני אאלץ להתמודד עם התוצאות, בין אם הן טובות ובין אם לא.
ובנוסף, ידעתי שמי שגילתה את סודי, ככל הנראה ידעה את זהותי ולכן התכוונה לחשוף אותי (רוב הבנות בביה"ס היו עושות הכול בכדי לקבל הזדמנות שכזו) ולא התכוונתי לתת לה את הניצחון בידיים מורמות, התכוונתי להלחם ולהפסיד בראש מורם, לא להתחבא מתחת לשמיכה כמו ילדה קטנה וחסרת אונים.
ולכן, באי רצון, נטשתי את מיטתי החמימה והבטוחה ויצאתי לעבר הבוקר הקריר.
כהרגלי, נסעתי באוטובוס, דיברתי עם ילדה לא מוכרת ושאלתי אותה את אותן שאלות שעקבו אחר אותן תשובות.
אך הפעם תהיתי, "האם זו תהיה הפעם האחרונה שבה מתבגרת זרה בעיניי תשוח עמי?", הופתעתי כשקיוויתי שלא כך יהיה.
כשירדתי מהאוטובוס, הלכתי למקום הרגיל שבו חיכיתי למיליסנט.
08:40 ,08:44 ,08:50, "איפה הילדה הזאת יכולה להיות?", שאלתי את עצמי.
מיליסנט תמיד אהבה להגיע מוקדם לביה"ס, כך היא הספיקה לעבור במסדרון באיטיות וליהנות מההערצה הכה גלויה של המתבגרים האחרים, ללכת לשירותים בכדי לבדוק את המראה שלה ולהודיע הודעות בכרזה כנשיאת מועצת התלמידים.
"אולי היא לא באה היום", אמר קול, הרעיון נראה דיי הגיוני, אם הייתי במצב שבו היא שהתה יום קודם לכן, גם אני לא הייתי באה.
לבסוף, ב-08:55 השתכנעתי שהיא נעדרת מביה"ס היום ונכנסתי לבניין לגמרי לבדי.
גיליתי שמעט מאוד מתבגרים הביטו בי כשהתהלכתי לבדי במסדרון, שמחתי על כך, חשתי חופשייה יותר ופחות כמו ציפור נדירה בגן חיות.
"אולי אני צריכה להפסיק להיכנס לביה"ס עם מילי וליבי", חשבתי לעצמי.
"שלום לכם תלמידי ריצ'לאנד היי! ", נשמע פתאום קולה הקופצני והמאושר במיוחד של מיליסנט (היא לא אהבה את שם התיכון שלנו ולכן שינתה אותו בהודעותיה) .
"הא?! ", הופתעתי, "זה מוזר, היא באה לביה"ס מבלי לחכות לי? ואם כן מדוע המכונית שלה לא חנתה במקום הרגיל שלה? ומדוע היא נשמעת כה שמחה כשאתמול היא חשה כה נורא? ", מיליון שאלות הציפו את מוחי.
"האם זו הייתה היא? כל אותו זמן? היא זו שידעה? האם צדקתי אתמול כשחשדתי בה? ", מיליון שאלות הציפו את מוחי.
"לא, היא לא ידעה את הסיסמא שלך, וגם אם היא כן, היא לא הייתה נכנסת לך לבלוג.
את מכירה את מיליסנט, היא תמיד האמינה בפרטיות האדם", הרגיע קול בראשי.
"כן", הסכמתי, "במיוחד מאז...".
"אה כן, ולינדזי גרינברג, נא לגשת למשרד המנהלת, נראה שיש בעיה קטנה עם התשלום שלך לטיול השנתי בחודש הבא", קולה של מיליסנט קטע את מחשבותיי.
"זהו להיום, ושיהיה לכם יום נהדר! ", היא אמרה וההכרזות נסתיימו להיום.
ברגע שבו היא הכריזה את ההודעה האחרונה, עמדתי ליד הארונית שלי והוצאתי ספרים.
ברגע שהיא אמרה ש 'יש בעיה קטנה עם התשלום שלך לטיול השנתי...', כול הספרים שאחזתי בידיי נפלו והשמיעו קול חבטה אדירה על רצפת המסדרון.
מתבגרים רבים הסתובבו ובהו בי, לא בהכרח מפני שהפלתי את ספריי, אך המקרה ופניי המפוחדות ומוכות ההלם כנראה תרמו להתלחשויות שנוצרו סביבי.
"בעיה קטנה עם...", שמעתי את אחת הבנות אומרת.
"למה נראה לך שהיא כזו מבוהלת מ...", שמעתי מישהי אחרת אומרת.
"למה נראה לך שמיליסנט התכוונה 'בבעיה קטנה' ? ", שמעתי שלישית.
"מיליסנט", השם לבדו מילא אותי בחמת זעם, לולא הכעס הייתי חושבת על כך, אפילו לרגע, והייתי יודעת, היא גילתה את סודי.
אך נמלאתי בכעס, כעס כה חזק וחסר מעצורים, כמו רכבת שאיבדה את בלמיה ונסעה במלוא המהירות ללא נודע, אך אני ידעתי לאן פני מועדות, לפחות כך חשבתי.
היום החל כהרגלו, הקצתי לאחר קפיצה כאובה אך מרשימה של אחי הקטן וצרחותיו המלוות, "טרווי! טרווי! קום כבר! " .
לאחר מכן, מיהרתי להכין לו ארוחת בוקר ולקחת אותו לביה"ס, מפני שאמי כנראה הגיעה לעבודה הראשונה שלה בשעה זו ואחי היה...היה ולכן רק אני נשארתי.
אך לא היה אכפת לי, אהבתי את מייקי הקטן והמאושר, וכל רגע שיכולתי לבלות עמו שימח את לבי (האמת הייתה, שלולא הבוקר הזה, לא הייתי זוכה לראות אותו עד לסופי השבוע) .
"אז הנה התיק שלך והאוכל בפנים, גם ארוחת הבוקר ו...אה...הנה כסף לצהריים...", הסברתי לו כל דבר ודבר כפי שעשיתי בכל יום.
"אני יודע טרווי! אני יודע! אתה אומר לי את אותו דבר כל יום! אני לא צריך שתגיד לי שוב! אני גאון שכחת?! ", הוא הסביר, וידעתי זאת, ידעתי שהוא לא זקוק להדרכתי וידעתי שהוא גאון, חכם יותר מכל שאר התלמידים, לומד חומר שהוא לא אמור ללמוד, מנסה להתקדם לפני כולם כמו אחיו הגדול.
אך למרות זאת, תמיד הסברתי לו שוב ושוב, מפני שדאגתי לו ופחדתי שיום יבוא והוא ישכח, דאגה טיפשית, אך היא לא נתנה לי מנוח.
"אני מניח שזה עובר בתורשה מה אח קטן?! ", הקנטתי אותו ונתתי לו אגרוף קטן וחלש בכתפו.
"לא! לא! לא! אני הרבה יותר חכם ממך! אני אגיע עד פלוטו אתה יודע?! ", הוא ספק שאל ספק הצהיר.
"אני יודע אח קטן", השבתי ופרעתי את שיערו כפי שהייתי עושה לעיתים קרובות.
"היי! אתה הורס לי את הקוצים ואת הסטייל! ", הוא מחה וצחקוק נפלט מפי לשם המילים הללו.
"למה אתה צריך סטייל? בכדי לחפש בנות?! ", שאלתי אותו.
"בנות?! איו! ", הוא עיוות את פיו כנגעל.
"רק תחכה, יום יבוא ואתה מאוד תאהב בנות", אמרתי.
"אממ...אני לא חושב", הוא המהם.
"יום יבוא מייקי, יום יבוא ואתה תמצא מישהי, מישהי שתלך לאט יותר מכולם בעיניך ואור מלאכי יזהר מסביבה וכל שתרצה יהיה להיות קרוב אליה, רק לרגע, רק בכדי שתוכל לבהות בה לעוד רגע ולהריח את ריחה המתקתק", אמרתי בקול חולמני.
"הא? מה אמרת? ", הוא שאל שלא מבין.
"מה?! הו כלום, לא משנה, עכשיו קדימה, רוץ! אתה עוד תאחר לביה"ס ", זירזתי אותו.
"כמו שאתה מאחר כל יום? ", הוא שאל.
"כן, כמו שאני מאחר כל יום", נאנחתי, "אבל ביה"ס מאפשר לי לאחר מפני שהם יודעים...", שקעתי ברחמים עצמיים.
"טוב, ביי טרווי! ", הוא אמר וחיבק את רגלי.
"ביי אח קטן", החזרתי והרמתי אותו לחיבוק אמיתי.
"תזכור שאתה חוזר היום עם סנדרה הביתה! ", זעקתי אליו בזמן שהוא רץ לעבר בניין ביה"ס.
"אני יודע טרווי אני יודע! ", הוא אמר ונונף לי לשלום.
רצתי מהר ככל יכולתי, כפי שעשיתי בכל יום, למרות שעד היום אינני מבין מדוע, הריי ידעתי שאאחר בכל מקרה.
"ומשפט זה מוכיח לפי התיאוריה של ניוטון...", שמעתי את קולה של המורה מחוץ לדלת הכיתה.
"אני לא מאמין שאני מפסיד שיעור פיזיקה", חשבתי בכעס, למרות שכבר קראתי את הפרק הזה, ואת זה שאחריו ואת זה שאחריו...
דפקתי חלושות על הדלת והמורה פתחה אותה.
היא ניצבה לפניי, פניה כעוסים בתחילה, אך כשהיא זיהתה אותי, הן התרככו.
"הו, זה רק אתה טרוור", היא אמרה, "תשב בבקשה", היא הפנתה את ידה בתנוחה מזמינה.
נכנסתי לכיתה כהרגלי, בתחילה הייתי נבוך מהאיחורים החוזרים ונשנים שלי, אך כעת, כשהייתי עושה זאת במשך שבעה חודשים, התרגלתי לשגרה זו.
התיישבתי בכיסאי הרגיל לצד קייסי, היא חייכה אליי בחיוכה המושלם כפי שהייתה עושה בכל יום.
"היי", היא אמרה, "שוב מאחר מה?! עם מי הייתה בשיחים היום? ", היא הקניטה.
"כן, כן...ציפיתי שזה ימאס עלייך כבר", השבתי בבוז, בכל פעם שהייתי מאחר, היא הייתה ממציאה בדיחה אחרת.
"כן?! טוב, לא כל חנון כמוך אמיץ מספיק להבריז משיעור פיזיקה!", היא המשיכה בשלה.
"אומרת הילדה הכי חכמה בביה"ס ", החזרתי.
"זו לא אשמתי שאני יותר חכמה ממך! ", היא הקניטה.
"אם לא הייתי מאחר כל יום, אני אהיה הרבה יותר חכם ממך", הקנטתי.
"כן בטח! עם כל הפעמים שאני מבריזה הייתה רוצה, אז מה זה אומר עליי אם ככה? ", היא החזירה.
"את לא מבריזה כל כך הרבה", מחאתי, "וגם כשאת מבריזה, את יודעת שאני לא אוהב את זה, זה סתם הורס לך", הסברתי.
אני לא יודע מדוע, אך בכל פעם שהיא הבריזה כעסתי עליה יותר ויותר, חשתי שהיא כמו זורקת את כל החוכמה שלה לפח.
קייסי הייתה המתבגרת החכמה ביותר בכל ביה"ס, אך היא לא צוינה ברשימת המצטיינים או משהו כזה בשל כל הבעיות שהיא גורמת.
מהברזות ועד להפגנות, קייסי ניסתה ככל יכולתה להדגיש כל עוולה שביה"ס גרם לנו.
כמובן שהנושא לא היה העיקרי שנגדו מחאה, אך ניתן היה להבחין בו.
אני עבדתי כה קשה בכדי להצליח להגיע לציונים שכאלו, תמיד כעסתי עליה בשל היחס לחוכמתה כאל מובן מאליו, אולי מפני שאהבתי אותה, אולי מפני שהיא לא העריכה את מה שהיה לה, אולי...
"אולי הגיע הזמן שהם יבינו שכול ההברזות שלי מוצדקות; הם מתחילים את השיעורים מוקדם מדי ומסיימים מאוחר מדי, ולפעמים יש לי סיבות טובות, תאמין או לא.
אני לא מתכוונת לתת לכלא הזה להחזיק אותי כמו איזו אסירה! אני חייה בפאקינג דמוקרטיה! ", היא הצהירה וקטעה את חוט מחשבותיי.
"אני בטוח שג'ורג' וושינגטון יהיה מאוד גאה בך", הקנטתי.
"כן, גם אני, נכון שזה נהדר?! ", היא החזירה.
"יהיה יותר נהדר אם תפסיקי להב...", התחלתי לומר.
"טרוור! קייסי! מספיק עם הדיבורים הללו! לא מספיק שאתה מאחר אתה עוד מתחיל לדבר עם העלמה באקסטר?! ", היא שאלה.
"ליזי! לא יפה להעליב את טרוור! ", קייסי התערבה, המתבגרים צחקו למשמע הבדיחה.
"ממתי קוראים למר מק'גי מיס באקסטר?! אני התכוונתי אלייך! ", היא צרחה, מבינה את התרגיל של קייסי אך למרות הכול, מנסה לשמור על קור רוח.
"אני אף פעם לא ראיתי בעצמי 'כעלמה' ", היא הציגה פנים תוהות, "לא! כפי שחשבתי, אני לא", היא הוסיפה לאחר מספר שניות.
המתבגרים האחרים צחקו, "אל תגזימי קייס", חששתי.
"מיס באקסטר! מספיק עם ההתחצפויות שלך! ", צרחה המורה.
"למה מה תעשי לי? תזרקי אותי מהשיעור?! ", שאלה קייסי.
"טוב...כן! ", המורה הוסיפה חיוך מנצח.
"או.קיי, סבבה, הלכתי", אמרה קייסי, אספה את דבריה והתכוונה לצאת מהכיתה כשמבטינו נפגשו.
"קייס, לא שוב", אמרתי ללא קול, מקווה להכניס מעט היגיון למוחה.
"מתבגרת צריכה לעשות מה שמתבגרת צריכה לעשות", היא הצהירה ויצאה מהכיתה.
מספר שניות לאחר מכן, התייצבתי במשרד המנהלת, דרכו מיליסנט הודיעה את הודעות הבוקר.
התפרצתי למשרד וטרקתי את הדלת ברעש מאחוריי, מיליסנט ישבה שם, משחקת בכיסא הנוח של המנהלת.
"למה עשית את זה?", שאלתי אותה.
"עשיתי מה?!", היא שאלה בתמימות גמורה.
"את יודעת מה עשית! את יודעת איך הם יתנהגו! את יודעת מה הם חושבים עכשיו! ", צרחתי בכעס.
"הו, את מתכוונת לאמת?", היא שאלה.
"מה?!",שאלתי בבהלה.
"תפסיקי להעמיד פנים לינדזי! אני גיליתי את הסוד שלך, אני יודעת שאת לא כמונו, אני יודעת שאת סתם עוד פשוטת עם קטנה ועלובה", היא הסבירה, חיוכה השטני גדל מרגע לרגע.
"תראי...מילי...אנ...אני יכולה להסביר...", גמגמתי בפחד ומעט אשמה.
"להסביר מה?! ששיקרת לי?! ששיקרת לכול ביה"ס?! שהתחזית במשך ארבע שנים לאחת מאיתנו, למישהי שמעל רוב הילדים בבית הספר הזה כשאת, לינדזי גרינברג היא סתם עוד ילדה ענייה שצריכה לעבור למערב?! לזה את מתכוונת?! ",היא צרחה בקולי קולות, הכעס ניכר בעיניה, אש נשקפה בהן.
"איך את יכולה להגיד את זה? אנחנו חברות במשך כל כך הרבה זמן, האם זה באמת משנה? ", שאלתי.
"את?! חברה שלי?! לא! החברה שלי, לינדזי, מתה לפני כארבע שנים, את פשוט התחזית לה ואני לא ידעתי", היא פסקה.
"חברה שלי לא הייתה משקרת לי, היא פשוט לא, ואני לא אשווה אותך לחברה עוד לעולם, במיוחד מפני שאת מנסה לקלוע לסל גבוה מדי מותק", היא הוסיפה.
לא ידעתי מה לומר, חשתי פגועה, ידעתי שאסור לה לדעת, ידעתי שאם אספר לה הכול ישתנה וכך היה, אך מעולם לא דמיינתי שהיא תנדה אותי כך.
"את באמת מרגישה ככה? ", שאלתי, דמעות זולגות מעיניי.
"כן", היא השיבה ללא היסוס, בקול רגוע שהבהיל אותי.
לאחר מכן, שרר שקט בחדר, רק לרגע, מבטינו נפגשו, זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הסתכלתי על מיליסנט ולא זיהיתי את המתבגרת שאני מכירה, אלא צד אפל שאותו היא לא חשפה לרוב, אך זו הייתה הפעם הראשונה שבה הכאב היה בלתי נסבל והאפלה כוונה אליי.
לאחר מכן, הסתובבתי באיטיות ופניתי לדלת המנהלת מבוישת ומבולבלת ופתחתי את הדלת.
ידעתי שאין לי כל סיבה להישאר בחדר, מיליסנט לעולם לא תסלח לי, ידעתי שהיא לא תיתן לאיש לפגוע בה ולצאת מזה, לא מאז.
היא תמיד דואגת לא להיפגע, וכשמישהו מצליח לעשות זאת למרות הכול...
תכננתי את השלבים הבאים של יציאתי; התכוונתי לצאת באיטיות, לסגור את הדלת מאחוריי ולאחר מכן לרוץ, פשוט לרוץ, לא ידעתי לאן פניי יועדו, אך הייתי חייבת לצאת, הייתי חייבת לברוח.
ידי אחזה בידית הדלת, ידית הדלת שהייתה כה דומה לידית הקרה והעגלגלה שניצבה בדלתה של הפסיכולוגית.
שוב חשתי את אותה תחושה אימתנית, אותה תחושה שאמרה לי שאני עושה טעות גדולה ושעליי לסגת.
אך לא הקשבתי, והדלת נפתחה, וכשעמדתי לסגור את הדלת מאחוריי ולהתחיל לרוץ, ראיתי אותם.
כול ילדי התיכון עמדו שם, מחוץ למשרד המנהלת.
אז איך? מקווה שתוכלו לרשום ביקורת :).
-תודה לכל הביקורות הבונות שאני מקבלת, מאוד נוגע ללבי שאתם לוקחים את הזמן והמחשבה לעשות זאת :-* -
אני רוצה להתנצל מעכשיו על פרק הזמן הארוך בין הפרק הזה לפרק הבא, אני באמת מצטערת על כך מפני שהם קשורים אחד לשני מאוד ובכלל, אני השארתי אתכם פה עם סוף מאוד מותח ומעניין ולכן אני אשתדל לפרסם את הפרק הבא מהר, אך הסיכויים הם שהוא יתפרסם בעוד זמן רב (בסביבות סוף השבוע הבא) .
אוהבת תמיד:-*.
ביוש:).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
