חיכיתי לרגע המתאים, אמרתי לעצמי שכשיגיע אני כבר אתמודד. ובכן, הרגע הגיע, קופץ מול עיני עטור נוטות ונוצצים, ואני עמדתי מנגד, בלעתי רוק, לקחתי נשימה עמוקה אך המילים סירבו לצאת מגרוני.
המילה הכי מדויקת לתאר אותי עכשיו היא
פחדנית.
..האם זה שובר את ליבי, כמובן, בכל רגע של יום, ליותר חתיכות ממה שהוא עשוי, מעולם לא החשבתי את עצמי לשקט, שלא לדבר על שתקן, מעולם לא חשבתי על דברים בכלל, הכל השתנה, המרחק שנוצר ביני ובין השמחה שלי לא היה העולם, הוא לא היה הפצצות והבניינים הבוערים, זה היה אני, המחשבות שלי, הסרטן של לא להניח לדברים, האם הבורות היא שמחה, אני לא יודע, אבל כל כך מכאיב לחשוב, ותגיד לי, מה זה עזר לי לחשוב, לאיזה מקום טוב המחשבות הביאו אותי? אני חושב וחושב וחושב, חשבתי כל הדרך מחוץ לשמחה מיליון פעם, ואף לא פעם אחת לתוכה.
(מתוך קרוב להפליא ורועש להחריד, כדאי לקרוא את הקטע המלא)
הדמעות לא מתריעות מראש, הם פורצות מעיני כמו גלים מבעד לסכר, ואני אוכלת את עצמי על כל הימים, רגעים קטנים שלא היו במקומם, חוסר נוחות, ולא משנה עד כמה היה בסדר.
עדיף לא לחשוב בכלל.
אני שוטפת ידיים מכתמים של פחם ומביטה במים השחורים מסתחררים לתוך החור, נושמת עמוק ומרגישה צביטה של געגוע עמום.
השעות האלה כאילו מנקות אותי מכל הגועל של השבוע שמצתבר ומשתקע בתחתית הגרון. אני אוהבת את המדפים עם הספרים, שלל עצמות של חיות, ענפים יבשים, שריונות צבים, צנצנות ובקבוקי זכוכית. לשמוע כל פעם מחדש שאני צריכה להתייחס לכל כתם ככתם בפני עצמו, ולאט לאט מבלי שאשים לב תהיה בפני תמונה שלמה עשירה בפרטים, הלוואי וגם לחיי יכולתי לעשות כך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
