לפעמים הייתי רוצה שהזמן יעצור מלכת. איש איש יקפא על מקומו, הרוח תחדל מללטף את צמרות העצים, הגלים יעצרו רגע לפני שהם מתנפצים על החוף, חיוכים ודמעות יוטבעו בתמונת הנוף.

באין הזמן הזה העולם ימשיך לפעום ולהתקיים, והכול יקרה בה בשעה שדבר אינו קורה. מחשבות עוד יסתחררו בראשי ונפשנו תצמח לאיטה, וכך נמשיך להתהוות, להשתנות ולהתחבר ולהתפרק ולהיווצר מחדש.

כשהזמן ישוב למקומו והקיפאון יחלוף, הרגע בו נעצר יהיה הרגע בו ימשיך ודברים יהיו כשהיו, אותם החיוכים והדמעות ישארו תלויים באוויר, אך דבר לא יהיה כשהיה.

אף לא דקה אחת חלפה אבל בוגרים וחכמים משהיינו, נפשנו תגיע להשלמה מוחלטת.

"באמת אין להם טעם!"

"רואה, מה אמרתי לך"

"איך זה יכול להיות?"

"אני לא יודעת, אבל זה קצת מלחיץ"

"נראה לי שעדיף שלא נשתה מהם בכלל"

"מעכשיו לא שותים בכלל"

...

אני חושב שיש חור שחור בראש שלי.

 אחרת אני לא מבינה לאן כל המחשבות האלה נעלמו.