מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו. כי מעולם לא היה עכשיו.

אני באמת לא יודעת מה קורה לי

אני אובדת

כן ב-א'..

התרחקתי, נפשית, מהכל.

אין בי את התמימות הזאת של פעם, להאמין שהכל מסתדר, נעשה וזה יסתדר.

פתאום אני מבינה את מה שיצחק אמר לי, רמז, את כיווני המחשבה שלו.

אני לא רוצה להיות כמוהו, כמו מה שהוא מחצין לפחות, אני רוצה להיות בסדר.

אני רוצה להיות בסדר?

אני לא יודעת.

אני לא יודעת מה אני רוצה, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי..

אני לא יודעת איך להתקדם, נותרו בי שבבים אחרונים של נסיונות שאני מתכננת לעצמי.

בואו נקווה ביחד שמשהו יועיל.

אני לא אדע מה לעשות עם עצמי אם לא.

אני לא יודעת מי אי פעם האמין לרגישות שלי.

ועד כמה.

אני לא זוכרת למי הסברתי לאחרונה על מקרים מסויימים שבהם זה מתבטא, אולי לשרית.

ו.. זה עושה אותי לטיפשה.

אני לא יודעת להתמודד עם החיים להתגבר עליהם או איתם..

זה מכשיל אותי.. זה מייאש אותי.

ואתם זוכרים, כמה פוסטים אחורה [לא בדקתי]

שהכל הסתדר לי

היה לי טוב כזה

נעים

אני באמת לא יודעת מה הוריד אותי הפעם לשאול כזה.

אני מקפידה על לבוש בסדר, צנוע.

אני כבר לא מעשנת.

אני בקושי שותה. [חוצמהבירה במוצ"ש]

אני רגילה כזאת,

רגילה.

אבל תפילה, זה רק ברכות השחר.

תהילים זה אם ממש אני עושה טובה. [חוצמשבת]

לדבר עם ה' זה בדחילו ורחימו.

כן, אני יודעת שצריך להתפלל על זה.. אבל אין לי דיבור.

מחשבה לתשובה יש.

אני יודעת שזה מה שאני רוצה.

אבל למעשה, כלום  .. ?!

ואין לי עם מי לדבר,

ניסיתי,

וזה די והותר.

כולם איכזבו אותי.

[אני יודעת שיש לי דרישות מוגזמות וכו'. אבל זאת אני. נוראית.]

אין לי עם מי.

אף אחד ממילא לא יעזור.

ואני מרגישה כאילו אני נכבית לאט לאט.

אני לא יודעת.