"
אם היית יודעת מה עשיתי לך,
אני בטוחה שלא היית סולחת לי בחיים.
זה מה שנפלא, את לעולם לא תדעי. זה נשאר ביננו, רק ביני לבינו.
אני כבר לא אוהבת אף אחד עד כאב. עד השמיים. עד אינסוף.
אני כבר לא סומכת על אף אחד. אני כבר לא מעריכה אף אחד.
ראיתי את זה מגיע בצעדי הענק והדחקתי את זה במוחי. עכשיו אין לי שום מקום בו אני יכולה להנחית את רגליי,
אין לי שום בית עלי אדמות.
"לא אכפת לי איפה זה נמצא. כל עוד את, אמא ועמרי שם אני יכול לקרוא לזה בית".
זה אף פעם לא יחזור להיות מה שהיה, המשפחה הזאת.
כמה דרמות, כמה מתחים, כמה שקט סוער.
אנשים כלכך כבדים, כלכך קלילים, כלכך קשים, כלכך פאקינג קלים.
אני משלה את כולכם, ואני עושה חתיכת עבודה למופת.
אתמול היה יום שאני אזכור כל חיי. היום בו נהפכתי לאישה. ליטל, תמותי.
זה היה הדבר הכי טוב שעשיתי בזמן האחרון, לא ידעתי שזה יכול להרגיש כלכך טוב. פשוט טוב.
ואני נזכרת כל הדיבורים על הנושא הזה מכיתה ח'. ח'!!!! כאילו, הילדה שהייתי פעם בטח גמרה בשמי איזה פעמיים.
וואו. זה היה טוב. זה היה מושלם, זה היה איחוד שצריך להיות. כל תחושה כמעט היתה במקום,
והחוסר שלמות של זה עושה את זה אפילו יותר טוב.
קיבלתי מה שאני רוצה. אני כמעט תמיד מקבלת מה שאני רוצה, לא משנה כמה נפשות נרמסות בדרך.
אתם חופשיים לשנוא אותי. אף פעם לא אמרתי שאני בן אדם טוב.
החוסר חשיבות של אושר בעיניי הוא זה שעושה את הכל עוד יותר מסוכן. אני לא מפחדת לסבול. אני לא מפחדת לפגוע
ולשבור אנשים, אבל את האנשים הנכונים.
כל אותם אנשים שעושים דברים רעים לאנשים הלא נכונים, לאלה שלא מגיע להם. אותם אני אפיל. כמו באולינג.
החפים מפשע האלה, צריך לרצוח את כולם. כל היפי נפש המזדיינים האלה, כל מי שלא פשע ולא עשה שום רע לאף אחד רציני.
הם החפים מפשע, הם אלה שלא עשו כלום ולא מגיע להם עונש. לכן הם אלה שצריך לרצוח, הבני זונות.
פאקינג חפים מפשע. מי חף מפשע בימינו? מי לא עושה רע למישהו אחר?
אם יש כאלה, הם מיעוט רציני שצריך להשמיד, הם לוקחים את כל הקרדיט והפרסים לעצמם,
וכמובן שזה על חשבוננו, החוטאים.
"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
