אסופות

עצבות לובשת פנים רבות. היא לפעמים מתחפשת לשמחה, אבל רק לזמן קצר, ורק כדי להפוך את המכה לכאובה יותר.  

 מתוך הבנה מעמיקה של סדרי העולם, למדתי להפנים כל רגש שמחה, משתי טעמים ברורים, האחד שלא יראו הסובבים את החיוך השובב מציץ, וכשיעלם יתחילו בשאלותיהם: היכן החיוך? מה קרה שהתעצבת ככה?ועוד שאלות כנוסח אלו הקודמות. 

שיטה זו מרגילה אותם לפנים החמוצות שתמיד מאירות אליהם נגוהות כמו צלופחים באוקיינוס. הם לא מציקים ולא שואלים, ולא מתפלאים, אני תמיד אותו אדם, מריר ואחיד.

הסיבה השניה היא, שאני מאוד חושש שחיוך מופגן או הבעת שמחה עוד ישכנעו אותי שאני שמח באמת. דבר שמדאיג אותי אפילו יותר. מילא הסובבים, אבל אני עצמי, שאני אפול לפח הזה?  חלילה לי!

אני אדם עצוב, עצום בכל רמח אבריי, אף אחד לא שיכנע אותי אחרת, אפילו לא אני.

במינונים כאלה, העצבות הופכת אף למשמעות של ממש, לקיומי.