באופן מוזר כל מה שהרגשתי לפני שבועיים, כל מה ששנאתי ורציתי לשנות- השתנה. כאילו מישהו שמע את זעקותיי ושינה את סדרי הגורל בשבילי. ויכול מאוד להיות שזו הייתה אני, שבאופן לא מודע עזרתה לעצמה, שאספה את עצמה מהרצפה וגררה את עצמה עוד צעד, ועוד צעד.. לאט לאט עד שהיא התייצבה.
יצאתי עם מישהו מהבסיס וחתכתי כי בעיניי לא התאמנו... הרסתי לו את המצב רוח לאיזה שבוע, אבל לא נורא - כי הוא יתגבר על זה.
הוא חזק, לוחם - אבל אדם משעמם.
הכרתי אדם אחר, אדם מקסים! רק שהבעיה היא שהוא מעוניין ולא יוזם. הייתי עושה צעד אבל הבעיה היא שנכוותי מספר פעמים לא מבוטל מכך. הצטיירתי כנואשת\לא נשית. שכן להתחיל עם בחור אינה תכונה נשית במיוחד (וכל אלה שאומרים שזה מגניב הם לא מבינים על מה הם מדברים- כי הם הכי פחדנים). אז אני נותנת לגברים לעשות את כל העבודה הקשה.
זה מייאש למצוא אהבה... היא מוציאה לך לשון ובורחת ואתה מת לתפוס אותה אבל היא חמקמקה.
נורא בא לי "להתפזר". לאבד שליטה ושזה לא יפריע לי כ"כ... נזכרתי בניקו, הבחור הצרפתי שהכרתי בדיוק לפני שנה בחופשת סקי בצרפת... היינו זוג לכל דבר, אהבנו, נהננו והכי חשוב לא דפקנו חשבון לאף אחד. היינו בלתי מנוצחים ביחד. כח אדיר!
כשנכנסנו לפאב, כשחצינו את הכביש, כשרקדנו, כשהחזקנו ידיים... הרגשתי הכי מוגנת בעולם. וחשבתי לי...
"ובכן, את טסה לאוסטריה בינואר, הוא בטוח יצא לאיזה חופשת סקי... לא שווה להרים טלפון? לשאול אם רצה הגורל ואולי תיפגשו שוב?" אבל מהר מאוד הנפתי את ידי בביטול (כמובן בלי שיראו, שלא יחשבו שאני משוגעת) כי מה שהתאים לי אז.. כנראה שלא יתאים היום, שלא נדבר עליו! בטח הוא נשוי כבר... מתאים לו. בחור מציאה...
אני לעומת זאת רחוקה מלהיות מושלמת, זאת הבעיה.. אני חושבת שאפשר להיות מושלם. אני יודעת שלא, אבל לא מפנימה את זה.
אם למראה היו ידיים ופה היא הייתה נותנת לי כזאת סטירה מצלצלת ואומרת לי שמכל האנשים בעולם שהשתקפו ממנה היא מעולם לא פגשה בכזאת מתוסבכת.
*פה הייתה אמורה להיות כתובה שורה שכואב לי לקרוא- תגידו תודה שנחסכו מכם הפרטים*
בטח אני נתפסת כאדם דכאוני... אולי, אבל זה רק בגלל שכל פעם שאני שמחה אני מאושרת מידי כדי לשבת ולכתוב.
אני מזל מאזניים. בפירוט על המזל שלי אומרים ש: "לפעמים עוטפים את בני המאזניים מצבי רוח לא קלים, בעיקר את הנשים היפות של מאזניים (למשל בריז'יט ברדו), שמצליחות לאמלל את עצמן בצורה נפלאה ובלי סיבה נראית לעין."
אני חושבת שאני יפה... פשוט לא רזה מספיק.
אני גם לא צנועה- אבל לא יהירה... כמו שמישהי אמרה לי "את יודעת מי את. וזה בסדר"
אין ספר יותר פתוח ממני... וזו תכונה הנתפסת כחולשה בגיל הזה כי עדיין אוהבים לשחק את "המשחק" שכולם מדברים עליו. רוצה\ לא רוצה, להתקשר\ לא להתקשר... למי יש כוח? אני מאמינה בכנות, טוב לב, ואמון. כל מי שחושב כמוני שירים ידו!
אם אתם בין הגילאים 24-29 אתם נורמלים לחלוטין
אם אתם בין הגילאים 18-24 אתם חריגים רצח וצריך להקים לכם קבוצת תמיכה כי אתם סובלים- כמוני.
הפתיחות שלי ממש מבהילה אנשים... זה לא מגיע למצב של "OK... too much information.." אלא פשוט גורר הירתעות.
בטח הם חושבים לעצמם - בונא הבחורה הזאת משחקת רציני, בוא נפרוש עכשיו, זה משחק לגדולים.
ניקו עשה דבר אחר, הוא אמר "אני משווה".
ניקו היה בן 28 אז...
בקיצור, אם אאלץ לחכות עוד שנה ועוד שנתיים ועוד שלוש.. שיהיה... אני אגיע לאדמה מוצקה בבוא היום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
