"בתשע אתם תעלו לחזרות והעמדה, בשתיים עשרה בערך יגיעו התלבושות נקיות, בשלוש יבוא...." אלו היו קולות הרקע שהיו לי בראש בזמן שחשבתי על הערב המדהים שהולך להיות לי.
אני, יותר מכולם מצפה לו ומת שהוא כבר יגיע- והיום זה יקרה. ובעזרת השם הכל יהיה בסדר.
אלון, שנבחר לתפקיד הראשי, נראה לי ממש רגוע. אפילו יותר מידי רגוע.
כאילו הוא איזה שחקן מנוסה שעבר מליון ואחד הצגות ושלא מתרגש משום דבר יותר. ולמרות שזה ממש לא נכון, ושהוא ממש לא שחקן מנוסה, הוא נראה ככה.
כשליהקנו את התפקידים, הוא נראה בהתחלה הכי פחות מתאים. אבל אחרי כמה חזרות כשכולם כבר ידעו איך לעשות את התפקידים- הוא עשה את זה בצורה הכי מושלמת והכי מרגשת שיש. כאילו כתבו את המחזה עליו.
מה שלא ממש מפתיע אותי, כי נועה, הידידה הכי טובה שלו, כתבה את המחזה. היא ממש לא התערבה לנו בליהוק ,אבל אני בטוח שהיא ידעה שהוא הכי יתאים לתפקיד.
אני שמח שהוא עושה את זה, כי בעיקר בזכותו המחזה ייראה טוב. אבל החוסר התרגשות הזאת שלו טיפה הרגיזה אותי.
כאילו כולם עבדו לחינם. אני לא יודע להסביר למה- אבל זה פשוט ככה. זה היה נראה כיאלו בכלל לא אכפת לו וכאילו הוא מתכוון לעשות את זה בצורה הכי רגילה ולא לקרוע את הבמה כמו שכולם מתכוונים לעשות.
אבל זה רק אני חושב ככה.. אני מקווה לפחות..
"טוב ירון, הם שלך." פתאום לאה קטעה אותי מהמחשבות שלי.
"אממ.. כן, כן.. קחו 10 דק' להתרעננות ונעלה סצנה סצנה לבמה וכמובן נתחיל מהראשונה אז תתכוננו" אמרתי כשאני סוג של משחק אותה קול ומבין.
כל היום בחזרות ועם התלבושות והתאורה והתפאורה והסאונד היה ממש קשה. בקושי התרכזתי מרוב התרגשות.
והאמת שגם מרוב המחשבות על האדישות של אלון. כן, אדישות. זו הייתה המילה שסבבה אותי כל אותו היום.
והייתה לי ההרגשה שהאדישות הזאת בסופו של דבר, תפגע במחזה- אבל לא אמרתי לאף אחד שום דבר.
סיימנו, עוד שעה וחצי ההצגה.
הקהל כבר בטח עוד מעט יתחיל להגיע וכולם יושבים ב'חדר אומנים' ומחוסר מעש מדברים שטויות..
"אחרי היום אני כל כך הולך לישון ארבעה ימים!! דיי שתיגמר ההצגה הזאת כבר אני מת מעייפות, אני מותש!!!" אמר עידן.
"אויש אתה סתם מקשקש. אנחנו מוכנים ומלאי אנרגיות- והכל יהיה בסדר!! אלא אם הבמאי שלנו יתחיל לחייך בקרוב.." אמרה גל- שוב בעוקצנות.
אבל אני לא ממש שמתי לב אליה. הייתי יותר מידי מרוכז באלון שישב לבד בפינה קורא ספר.
ואז לאה נכנסה. כולה לבושה בחגיגיות.
"נו, מתרגשים חבר'ס?! " אמרה בסחבקיות.
"בארורר!!, כן!!!" צעקו כולם יחד.
"טוב אממ.. אני רק צריכה את אלון ואני אשאיר אתכם לבד.. אלון? בוא רגע.." אמרה.
אלון הסתובב אליה, שם סימניה בעמוד שבו היה ויצא , שוב באדישות, מהחדר כשהמבטים השקטים של כולם ליוו אותו.
הדלת נסגרה ושניהם בחוץ.
"איזה מוזר הילד הזה. אין לי מושג איך זה שעל הבמה הוא כל כך פתווח ולידנו הוא מופנם וסגור" אמרה הדר.
האמת שהסכמתי איתה. ובעודם ממשיכים לדבר על "הא ודא", הדלת נפתחת.
"שלום" אמרה אישה נסערת שנכנסה לחדר, "איפה אלון קמינר?" שאלה בעצבים ובמהירות, כאילו קרה משהו.
"הוא יצא לרגע, כבר הוא יחזור" עניתי לה.
"אוךך.." ניכרה אכזבה בפניה. היא נראתה מותשת ומסכנה. לרגע השפילה את ראשה לרצפה כיאלו תמצא שם מענה.
"אפשר לעזור לך? את צריכה אותו? מי את?" שאלתי בנימוס.
"אני השכנה שלו. אני צריכה אותו דחוף זה בקשר לסבא שלו!" אמרה.
באותו רגע הרגשתי נורא. הרגשתי שעומד לקרות משהו לא טוב.
"אני אקח אותך אליו!" קמתי ,יצאתי מהחדר כשהיא אחריי וסגרתי את הדלת.
"זה משהו דחוף כ"כ? מה קרה לסבא שלו?" שאלתי בסקרנות תוך כדי הליכה לעברם.
"אוי.. כל כך כואב לי על הילד הזה. כל כך מסכן. סבא שלו בבי"ח בחדר מיון. בעלי איתו. כשבאנו לצאת לכיון ההצגה הוא לא פתח את הדלת של הבית, אז הבנו שקרה משהו." אמרה בעצב.
"הנה הוא.." קטעתי את השיחה המעיקה והקצרה הזאת.
"אלון!!" היא צעקה. אלון הסתובב אליה וישר העלה פרצוף מבוהל.
"קרה משהו?! מה את עושה פה בשעה מוקדמת כל כך?!" אמר בבהלה.
"אלון אתה חייב לבוא איתי. סבא שלך במיון. הוא מחוסר הכרה." ענתה לו.
"אוי ואבוי.." ישר התיישב על הארץ. והחזיק את הראש בין שתי ידיו.
תוך כדי שהתכופפה השכנה אליו, לנחם אותו, היה צלצול.
זה היה הפלאפון שלה.
"הלו?" אמרה לצד השני.
"מה? באמת? אוי לי.. טוב, תודה." אמרה, ובן רגע הפרצוף שלה התמלא דמעות.
"אני כל כך מצטערת, אני לא יודעת אייך זה קרה. אני כל כך כל כך מצטערת" אומרת בוכיה כולה.
אלון ישב שם, עם הראש בין הידיים, כאילו ידע שזה יקרה. לא ראיתי אם הוא בכה או לא. פשוט ישב שם באדישות.
אני לא התאפקתי ופרצתי בבכי יחד עם לאה והשכנה. לא יכולתי לתאר את מידת הרחמים שחשתי כלפיו באותו רגע.
והוא רק ישב שם, עם הראש בין הידיים. באדישות.
המשך יבוא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
