| 10/2007
קטע פתיחה
נתקלתי בכתביו של צ'ארלס בוקובסקי, ומצאתי לנכון לשים כמה דברים שלו שאהבתי,
אז עד שתיפול עליי המוזה לכתוב משהו משלי תהנו מזה:
"עצירות
תמיד הפחידה אותי יותר מסרטן. אם אני מפספס יום אחד של חרבון, אני לא יכול
ללכת לשום מקום, אני לא יכול לעשות שום דבר — אני נעשה כל כך מיואש כשזה
קורה, שלעיתים קרובות אני מנסה למצוץ את הזין שלי כדי לשחרר את המערכת,
לגרום לעסק לפעול שוב. ואם ניסיתם פעם למצוץ את הזין של עצמכם, אתם מכירים
את הלחץ הנורא על הגב, הצוואר, כל שריר, הכל. אתה משפשף אותו עד שהוא מגיע
לשיא האורך שלו ואז אתה באמת מתקפל כמו איזה יצור על סד עינויים, הרגליים
הרבה מעל הראש, מהודקות מאחורי קרש המיטה, חור התחת שלך מתעוות כמו ציפור
דרור גוססת בשלג, הכל מכווץ יחד מסביב לכרס הענקית שלך, כל הגידים נקרעים,
ומה שכואב הוא שאתה לא מפספס אותו בחמישים סנטימטר — קצה הלשון שלך וקצה
הזין שלך קרובים עד כדי כך, אבל המרחק יכול היה באותה מידה להיות נצח או
שישים קילומטר. אלוהים, או מי שזה לא יהיה, ידע בדיוק מה הוא עושה כשהוא
הרכיב אותנו"
"היא
היתה מזכירתו של המנהל. שמה היה כרמן — אבל למרות השם הספרדי הזה היא היתה
בלונדינית ולבשה שמלות סרוגות צמודות לגוף, הלכה בנעלי עקב, גרבי ניילון,
בירית, פיה היה עבה מרוב שפתון, אבל, הו היא עיכסה, מה זה עיכסה, היא
התנועעה בזמן שהביאה הזמנות לדלפק. היא רטטה כולה חזרה למשרד, וכל הבחורים
מסתכלים אחריה, אחרי כל תזוזה של העכוזים שלה. רטט, תנודה, עיכוס. אני לא
גבר של נשים. אף פעם לא הייתי כזה. לשם כך צריך להיות גדול בחיזורים.
מעולם לא הייתי טוב בחיזורים. אבל בסופו של דבר, ובגלל שכרמן לא הניחה לי,
לקחתי אותה לאחת המכולות שהיינו פורקים בחלק האחורי של המחסן, וזיינתי
אותה בעמידה בצד האחורי של המכולה. זה היה טוב, זה היה חם. חשבתי על שמיים
כחולים, על חופים נקיים ולבנים, ועם זאת הדבר היה עצוב — איזה חוסר של רגש
אנושי שלא יכולתי להבין ולא יכולתי להתמודד איתו. הרמתי את החצאית הסרוגה
שלה מעל מותניה, ועמדתי שם, דפקתי אותה, ובסופו של דבר הצמדתי את פי אל
הפה המאופר בכבדות שלה, עם שפתיים צבע דם, וגמרתי בין קרטונים סגורים,
ובאוויר היה ריח של אפר, גבה צמוד אל הקיר המטונף של המכולה, בחשכה רבת
החסד"
"מחכה למוות
כמו חתול
שיזנק על
המיטה
חבל לי מאוד על
אשתי
היא תראה את
הגוף
הלבן
והנוקשה הזה
תנער אותו פעם אחת,
אולי עוד פעם:
'הנק!'
הנק לא יענה.
זה לא המוות שלי
שמדאיג אותי, זאת אשתי
שתישאר עם הערמה
הזאת של
כלום.
אבל אני רוצה
שהיא תדע
שכל הלילות
של שינה
לצידה
אפילו הוויכוחים
חסרי הערך
היו דברים
מקסימים עד בלי די
והמילים
הקשות
שתמיד פחדתי
להגיד
יכולות כעת
להיאמר:
אני אוהב
אותך"
| |
לדף הקודם
דפים:
| כינוי:
KissDaRain
בן: 40
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
