כששואלים אותי אם יש לי בעיות, אני עונה בפשטות: לא. כי בינינו, רוב אלו שמתעניינים בחיי הפרטיים ביום יום הם אותם אלו שמחפשים ריגושים רגעיים שיספקו להם את צורך המציצנות והסקרנות הכה אידיוטי שמצוי בבני אדם, אלו שיש להם זמן בשפע.
אבל האמת היא, שלפעמים, מדיי פעם, בא לי להיות אותה ילדה בת 15 שעומדת לבושה שחורים בדיזנגוף סנטר, בגופה מספר חורים עודף, ומבט עגום בעיניה. בא לי לצעוק כל הזמן, בא לי לתפוס מעצמי, בא לי להיות בפוזה של 'שמה זין' ו'מה זה זין' בו זמנית. בא לי לבכות בבית ספר, בא לי שיתאפשר לי לספר הכל לכולם ולא לדפוק חשבון. בא לי לדבר בלי עכבות, בלי מעצורים, בלי שהמוח יגיד מה צריך וכדאי וראוי לעשות. בא לי לזיין בשכל ולהתחרט על זה. בא לי לאבד את עצמי קצת.
אז דיברתי איתך אתמול ואמרת לי שיש לך בעיות כרוניות שלא סיפרת עליהן לאף אחד, ושאני לא אוציא מילה. באקט פתאומי של טיפשות מהולה באותה סקרנות ידועה לשמצה החלטתי להסכים לעסקת חליפין- אתה מספר לי על בעייה, ואני מספרת לך.
האמת? הופתעתי. ציפיתי לבעייה מינורית, כיאה לבחור חזק אופי כמוך; האמת? התאכזבתי. ידעתי שהשקט הנפשי שלי לא יאפשר לי לשלוף לך שקר מן המותן, ושאצטרך לספר לך על זה. לא שחשבתי שהדבר הזה לא ייקרה, ידעתי שבשלב מסוים אני אספר לך, אבל זה בכל זאת הרגיש מוזר.
ואז, באותה צורת ניסוח כל כך פשוטה ונוגעת, אמרת שאני לא מבינה עד כמה שעצוב לך לשמוע, ושלו ידעתי- לא הייתי מספרת לך.
העלת לי דמעות בעיניים, אחרי הרבה זמן שהן יבשו. תודה.
"לסבא שלי יש עיניים כחולות, מתוכן נובע עומק וחום.
לסבא שלי יש הרבה זכרונות מפעם, רובם מודחקים מרצון ומהכרח השעון הביולוגי.
לסבא שלי יש חיוך טוב ותמים, וקמטים קטנים כאלה מעל העיניים שבטח מביעים על חיים ארוכים ופתלתלים.
לסבא שלי יש אישה, בן ושתי נכדות.
לסבא שלי אין משפחה מורחבת, ולא הייתה לו החל מגיל 10.
לסבא שלי אין זכרונות ילדות שמחים של משחקים בחצר ותופסת זריזה.
לסבא שלי אין גביע או מדליה שמעיד על הצלחה, ולו כלשהי, בלימודים, כי סבא שלי לא למד.
לסבא שלי אין בריאות טובה, כי בחורף בסיביר צריך ללבוש יותר משק תפוחי אדמה..." (יום השואה, שנה שעברה)
אני מרגישה סוג של ניתוק מכל מה שסובב אותי. אני חיה בבועה לא מוצלחת במיוחד, ואמשיך לחיות בה בחודשיים הקרובים.
יום יבוא ואחזור לכתוב כאן כמו שאני רוצה...
בהצלחה לי מחר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
