מעולם לא היה כל כך טוב כמו עכשיו. כי מעולם לא היה עכשיו.

ובכן עבר הרבה..

אבל בכל זאת בא לי לכתוב כאן..

לא מרגישה שזה נכון לכתוב בשום מקום אחר את זה.. 

זר לא יבין. 

חשבתי שרציתי לעסוק בכיוון מסויים.  אבל עכשיו אני מבינה שלא..

אני מוצאת את עצמי מתרחקת מזה.. כאילו מעולם לא חשבתי על זה.

הכל בגלל שאני חושבת שאני לא מספיק טובה בזה, ויש לי כוח רצון של נעל.. 

אני לא פרפקציוניסטית.. אני לא משקיענית.. 

אני לא צוללת למשהו -ומתאבדת עליו.

אני פשוט לא.

אני חיה את חיי בשלווה יחסית.. בנחת ורוגע.

ואני לא מצפה מעצמי יותר מידי.. ואפחד מסביב גם לא מצפה ממני..

האמת שהורים שלי תמיד רצו שאעשה משהו עם חיי.. אבל נרא  לי שכשאני מגדלת ילדים זה דיי נחשב..

וגם לעצמי זה נחשב..

אז למה למרות זאת זה מעסיק אותי?!

למה אני מרגישה שאני צריכה לעשות משו?

זהו.. כי כולן מסביבי עושות משו.. מתחילות דברים שכייף להן..

וגם אני רוצה. . אני מקנאה בהן על האומץ.

הדבר היחיד שהתחלתי בו הוא לימודים שבכלל לא התחברתע באמת אליהם.  ולא חשבתי בכלל שאצליח לסיים אותם.

אז מה אני? יצור פשרני?

בד"כ אני רוצה להגיע לאמת.. החיים שלי הם בכלל לא פשרניים.

אני עושה את מה שצריך לעשות, מתוך אידיאל.

אבל בנוגע לפיתוח חיי האישיים כנראה משהו נדפק.

אני לא מאמינה בעצמי כנראה. 

למרות- שאני יודעת שאני טובה.  משתדלת להיות. משתדלת לדעת.  אבל כל עוד זה נשאר במסגרת הקטנה של המשפחה.

לעשות דברים גדולים יותר.. זה פשוט מפחיד.

הידיעה שאהיה נתונה לביקורת לא נוחה ונעימה לי.

אז אני פשוט מעדיפה מראש להימנע.

בהצלחה לי.. ותודה שהייתם איתי עד כאן. 

<3