אחרי שש עשרה שנים (כמעט) שאני במחזור החיים המהולל הזה, הגעתי למסקנה בלתי נמנעת כלפיי, כלפי האנשים הסובבים אותי, וכלפי העולם הזה. אני לא יפה מספיק. אני לא טוב מספיק בשביל אף אחד. אני לא רוצה להכנס למערכת יחסים כי אני מפחד שהצד השני ייפגע ממני, זה הדבר היחיד בעולם הזה שאני לא רוצה, אני לא שווה שייפגעו ממני. האנשים פשוט רואים דרכי, האנשים לא מתייחסים אליי, כמו רוח, כמו כלב עזוב. כנראה שאני פשוט לא יפה מספיק, פשוט לא טוב מספיק בשביל אף אחד- או אחת. לא רק במובן הרומנטי, אלא גם בתור חבר, אלא גם בתור בנאדם. אני פשוט לא שווה מספיק שמישהו ישים לב, ואני כבר נמאס לי מההאשמות, אני לא אאשים את החברה יותר. זה אני, זה פשוט אני. אני לא טוב מספיק, בגלל זה מתעלמים ממני, בגלל זה לא רוצים אותי, בגלל זה נוטשים אותי. בגלל זה אני כל הזמן לבד. אני נטול כשרון, חסר עוצמה נפשית ופיזית, אני כמו סמרטוט על הרצפה שרק מחכה שמישהו ישתמש בו ויזרוק אותו לפח הזבל. ואני אודה לכל מי שיעשה זאת, אם פעם אחת אני ארגיש נחוץ. הלב שלי שבור מדי, אני לא יכול לתת לו להשבר שוב, אבל אני רוצה. זה עצוב לא? שאתה יודע שפעולות מסוימות יביאו לך כאב, אבל התנהגות אובססיבית-קומפולסיבית גורמת לך לעשות אותם בכל מקרה.
לא משנה כמה ארצה לעזור, לא משנה כמה אני אשתדל שכולם יהיו שמחים ומרוצים, זה אף פעם לא יקרה, כי אני לא מספיק טוב בשביל שזה יקרה, אני לא 'גבר' אמיתי, אני לא 'אישה' אמיתית. אני יצור מעוות וחסר חיים. מחכה למישהו או מישהי שיפיח בי חיים, שיעלים את הריקנות הזו שמבעבעת מתחתיי. כולם חושבים שהם מדוכאים ומבוישים, כולם רואים את עצמם בתור בובה שבורה, והם לא מבינים, שהם לא יודעים מה זה דיכאון אמיתי. הרגשה זמנית של עצב זהו לא דיכאון, גם הרגשה זמנית של דיכאון היא לא דיכאון, אלא הצווחה המהדהדת בתוכך בכל חייך, שאתה לא ראוי מספיק לשום דבר שתקבל, ושמגיע לך להרגיש רע, ובגלל זה לעולם לא תצא מזה, זה דיכאון. זה רגשי נחיתות. ואני באמת מאמין בזה, בגלל זה החברים שלי נוטשים אותי, בגלל זה אני בוכה יותר מדי, בגלל זה הלב שלי שבור מדי. אוליי אני מדבר חזק מדי, אוליי אני מושך תשומת לב, אבל זה כלום בהשוואה לצעקה שמבעבעת תחתיי, הצעקה הזו- מקפיאה עצמות, מבכה על כל עוגמת הנפש שחוויתי כל החיים שלי. שמחה? זהו משב רוח זמני, אם יש משב רוח חמים היום, זה לא אומר שמחר לא יהיה טורנדו. ואני פשוט לא יפה מספיק, לא טוב מספיק, לא שווה מספיק. ובגלל זה אף אחד לא רוצה אותי, ולא ירצה אותי, ואני באמת לא רוצה שירצו אותי, אני רוצה לחיות במין סוג של בועה, שהאנשים לא יוכלו להפגע ממני, שרק אני אוכל לשבת בצד ולהיות מכורבל בעצמי, שאני אהיה האחד שלא יפסיק לייבב. אבל מצד שני, זה כבר ככה עכשיו. אז אוליי פשוט ככה הכי טוב?
שלכם, וויל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
