"ובשקט באה החוכמה..."

ישבתי על ספסל בפארק, מזג אוויר נעים, לא חם לא קר. בצד השני של השביל, קצת רחוק ממולי ישב נער והתבונן בי. הוא התבונן במחשבות עמוקות לבסוף הוציא פנקס. גם על הפנקס הוא התבונן כמה שניות, בוחן אותו מכל מיני צדדים, העיף מבט אליי והזיז את ידו שהחזיקה עפרון, על הפנקס. מידי פעם הוא העיף מבטים עליי, כאילו מצייר אותי. ואני חיכיתי. לא אוהבת לחכות. אחרי בערך רבע שעה, הוא קם, אסף את פחית הקולה שלו, קטף פרח קטן שהיה ליד הספסל שלו, ניגש וישב לידי.

הוא חייך.

גם אני. במבוכה.

"נעים היום" הוא התחיל.

"כן, נעים..." השבתי.

הוא הסתכל על הפרח, סובב אותו עם האצבעות ולבסוף הושיט אותו לי.

חייכתי עם צחוק קטן. "תודה."

הוא אמר משהו, כנראה בצרפתית.

"מה זה אומר?" הסתכלתי עליו.

"שהנשמה שלך יפה כמו הפרח הזה."

חייכתי, "מתי הספקת לראות את הנשמה שלי?"

"ראיתי אותה משם, מהספסל ההוא", הוא הצביע.

"ואיך הנשמה שלי?" שברתי את השתיקה.

"יפה כמו הפנים שלך."

הורדתי מבט אל הפרח בצניעות.

"צרפתי?" התעניינתי.

"לא, אבא שלי דיבר צרפתית, למדתי ממנו דברים שאהבתי. אני אור." הוא הושיט את ידו ללחיצה.

"יוליה." לחצתי את ידו.

הוא לגם מהפחית וזרק אותה לפח שליד הספסל שלנו, פתח את הפנקס והושיט לי. בפנקס הייתה מצוירת אני, יושבת על כדור. ממש פורטרט קטן שלי, בדיוק כמו שישבתי, כאילו תמונה בלי צבעים שהוא צילם אם אפקט של ציור.

"וואו..." נדהמתי מהציור. "אתה מצייר ככה הרבה אנשים?"

"רק את המיוחדים" הוא חייך.

גם אני.

"מה זה הכדור הזה?" שאלתי.

"זה הכוכב שלך. לכל אחד יש עולם משלו, ציירתי אותך יושבת על עולם משלך."

צחקתי, "קלעת בול".

החלפנו מבטים עם חיוך.

"השארתי אותו ריק כי לא ידעתי איך העולם שלך נראה, בגלל זה ניגשתי אליך".

הנהנתי.

"מה לצייר בעולם שלך?"

חשבתי.

"טבע. איזון, שלווה. הרבה צבעים." הסתכלתי עליו, "אתה הצגת את עצמך כמישהו שיכול היה לצייר גם את העולם הזה", אמרתי כשאלה.

"אנשים לא אוהבים בני אדם מושלמים."

צחקתי, "אז הראית לי שיש בך פאק?"

"לא, הראיתי לך שאני יכול להודות בזה שיש לי פאק."

חייכנו.

"את מחכה למישהו?"

"לחברה."

"כשהיא תבוא אני אלך להשלים את העולם שלך."

"אתה יכול גם להישאר." הסתכלתי עליו.

"אני רוצה לצייר את העולם שלך מהדמיון, לקחתי ממך את מה שרציתי ועכשיו אני אלך לצבוע בזה את הציור, לבד בבית, זה ייקח לי יותר זמן משלקח לי לצייר את זה."

"אני אראה את הציור הזה אי פעם?"

רק אם תרצי."

"ואם אני לא ארצה?"

"אני אשמור אותו לעצמי, כזיכרון מתוק."

"אז אם תיתן אותי לי, לא יישאר לך זיכרון מתוק..."

"אם אני אתן אותו לך, יהיו לי עוד אלפי זיכרונות."

"אני רוצה." חייכתי.

"מצוין. שבוע הבא, באותו יום, מקום ושעה, נפגש אם ירצה הגורל." הוא קם.

החזרתי לו את הפנקס, "ואם הוא לא ירצה?"

הוא חייך, "אבל את רצית."

"וזה מספיק?"

"מספיק. אם רצית, ניפגש, אולי לא שבוע הבא, אולי לא השנה, אולי בכלל נפגש בגן עדן."

"אני אזכור אותך?"

"אם תרצי." הוא שם את תיקו על גבו.

בחיוך אחרון הוא עשה כמה צעדים אחורה, עדיין שומר איתי את המבט.

"לך יש פרח, לי יש ציור, לשנינו יש רצון, שנינו מחייכים, אנחנו מחזיקים עכשיו מבט, מזג אוויר נהדר, יהיה לך ולי על מה לחשוב בלילות." הוא נעצר. "לפעמים, החלקים הקטנים של הפאזל, עושים אותך ליותר מאושר מאשר התמונה הכללית." הוא הלך.

לא נפגשנו שבוע הבא. אימא שלי שחכה את המפתח ולא יכולתי לצאת. שלחתי את חברה שלי לקבוע איתו על זמן אחר, אבל גם הוא לא היה שם.

לא נפגשנו גם באותה שנה.

הפרח שלו נבל מזמן, יבשתי אותו וניילנתי אותו. אני שומרת אותו כזיכרון מתוק.

הייתי אז בת 16, היום אני בת 30, נשואה עם ילדה מקסימה על שמו, אבל אני עדיין זוכרת אותו,כמעט כל לילה, כמו שהוא אמר. הרבה זמן אכלתי את עצמי מבפנים, על גורל אכזר כזה, והרבה זמן הרצתי במוחי את המילים האחרונות שלו, לקח לי זמן להבין, ואחרי שהבנתי, משהו גדול השתנה בי, לפעמים, החלקים הקטנים של הפאזל הגדול שלנו בשם חיים, הדברים הקטנים, האי ודאות, התקווה, המילים, החיוכים, המבטים, הם אלה שעושים אותנו מאושרים, הם אלה שבונים אותנו ואת הזיכרונות שלנו, הם אלה שעושים אותם למתוקים.

כמעט ושחכתי את הפנים שלו, לא היה עד למה שקרה. אני לא יודעת אם זה קרה, או לא קרה, אולי היה זה פרי הדמיון שלי, אולי זו הייתה רוח מושיעה, אולי אור קטן באמצע הדרך, אני בחיים לא אדע, עד שאגיע לגן עדן ואפגוש אותו שם, אני לא אשאל כלום, אני לא רוצה לדעת, אני רק רוצה עוד זיכרונות מתוקים כאלה. אני לא מתחרטת על שום מילה, על שום שתיקה, על חוסר המילים,חוסר הזמן, לא מאשימה את אימא שלי, כבר לא, החלקים הקטנים של הפאזל של החיים שלי, בונים אותי, את העולם שלי שהוא הבטיח לצייר.