בלוג הסיפורים של רום

       ההצגה חייבת להימשך/ רום רזניק.

            הדלת- פרק עשירי ואחרון.

                       חלק א'

אלון הלך עם האישה ההיא לבית החולים. אחרי שאני ולאה נרגענו, הלכנו לספר את זה לשאר המגמה ולהתייעץ איתם- מה לעשות עכשיו.

"מה?!" כולם צעקו.

"מה שלומו הוא בסדר עכשיו?" שאלו. ואני עניתי. אמרתי את האמת.

"מה נעשה עכשיו?! אלון הוא התפקיד הראשי! ועוד שעה ההצגה!!" אמרה גל.

"בואו נחשוב על מי הכי מתאים והכי זריז בשביל להתכונן ולעשות את התפקיד בצורה הטובה ביותר!" אמרתי.

פתאום כולם הסתכלו עליי. האמת שמהתחלה ידעתי שבאמת אני הכי מתאים לזה.. אבל לא הייתי בטוח שאני אספיק להתכונן למופע בזמן.

"אתה הכי מתאים! ואת הטקסטים אתה אמור לדעת בע"פ-אתה הבמאי. " אמר עידן.

"אבל אני לא יודע אם אני אספיק ללמוד ולעשות את זה טוב." אמרתי לו.

"אתה חייב! הכל תלוי עכשיו בך. אתה תעשה את זה- ויש לך שעה!" אמרה לאה.

"טוב.." אמרתי. "אני אלך להתכונן במקום שקט יותר.."

קמתי ויצאתי מהחדר שעיני כל המגמה מלוות אותי בדרך החוצה.

חיפשתי מקום שקט. הלכתי במסדרון של ההיכל, היו שם מלא משרדים- שהאמת, לא ממש ידעתי למה הם שימשו.

ואז, בקצה המסדרון ראיתי דלת. דלת שנראתה כמו כניסה למקום חסר רעש. שקט. וזה מצוין!

שניה לפני שהספקתי להיכנס, יד נגעה בכתפי- הסתובבתי. מולי עמדה נועה.

"אתה זקוק לעזרה?" שאלה בנימוס.

"לא תודה. אני מעדיף ללמוד ולעבור על זה לבד, אבל בכל זאת תודה." אמרתי

"אה או קיי. אז בהצלחה. ותעשה את זה מהר, כי עוד 45 דקות אתה אמור להיות מאחורי הקלעים לבוש ומסודר- אל תאחר!" אמרה.

"או קיי" עניתי. "להת' "..

היא הלכה. פתחתי את הדלת. הדלת שנראתה לי כל כך שלווה ושקטה, כל כך מושלמת!

החד היה חשוך ושקט. לחצתי על המתג ונדלק האור. אור קטן- אבל מספיק בשביל לקרוא.

נכנסתי לחדר במין אושר כזה שסוף סוף מצאתי מקום שקט- וסגרתי אחריי את הדלת.

התיישבתי על הכסא והתחלתי לשנן את השורות. תוך כדי שאני קורא את הטקסטים, המחשבות על אלון המסכן מציפות את ראשי.

לא יכולתי לפסיק לחשוב על זה- על איך נודע לו שהוא נאר לבדו בעולם הזה.

אבל הייתי חייב להפסיק עם המחשבות ולהתרכז במחזה. "ביליתי" עוד כמה דקות בקריאת הטקסט, ואז מרוב לחץ הייתי צריך ללכת לשירותים. קמתי. והשארתי את הטקסטים מאחוריי על הכיסא. באתי לפתוח את הדלת, ו....

היא נעולה!!!! לרגע לא הצלחתי לעקל את זה, וניסיתי שוב לפתוח אותה, אבל היא עדיין הייתה נעולה!

לא משנה כמה ניסיתי, היא עדיין הייתה נעולה- ולא הצלחתי לפתוח אותה!

התחלתי להילחץ. לא ידעתי מה לעשות. החלטתי,ברוב טיפשותי, לחפש מפתח לדלת בחדר. הזזתי חפצים, הרמתי כיסאות, הפכתי מגירות, מה לא עשיתי?! ולא מצאתי כלוםץ ובזמן החיפוש הלא מועיל הזה- איבדתי 20 דקות של התכוננות למחזה!!

הרגשתי פתאום מן ייאוש כזה. לא היה לי כוח ללכת ולדפוק על הדלת כמו משוגע ולצרוח בקולי קולות. למרות שאולי זה היה עוזר.

פשוט ראיתי לנגד עיני איך אני, הבמאי של המחזה- הורס לעצמי את כל המופע, שחלמתי עליו כל כךהרבה זמן והקדשתי לו כ"כ הרבה מאמץ..

השעון כבר הראה- 19:43. עוד 17 דקות מתחיל המופע ואני תקוע פה! את הפלאפון לא לקחתי, ולא היה לי איך להודיע להם לעכב את הקהל..

התיישבתי על הכסא מרוב הייאוש, כולי עצבני וחסר סבלנות.

ופתאום, בלי התראה, כל החדר התחיל לרעוד. כאילו יש רעידת אדמה! הכל זז! הקירות, הכיסאות, השולחנות, המדפים!

ואז, בבום אחד גדול- הארון הגדול נפל!!

מזל שלא הייתי קרוב לשם, אחרת הייתי נפגע!

כשהפסקתי לרגע עם המחשבות המבוהלות- קלטתי מולי, דלת סתרים שחורה שהייתה מוחבאת מאחורי הארון..

                                                                                                    סוף הסיפור- בחלק ב'.

                                                                                                                המשך יבוא...