שלום לכם קוראים :).
אני שמחה לעדכן, אני באמת מצטערת על העיכוב, אך אני בתיכון וכעת התחילה תקופת המגנים והבגרויות, לכן אני אתקשה לעדכן לעיתים קרובות, סורי :(.
-ספויילרים יישלחו למנויים מיד לאחר הפרק-
הפרק:
פרק 18-שעה גורלית
שיר ראשון-The All American Rejects - Kiss Yourself Goodbye:
http://www.youtube.com/watch?v=Novy3fSTCzU
רצתי מהר ככל יכולתי, מבולבלת מתמיד, "זה היום המוזר ביותר בחיי", קבעתי, "קודם נחשף סודי, אותו סוד ששמרתי במשך זמן כה רב ואני עדיין מתקשה להאמין שבאמת נחשף, לאחר מכן שרי נכנסת לחיי ומספרת לי את כל אשר עבר עלייה, ובעצם הופכת לחברתי היחידה, ואז אמילי מתנהגת מוזר מהרגיל וג'ו...", לא ידעתי כיצד להגדיר אותו.
"ברגע שהפגישה מסתיימת, אני תופסת את האוטובוס הראשון הביתה ו...", התחלתי לתכנן כשקול עצר בעדי.
"ומה? תתעלמי מכל מה שקרה? תנסי להטביע את עצמך בנושאים אחרים עד מחר? עד שתחזרי לאותה מציאות כאובה? ", שאל הקול בניסיון להכאיב, הוא הצליח.
לא ידעתי מהו צעדי הבא, היום הזה היה כה מסובך, נראה שרק אתמול הייתי בטוחה עם סודותיי וכאבי בבדידות (ולפחות ברובו, זה היה נכון) , אך באותו הזמן נראה שסודי נחשף לאור העולם לפני שנים כה רבות.
"האם ליום הזה יהיה סוף? ", שאלתי את עצמי, קיוויתי שכן.
כשלתי מעייפות כשהגעתי לחדר מועצת התלמידים, ניצבתי בפני הדלת האימתנית, "איחרתי", ידעתי.
לא דאגתי בקשר ליחס שאקבל, ידעתי שאם ישנו דבר אחד שמיליסנט שומרת עליו הוא יחס מקצועי, היא לא תתקוף אותי, לא כאן בכל אופן.
דפקתי על הדלת ופתחתי אותה באיטיות, כול חבריי המועצה הפנו את מבטיהם לעברי.
"מה את עושה כאן?", שאלה אותי מיליסנט, עיניה היו נפוחות ואדומות כשל ג'ו, היא לא נראתה במיטבה.
"למה את מתכוונת? אני סגנית המועצה, אני חייבת לנכוח בכל פגישה ופגישה", השבתי לה בשפה מתורבתת בכדי לרמוז שאני לא מתכוונת לריב.
"כן, ואנחנו בדיוק דנים בהחלפתך", היא חייכה לעברי באותו חיוך שטני ומנצח.
"החלפתי? אבל אי אפשר להחליף אותי, רק אם אני מפרה את חוקי ביה"ס אפשר להדיח אותי מתפקידי, שכן אני נבחרתי ע"י התלמידים", הבהרתי את ניסיונם האווילי לסלקי מהמועצה.
"ערכנו בחירות חדשות, כול חבריי המועצה הסכימו שעלייך לפרוש מתפקידך כסגנית המועצה, כל עוד ישנה הסכמה פה אחד, ההדחה אפשרית", היא הסבירה.
"את לא יכולה לקחת את זה ממני", הבטתי בה בתערובת של כעס ותסכול.
"אני יכולה, ואני לוקחת, בדיוק כפי שאת עשית", היא הפכה את הנושא לאישי.
"אני לא לקחתי ממך כלום", התגוננתי.
"את צוחקת עליי נכון?! אני ראיתי אתכם! אני ראיתי...", היא צווחה פתאום כמטורפת, כול חבריי המועצה ואני נבהלנו עד עמקי נשמתנו.
היא התנשמה לרגע, נראה היה שהיא עומדת לפרוץ בבכי, שאר חבריי המועצה בהו בה בתמיהה, נראה היה שהיא לא יכלה לשלוט ברגשותיה.
מעולם לא ראיתי את מיליסנט בחוסר שליטה, ידעתי שהתחושה הזו בודאי מעיקה עליה.
"פשוט תסתלקי מפה! תסתלקי! את לא שייכת לפה! לא עוד! ", היא ציוותה בקהות חושים.
נבהלתי, צרחותיה נשמעו כשל מתבגרת מטורפת, טרקתי את הדלת מאחוריי ורצתי משם כל עוד נפשי בי.
"לנדי! חכה!", שמעתי אותה מאחוריי, הסתובבתי לעברה וחייכתי.
"ביקשתי ממך שתפסיקי לקרוא לי כך", הזכרתי לה.
"אתה יודע שזה לעולם לא ייפסק", היא הקניטה וחייכה אליי באותו חיוך מלאכי.
"אז, איך הייתה ההפגנה?", שאלתי כשהבחנתי בחולצת ה" Save The Animals! ", שלה, עליה צוירו ארנב, כלב וחתול יחדיו אוחזים בכפותיהם בעיניים בוכיות ונוגעות ללב.
"זה היה נהדר! חבל שלא היית שם, כל כך הרבה תומכים, כל כך הרבה אנשים שהיה אכפת להם, אני וצ'אנדלר שמחנו כל כך!", היא חייכה לעברי.
"צ'אנדלר?", שאלתי.
"אתה יודע, מי שמארגן את הכול, הריי איש לא באמת מקשיב למתבגרת בת 16 ללא איש עשיר ואכפתי", היא הסבירה, חיוכה המלאכי לא נמחק מפניה המלאכיות.
"אה", אמרתי כמבין, "אני שמח בשבילך, עבדת קשה בכדי לארגן את ההפגנה הזו", בירכתי.
"וזה ישתלם, תודה", היא הודתה.
"מה את עושה באזור הזה?", שאלתי.
"ידעתי שתבוא לפה, לאגם היערי הזה, כפי שאתה עושה כל הזמן כשאתה רוצה לחשוב", היא הסבירה, "ואני חושבת שאנחנו צריכים לדבר על המקום שבו היית אתמול", היא הוסיפה.
"אמרתי לך שאני מטפל בזה", הרצנתי.
"אתה לא יכול", היא מחאה, "אני יודעת שאתה חושב שאתה מטפל בזה אבל אתה לא, אתה לעולם לא תוכל לשלם לו", היא הרצינה.
"אני יכול קייס, תפסיקי לדאוג", ניסיתי להרגיע אותה, אך ללא הואיל.
"אתה מוכר נכון?! זו הדרך היחידה שבה אתה יכול להחזיר לו", היא פתרה, "אבל אתה לא מבין שהוא מחזיק אותך ככה, שהוא יקבע מתי תפסיק והוא לעולם לא ייתן לך להפסיק?!", היא צווחה ואחזה בכתפיי ונענעה אותי.
"קייס תרגיעי, אני מטפל בזה", הסרתי את ידיה מכתפיי.
"תפסיק להגיד את זה! אתה יודע שאתה לא מטפל בזה, אתה יודע שאתה לא תוכל לשלם לו, שהוא לעולם לא ישחרר אותך!", היא הייתה נסערת, דמעות בעיניה.
"אני יודע שלא הייתי צריך להתחיל עם זה או.קיי?! אני יודע את זה עכשיו, אבל אחרי שאתה נכנס קשה לצאת", הודיתי.
"זה לא קשה בכלל, פשוט תגיד לג'וני שאתה לא מוכר לו יותר", היא פתרה.
"אני לא יכול, אני חייב לו", הצטדקתי.
"אז תחזיר בדרך אחרת, תמצא עבודה כמו טרווי", היא אמרה בקול תחנוני.
"הוא לא יודע על ג'וני נכון?!", שאלתי.
"אני בחיים לא אספר לו את זה, אם הוא יגלה שאח שלו סוחר סמים זה ישבור אותו, במיוחד אחרי כול שאר הבעיות שהוא גורם", היא אמרה, "לא שהוא ישמח לשמוע על זה שחבר טוב שלו סוחר", היא הוסיפה.
"קייס, אני באמת לא יודע איך לצאת מזה", הנחתי לקיר להישבר, "אני באמת ניסיתי, אבל ג'וני קובע את החוקים עכשיו, אין לי שום דרך לברוח", חשתי דמעות בעיניי שלי, תמיד בכיתי כשקייסי בכתה, ומעולם לא התביישתי בבכי.
תמיד הייתי נפש מיוסרת, רציתי להיות סופר, וכתבתי סיפורים טובים, טובים מאוד אפילו, לפחות לדבריה של קייסי.
היא הייתה היחידה שלה אפשרתי לקרוא אותם, אך כה קשה להצליח בקריירה כזו באזור שלנו, וכמו רבים מאיתנו, כשנזקקתי לכסף, גם אני פניתי "לאזור הסמים" .
היא חיבקה אותי בין זרועותיה, "כמה אתה חייב לו?", היא שאלה.
"תשעים", השבתי.
"אלף?!", היא שאלה בבהלה והתנתקה ממני, פניה מזועזעות.
"את יודעת כמה ניתוחים עולים בימינו קייס, את יודעת כמה הניתוח של אימא שלי עלה, לא יכולתי לאבד אותה, היא כל מה שיש לי", תירצתי.
"זה לא נכון, יש לך אותי", היא ניחמה אותי, איי שם, באותה חלקה יערית.
עמדתי בדלת ביתי, תוהה אם עליי להיכנס, תוהה אם הוריי נמצאים, אם אאלץ לבהות בפניהם ולהתמודד עמם.
לא רציתי לראות את הוריי, חשתי בכעס בלתי נשלט כלפיהם, אפילו כלפי אבי, למרות שזו לא הייתה אשמתו.
לבסוף התיישבתי על מפתן ביתי, ראשי בין ידיי על ברכיי ובכיתי, שוב, שוב כמו ילדה קטנה: חסרת אונים וגלמודה.
לא יכולתי לשאת את הבדידות, שכעת חשתי בה באופן דרסטי.
הייתי זקוקה למישהו, מישהו שאוכל לספר לו על תלאות היום, מישהו שלא ישפוט ורק יקשיב, הייתי זקוקה...
הוצאתי את הפלאפון שלי והתקשרתי לאדם היחיד שידעתי שיוכל להבין אותי.
חיכיתי מס' שניות עד שהוא ענה, קולו הסב לי אושר עילאי, שכן ידעתי שסוף כל סוף, אני לא לבד.
"הלו?", שמעתי את קולו מהקו השני.
"טרוור?", שאלתי בקול פצוע וכאוב, כמו חיה פצועה, חיה נואשת שזקוקה לעזרה.
עבדתי בדלפק היום, שמחתי על כך, שכן העבודה במטבח הייתה מייגעת ומתישה עד כאב.
"אז זה היה צ'יפס, קולה ובורגרוק ספיישל, נכון?!", וידאתי, שכן הופתעתי שמתבגרת מבקשת להזמין מאכל שלא קשור לסלט, במזרח בכל אופן.
"כן", החזירה הלקוחה, "אתה מוכן להזדרז, אין לי את כול הזמן שבעולם", היא הקניטה בזמן שמסטיק ורדרד התפוצץ בפניה.
"זה עדיף על המטבח, זה עדיף על המטבח, זה עדיף על המטבח", ניסיתי להירגע כשהפלאפון שלי החל לצלצל.
"אה, יופי! עכשיו אני גם אצטרך לחכות עד שתסיים את השיחה שלך נכון בלונדי?!", היא התעצבנה.
"מה יש לך? מאיפה כול הכעס הזה?", שאלתי אותה מבלי לחשוב על כך בזמן שהוצאתי את הפלאפון מכיסי.
"כיף לי להיות עצבנית, למה מפריע לך?", היא שוב הקניטה בזמן שבדקתי מי המתקשר.
חייכתי כשהבחנתי בשמה על הצג.
"הו, אני רואה שלבלונדי יש חברה!", היא ספק הקניטה ספק פרגנה.
התעלמתי ממנה, השבתי לשיחה למרות האיסור על כך, "הלו?", שאלתי.
"טרוור?", היא שאלה, קולה רעד, היא נשמעה צרודה ובוכייה.
"הכול בסדר?!", שאלתי, למרות שידעתי את התשובה לשאלה הזו.
"לא, הכול לא בסדר, כל כך לא בסדר, יותר גרוע מלא בסדר", היא השיבה.
"אני יודעת שאני בקושי מכירה אותך, אבל אתה האדם היחיד שיכולתי להתקשר אליו", היא הוסיפה לאחר מספר שניות של שתיקה.
"מה קרה?", שאלתי, אף על פי שנעלבתי מההערה הזו.
"יש איזה סיכוי שתוכל להיפגש אתי היום אחרי העבודה שלך? אני פשוט לא רוצה להיות לבד", היא ספק ביקשה ספק התחננה.
"כן, בטח", השבתי, ידעתי שהיא זקוקה למישהו, שמעתי זאת בקולה, שמחתי להיות המישהו הזה.
"איפה את גרה?", שאלתי.
"אני מעדיפה שלא בבית, אכפת לך להיפגש במקום אחר?", היא שאלה.
"טוב", השבתי, תהיתי מדוע היא לא רצתה שאגיע לביתה, תהיתי אם הסיבה היא אני.
"יש איזה גן משחקים שקרוב אליי", היא אמרה והורתה לי כיצד להגיע.
"טוב, אני אהיה שם בתשע וחצי", הסכמתי והשיחה נסתיימה.
"מה בלונדי, הכול בסדר עם החברה שלך?", שאלה הלקוחה.
"היא לא החברה שלי", התגוננתי, "ואני דיי דואג לה למען האמת, היא נשמעה דיי עצובה ומתוחה", הסברתי מסיבה לא ברורה.
"טוב, אני חושבת שאתה תוכל לעודד אותה", היא רמזה וחייכה חיוך מושך.
"מה קרה פתאום נעשית נחמדה?", שאלתי.
"טוב, אין כל סיבה שאני אוציא את העצבים שלי עלייך, מה שקרה לא באשמתך", היא הסבירה.
"מה קרה לך?", שאלתי ללא מחשבה.
"תחום אסור מותק", היא הקניטה, "עכשיו תודיע בבקשה על ההזמנה שלי טוב?!", היא חייכה אליי שוב באותו חיוך מושך והניחה את ידה על ידי.
"בטח", חייכתי לעברה חיוך טיפשי בזמן שהודעתי למטבח והדאגות ריחפו מעליי כמו עשן שחור וחנוק.
התאמנתי במגרש, קלעתי סל, ועוד סל, והטבעתי סל, ועוד סל, שגרה יומית שאליה התרגלתי יום אחר יום.
אהבתי את המשחק, השקעתי בו את כול כולי, הוא היה הדבר היחיד שהעניק משמעות לחיי, הדבר היחיד שהייתי טוב בו.
נבהלתי למשמע קול שבקע מכיס מכנסיי, זה היה הפלאפון שלי, הוצאתי אותו מכיסי ועניתי.
"הלו?", שאלתי בין התנשמות להתנשפות.
"היי מייקל?! זה טרוור, אני צריך טובה", הוא נשמע לחוץ מעט.
"הכול בשבילך אחי, מה יש?", שאלתי.
"אני צריך שתבוא עם המכונית שלך ותאסוף אותי היום בערב", הוא ביקש.
"למה, מה קרה לאוטובוסים?", שאלתי.
"אני לא צריך לנסוע הביתה", הוא הסביר.
"אז לאן?", שאלתי.
"אני אסביר לך כשתבוא, אתה תעשה את זה?", הוא שאל, עדיין לחוץ.
"כן בטח", השבתי.
"טוב, תהיה פה בתשע בסדר?!", הוא קבע זמן ומקום.
"בסדר", הבטחתי והשיחה נסתיימה.
"אני רק מקווה שהכול בסדר", קיוויתי.
שיר שני-Simple Plan - Your Love Is A Lie:
http://www.youtube.com/watch?v=pUVnghI_8cE&feature=related
כשהגעתי לביתי, התבצרתי בחדרי והחלטתי להישאר שם, לנצח אם אפשר.
חשבתי על תלאות היום, הכעס והכאב מילאו אותי, תמונתם של ג'ו ולינדזי ביחד מחובקים פילחה את לבי למיליוני רסיסים.
לאחר שהבחנתי בהם ברחתי משם, דמעות בעיניי, חשתי אבודה ואז פגשתי בליבי.
בקהות חושים סיפרתי לה את כל אשר אירע והיא זו שהגתה את הרעיון להדיח את לינדזי מתפקידה.
שמחתי על כך, למרות שמבחינת מקצועיות זה לא היה לעניין ולמרות שהתפרצותי הציגה חולשה, שמחתי שלא אאלץ לראות את פניה עוד באותן פגישות.
אך כעת, כשדמותה שלה ושל ג'ו ביחד לא נטשה את מוחי הכאוב, ידעתי שעליי להשתמש במשהו חזק יותר.
לאחר הפגישה הסעתי את ליבי לביתה.
"תודה", הודיתי לה, שכן מעולם לא חשבתי את ליבי לחברה עד עתה וכעת, גיליתי שהיא שימושית מאוד, ולא רק באסיפת הניקוי היבש.
"אין על מה, בשביל זה יש חברות", היא חייכה אליי, "אני יודעת שכואב לך, אני בקושי מאמינה שלינדזי עשתה דבר שכזה", היא הודתה.
"מי יודע מי היא בכלל, אחרי כל השקרים שהיא הסתירה... אני לא מאמינה שחשבתי אותה לחברתי עד לפני שעות מספר", הדמעות נלחמו בי שוב, אך עצרתי בעדן.
האמת המרה הייתה שלאחר שגיליתי את סודה של לינדזי, כעסתי על עצמי שלא ראיתי זאת קודם לכן, שלא חזיתי את הבאות, שלא ידעתי מיהי אותה מתבגרת שחשבתי לחברתי הטובה ביותר.
"באמת חשבתי שהיא חברה שלי את יודעת?! רק רציתי להעניש אותה קצת, לגרום לה להבין שהיא הייתה צריכה לספר לי, שהייתי מבינה... מעולם לא חשבתי שהיא תבגוד בי, לא ככה, היא ידעה שאני או...", קולי נשבר, התכוונתי לסלוח ללינדזי על שקריה, שכן לאחר מחשבה עמוקה בנושא, גיליתי הבנה כלפיה, אך לאחר בגידתה, ידעתי שהיא שונה ממי שחשבתי שהיא, שצדקתי: חברתי בטובה, לינדזי גרינברג, מתה לפני כארבע שנים, השאירה אותי גלמודה בעולם הגדול, ודאגה שכך אשאר.
ליבי אחזה בידי, "אני חושבת שאני יודעת מה יעזור לך", היא אמרה ופתחה את ילקוט הגב שלה.
הופתעתי לגלות בקבוק יין משכר, "אני חושבת שאת זקוקה לזה", היא העבירה לי את הבקבוק.
"ליבי, את... את שותה?", שאלתי בבהלה, ידה נותרה באוויר.
"לרוב לא, אבל חשבתי שאולי תזדקקי לזה אז חטפתי אותו מארון המשקאות של הוריי", היא הסבירה, "יש להם הרבה משקאות, אני לא חושבת שהם ירגישו בחסרונו", היא חייכה לעברי באותו חיוך שטני שדמה פלאים לשלי וטפחה מספר פעמים על הבקבוק.
"אני לא... אני אף פעם לא שתיתי", גמגמתי לעברה, "תמיד חשבתי שזה דיי מגוחך וכלל לא אצילי", הודיתי.
"פשוט תיקחי אותו, טוב?!", היא דחפה אותו לבין ידיי, "רק לכל מקרה", היא קרצה לעברי ונטשה אותי.
כעת בהיתי באותו בקבוק, תוהה אם עליי לעשות זאת.
"אומרים שזה גורם לך לשכוח...", פיתה קול אחד.
"אולי תפסיקי להיות הילדה הטובה של אבא?!", הקניט קול אחר.
"אל תזכיר אותו!", מיהרתי לכעוס.
"אל תעשי את זה מיליסנט", נשמע קול נעים וביישני במוחי, "זה לא יפתור כלום", הוא הוסיף.
"אבל לפחות לכמה שעות, תוכלי לשכוח", הקול הראשון המשיך לפתות.
אחזתי בבקבוק בין ידיי, חשקתי בו, קיוויתי שאוכל לשכוח, רק לרגע, רגע שיימשך לעד.
"אני לא ארד לרמה שכזו", החלטתי, "הוא לא יגרום לי ליפול מכסי, אז מה אם הם ביחד עכשיו... אז מה אם...", קולי שוב נשבר.
"לישון", החלטתי, "בשינה הם לא יוכלו לפגוע בי, הם לא יוכלו לחדור לחלומותיי, אני לא אתן להם", התגוננתי.
הנחתי את הבקבוק על השידה שליד מיטתי והנחתי את ראשי על הכרית.
כעבור שניות מספר נרדמתי, מקווה להיסחף לשינה ללא חלומות, אך לצערי הרב, לא כך היה הדבר.
"אני צריך את זה עכשיו, למה אתה לא יכול לפגוש אותי?", שאל אותו הקונה.
"תראה, אני לא חנות, יש לי פגישות, ובכלל, עברו רק יומיים, איך כבר הספקת לגמור את הכול? אתה בטוח שאתה בן 17 ? ", שאל הסוחר, למרות שהוא ידע שכמות הנוזל שהעביר למתבגר הייתה קטנה מאוד.
"בערך... בחודש הבא, אבל זה לא משנה! אני פשוט צריך שתמכור לי, עכשיו!", צווח הקונה בחוסר סבלנות.
"אני יוצא רק בלילה, אם אתה רוצה, אתה יכול להיות בסמטה בתשע וחצי, זה הכי מוקדם שאני יכול", התרכך הסוחר.
"אני אהיה שם", הסכים הקונה והשיחה נסתיימה.
כשהשעון הכה תשע מיהרתי לחזית הקניון, שם חיכה לי מייקל עם הגרוטאה שהוא מכנה מכונית.
"היי אחי, הכול בסדר?", שאל מייקל.
"פשוט תיסע או.קיי?!", מיהרתי אותו והסברתי לו לאן.
"מה?! פתאום התחשק לך להתנדנד ולא יכולת לחכות עד שתגיע לגן המשחקים של מייק?", הקניט מייקל.
"אני אסביר הכול אח"כ, פשוט תיסע!", שידלתי אותו וזה הכה בחוזקה על דוושת הגז ונסענו.
בחנתי את שעון ההלו קיטי שלי שוב ושוב, סופרת את הדקות.
חששתי מהבדידות, לא רציתי להיות לבד, לא עוד, לא יכולתי לסבול את השקט שרדף אותי, את העצב, את התחושה שאני נשאבת למקום שלא אוכל לחזור ממנו.
הייתי זקוקה למישהו, ולמרות שבקושי הכרתי אותו, טרוור היה לאדם היחיד שיכולתי לחשוב עליו.
חשתי קרובה אליו, וכשהייתי אתו, תחושה של ביטחון אפפה אותי, רציתי לחוש כך שוב, ורציתי להפיג את תחושת הבדידות שריחפה מעליי כמו ענן גשם.
חיכיתי לרגע שבו לא אהיה לבד, שבו סוף כל סוף אבחר את גורלי.
"אני אספר לו", החלטתי, "כפי שהוא סיפר לי אתמול בערך בשעה זו" .
בתשע וחצי בדיוק, מכונית עלובה נעצרה ליד אותו פארק, הופתעתי שכן אחריי אתמול הייתי בטוחה שלטרוור אין מכונית.
אך זה היה הוא, הוא יצא ממושב הנוסע באיטיות. הוא חייך לעברי, ניסיתי להחזיר חיוך ללא הצלחה רבה, למרות ששמחתי לראותו.
"היי", הוא אמר, "היי", החזרתי וחיבקתי אותו.
"חשבתי שאת לא מחבקת זרים", הוא הקניט.
"אתה לא זר", החזרתי בקול שלוו שהבהיל אותי מעט.
הלכנו לעבר הנדנדות, התיישבנו אחד ליד השנייה בנדנדה לשניים בשקט גמור.
"הייתי בטוחה שלא תבוא, אני מצטערת אם הטרחתי אותך, אתה פשוט האדם היחיד שידעתי שאוכל לדבר אתו", התנצלתי.
"אני שמח שבאתי", הוא אמר, "אז מה ק...", הוא החל לשאול כשהתפרצתי.
"יש מישהו במכונית?", שאלתי.
"כן, זה חבר שלי, מייקל, לא יכולתי לנסוע לפה באוטובוס ולחזור הביתה לאחר מכן אז ביקשתי ממנו שיסיע אותי", הוא הסביר.
"באמת?! עשית את זה בשבילי?", שאלתי בהפתעה.
"כן, הבהלת אותי בטלפון, הייתי בטוח שקרה לך משהו נוראי", הוא הודה.
"באמת קרה", הסכמתי, "אבל אני שמחה שלפחות אני לא לבד עוד", חייכתי לעברו חיוך כנה.
"אבל מה היה יכול להיות כה נוראי?", הוא שאל.
"גם לי יש סודות טרוור, ואחד מהם התגלה היום ללא רצוני, ועכשיו הם שונאים אותי", אמרתי ללא כל הגיון.
"מה?", הוא שאל כלא מבין.
"אני אתחיל מההתחלה", אמרתי ובאיטיות ובשקט, סיפרתי.
שיר שלישי-Simple Plan - Generation:
http://www.youtube.com/watch?v=c6sYv_7R_ZY
חלמתי, לא חשקתי בחלומות, ייחלתי לשינה שקטה, אך לא כך היה הדבר.
אלה היו לינדזי וג'ו, הם התנשקו, נשיקות סוערות וחושניות מאוד.
הם התנשקו בחדרו, החדר שבו רק אני הייתי, הוא הניח אותה על שידתו, היא התיישבה עליה והמשיכה לנשקו, נשיקות כה סוערות, כאלו שלי מעולם לא היו אתו, מפני שאני לא רציתי להתקרב, לא יותר מדי, חשבתי שאני אכווה, וצדקתי.
הוא הפשיל את חולצתה, היא ניגשה למכנסיו, הם המשיכו להתנשק ולהתפשט ולרגע, הכול נעצר.
הם הפסיקו והביטו אחד בשנייה, הוא הביט בה באותו מבט, אותו מבט שבעבר היה שלי.
"אני אוהב אותך", הוא אמר לה את אותן שלוש מילים שאמר אך ורק לי.
"גם אני אוהבת אותך", היא החזירה בקול שלוו, קול ששבר את לבי.
הוא נשק לה שוב, נשיקה ביישנית ומתוקה, נשיקה שהייתה אמורה להיות שלי.
"לא! לא! לא!", צווחתי והקצתי משנתי, מכוסה בזיעה קרה.
הכאב היה חזק מתמיד, הולם בי שוב ושוב בנוסף לאותן תמונות שנחרטו בראשי, שלו, שלה, שלהם, ביחד.
"למה הוא לא אוהב אותי עוד? למה?", שאלתי את חדרי הריק, התשובה לא מיהרה לבוא.
"כולם מפסיקים לאהוב אותך מיליסנט, כולם עוזבים אותך בסוף, חשבתי שכבר תתרגלי לזה", קול קר הכאיב.
"בדיוק כמו אז, זוכרת?! כמו באותו לילה ש...", הוא החל לומר כשעצרתי בעדו.
"אתה לא תזכיר את זה! שלא תעז להזכיר את זה!", מיהרתי למחאות.
"את באמת חושבת שאם אני לא אזכיר את זה הכול יהיה בסדר? האם את חושבת שתוכלי למחוק את העבר? האם את באמת כזו טיפשה?", המשיך הקול.
הזיכרונות ניסו להלחם בראשי, לחלחל לעמקי תודעתי ולשחזר את העבר, אך מנעתי מהם, בשארית כוחותיי מנעתי מהם, "הניחו לי! הניחו!", התחננתי.
"את יודעת מה ישתיק אותו", פיתה קול אחר, הוא גרם לי להבחין באותו בקבוק, הוא נח לו בשלווה מוחלטת בשידתי, אור הירח הציל עליו.
"לא, מיליסנט זה לא שווה את זה", ניסה קול אחר להסיט אותי מהדרך שעמדתי לבחור, אך הייתי צריכה לשכוח, לשכוח את לינדזי, לשכוח את ג'ו, לשכוח את כול אותם זיכרונות מכאיבים... לקחתי את הבקבוק מעל השידה ופתחתי אותו בעזרת פותחן הבקבוקים שגנבתי ממטבחי.
ריח הענבים המשכר מילא את אפי כמעט מיד.
אחזתי בבקבוק ולגמתי, טעמו היה משכר, שתיתי עוד, ועוד, ועוד עד שחשתי מסוחררת.
הנחתי את הבקבוק על השידה שוב בפיזור הדעת, עם הזמן חדרי הפך מטושטש, ראשי כאב, אך הכאב נעלם, נעלם כלא היה מעולם, בזמנו אפילו לא זכרתי אותו.
התרוממתי מעל למיטה, כאב חד הכה בי פתאום, אך משום מה לא דאגתי.
הלכתי לעבר המרפסת שבחדרי, היה קריר מאוד בחוץ, שמלתי הקצרה והלבנה התעופפה לכל עבר.
ראשי הסחרחר וחסר המחשבות גרם לחיוך אווילי להשקיף לעבר חשכת הלילה.
חשתי שמחה עילאית ללא כל סיבה מיוחדת, הסחרחורת הפריעה לי מעט מפני שבזכותה התקשיתי לחשוב ולמרות שחשתי מעט בצורך לבכות ללא סיבה, השמחה והסחרחורת מנעו ממני לעשות זאת.
הנחתי את ידיי על המעקה, חיוך אווילי על שפתיי, "אני רוצה לעוף!", חשבתי, נזכרת ביום קיצי שבו אבי הרים אותי אל על לעבר השמיים ובו הייתי לפיה מרחפת בעלת שמלה לבנה כמו זו שלבשתי כעת.
"האם אני יכולה לעוף?", תהיתי.
"לקח לך מספיק זמן", אמר הקונה לסוחר כשהוא הבחין בו רץ לעברו.
"אני חושב שאתה שוכח מי אני, אני יכול ללכת מפה בדיוק באותה מהירות שבה באתי", איים הסוחר.
"אני מקווה שיש לך כדורים הפעם", התעלם הקונה.
"יש, אבל בשבילך?! רק נוזל", הוא החזיר בשל התנהגותו של המתבגר.
"בבקשה לא, כבר יש לי סימנים, אני לא רוצה שיבחינו", שינה הקונה את התנהגותו.
"בעיה שלך", אמר הסוחר.
"אני אשלם לך כפול", הציע הקונה.
"הממ...", שקל הסוחר, "בסדר", הוא הסכים, "הנה קח", הוא הושיט לעברו שקית מלאה בכדורים.
"אבל קשה להשיג כדורים אתה יודע, אז אני חושב שכדאי שתתרגל לדברים אחרים", המליץ הסוחר.
"אולי בפעם אחרת", הקונה העביר את הכסף לסוחר וזה העביר לו את שקית הכדורים.
הסוחר ספר את כספו בזמן שהקונה בחן את הכדורים, לא שהוא חשב שהסוחר עבד עליו או משהו, הוא פשוט אהב לבהות בהם, זה כמו גרם לו להרגיש, אפילו מעט, את ההרגשה שלה ייחל.
הסוחר כמעט וסיים את הספירה כשנשמעו סירנות מכל עבר, בתחילה שניהם התעלמו, שכן האזור עצמו היה מאוד מסוכן, אך לאחר מספר שניות הם הבחינו באורות כחולים ואדומים קרובים מאוד אליהם, והרעש התחזק.
"תברח ילד! תברח!", זעק הסוחר והחל לרוץ.
הקונה נבהל, הוא קפא, הוא לא ידע מה לעשות עד שפקודתו של הסוחר נכנסה לתודעתו וכמו גרמה לו להתחיל לרוץ, אך תגובתו הייתה איטית מדיי.
לאחר מספר שניות הוא מצא את עצמו מוטל על אדמת העפר הקרה ע"י שוטר במדים.
הוא נראה כמו איש נחמד בשנות הארבעים, שחור בעל שיער שחור ושפם שחור, מעט מלא, אך הקונה לא חיבב אותו.
"עזוב אותי!", צווח הקונה.
"אני לא מאמין, אתה רק ילד", אמר השוטר בעצב, "לא שאתה הראשון שאני רואה אבל... זה פשוט מעציב אותי כל פעם מחדש", הוא הסביר.
"בבקשה אל תעצור אותי השוטר... ברנסון", התחנן הקונה לאחר שהבחין בתג השם של השוטר, "אני לא אעשה זאת שוב, אני מבטיח", הוא ניסה לשכנע.
"ילד, אם הייתי נופל בדברים כאלה הייתי מובטל לפני זמן רב, ואני מבטיח לך, לאן שאתה הולך, אתה באמת תפסיק עם החרא הזה, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שתעשה", הוא אמר וכפת אותו באזיקים.
אז איך? אהבתם? לא אהבתם? אני אשמח לביקורת בונה :).
ואני מתכוונת לכך, אני יודעת שאני דיי משחזרת את אותן מילים בסוף, אך אני באמת מצפה לביקורת בונה.
הסיבה שאני מפרסמת את הפרקים של הסיפור הזה הן בכדי שאני אדע אם אני יכולה להשתפר, אם יש משהו שאני יכולה לעשות טוב יותר או שיש משהו שאהבתם שביצעתי באחד הפרקים ואתם רוצים שאני אמשיך לבצע אותו, מה אתם חושבים על התוכן? וכד'.
התגובות נותנות לי מוטיבציה לכתוב, לשפר ולעדכן, ובלעדיהן הוספת הפרק, לפחות בשבילי, חסרת טעם.
בכל אופן, אוהבת תמיד :-*.
ביוש :).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
