כמובן, שבדר"כ זהו היום האהוב עלל, נחים, מטיילים, קוראים עיתון אבל מאז ששנינו בבית בשבת אני פשוט סובלת - שונאת את השבתות. בשבתות באלה אני מגלה כמה אנחנו שונים, כמה הוא משעמם אותי כמה אני בעצם בכלל לא מאושרת..
כלום לא מעניין אותו, אני אומרת לו את כל זה- כל הזמן וזה פשוט לא מפריע לו. הוא משחק אותה נעלב קצת ואז חוזר ללמוד או למחשב או לכוס של האמא שלו.
ואז אני נשארת מרגישה סמרטוט, אפס מאופס. הרי אני פה רק בגלל שאין לי ללכת, אני פה כי אני מפחדת שאני לא אמצע יותר מישהו שיאהב אותי ככה. אבל בעצם - זה אשכרה רק קטע כלכלי. איך אני אמצע עכשיו דירה לבד ?? איך אני אחזיק את עצמי לבד ? ? וכמו שכבר אמרתי בעבר הוא בסה"כ שותף טוב.
אני מתחילה ממש לשנוא אותו מיום ליום. אני מרגישה כמו בכלא, לא טוב לי
הוא עושה אותי כל הזמן כזו קטנה כדי שלא יהיה לי אומץ ללכת אז כל פעם הוא זורק לי "לא סתם אין לך חברים" או "המשפחה שלך לא שמה עלייך" כדי שאני ארגיש שיש לי רק אותו בעולם וכאילו רק הוא סובל אותי למרות הכל.
אני עצובה מאוד- כל הזמן בוכה. כשהוא הולך לסידורים שלו - אני מתעצבנת שלכל דבר הוא מפנה זמן חוץ מלהיות איתי. וכשהוא בבית אני מחכה לרגע שהוא יילך.
נמאס לי - כמה נורות אדומות נדלקות ואני פה - שונאת אותו ואת עצמי עוד יותר.
מה עוד צריך לקרות כדי שאני אבין שאני צריכה לברוח מכאן - כולה זוג צעיר בדירה שכורה - זה לא נורמלי שאני אמשיך בקשר הזה אם אלו התחושות שלי
אוףףףףף
שתעבור השבת הזו כבר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
