פתיתים לבנים כבר כיסו את גג ביתי,

והרוח הסוערת הקפיאה את גרוני.

החלון נפתח לנוף אחר, נוף הרבה יותר סוער.

גשם, ברד, שלג וקפור. הם הסמלים של זאת העונה.

העונה המגיעה אלינו בצעדי ענק הכרוכים בסימן קרקע.

המלווה בבגדי צמר עבים, ושרוולים ארוכים;

מעילי היוקרה עצו מעצמם. הגיעו גם הם לצפות במופע.

מופע השלג הגדול בזמנים, יופי אותם - הפתיתים הלבנים.

החורף בא.

פתאום כדממה, שממה. אף אחד אינו הפציע פיו.

כולם רק הביטו למעלה, למופע המחודש. המתחדש כל שנה.

באותו הזמן, באותו ההביט.

כולם נדהמו מהתיאום המושלם;

של הנוזל, של המוצק וגם של הענק.

הענק הינו הסמל המוחשי לאותו האחד שמפעיל בכל שנה,

את המאוורר העצום שמסעיר ברוחו.

את יורה השלגים שפולט את עמלו.

את הממטרות שנוטרות טינה לשמש, ומרטיבות העולם.

וגם לא נשכח - לחורף הקרב, שממש עכשיו פוסע את דרכו בצעדי ענק.

ומרתיע את גופנו, חזק.

פוסט ראשון. "הגשם יורד, ההתרגשות עולה".

מקווה שתהנו מבלוגי, ותגיבו לי את מה שלבכם רוצה למסור לי.

*פתחתי טבעת לחורף. "<<חורף.>>±"

כל מי שרוצה מוזמן להצטרף אליה.