"כבר הייתי מעדיפה להיות לבד מאשר להסתובב עם אנשים שחושבים שאני אפס"

  "הכל, אבל הכל עדיף על להיות לבד"

אני מצטערת על הריחוק, אני מצטערת על הכל, אבל זה פשוט נהיה קשה מנשוא.

כל דבר כשלעצמו כל כך פעוט וחסר חשיבות, אך הכל ביחד מתגבש לכדי רקמה שמתפשטת בקרביי ומעלה. אין בי די בכדי להכילה

אני כבר לא יכולה לסבול את כל מה שאהבתי אי פעם, אני לא יכולה לאהוב מישהו מבלי לשנוא אותו לפני כן, אני יכולה להיאחז רק בדברים שאני רוצה לאבד, אני ממשיכה לירות לעצמי ברגליים מדי יום.

מרגע לרגע הערפל מתפוגג והשפיות שלי נכרכת סביב העצם, לא מרפה. עכשיו אין הסברים שובים בקסמם הקלוקל שאפשר להסתתר מאחוריהם, והנה אני בפשטותו של דבר- נורמלית. חיה חיים נורמליים במשפחה נורמלית (נניח) וכבר לא עטורה בהדר השיגעונות שלי. זה, יותר מכל, קשה מנשוא

ותגידו לי, למה

למה אני משתגעת בתוך כל השפיות הזאת