I've been mad for fucking years"
Absolutely years
Been over the edge for yonks
Been working me buns off for bands
I've always been mad, I know I've been mad
Like the most of us
Very hard to explain why you're mad
"Even if you're not mad
במקלחת אני חושבת.
חושבת על מה קרה היום, מה היה אתמול, ומה עתיד לקרות מחר. על כל מה שאמרו לי, על כל האינטרפטציות השונות לכל שבב מילה, על החולצה הזאת שרואים בה את הכתף ואת זו שרואים בה את הצדדים של הבטן, על זה שההורים נהנים להאחז בדבר היחיד שהם יודעים יותר טוב ממני.
וזה מעצבן, כי בתכל'ס, אי אפשר להאשים אותם. דור אחר חונך לערכים אחרים, אמות מידה שונות. הם רגילים לדברים שבעיניי זרים לחלוטין והם חושבים בצורה אחרת, וחיכוכים הם פשוט בלתי נמנעים.
ובכל מקרה, הם החליטו שפסיכולוג זה המענה לבעיות. שהשינה, הקוטביות והאכילה ייפתרו באורח פלא, ואולי תוך כדי הם גם יביאו להצלחה מאסיבית בתנ"ך, השגת מדליה אולימפית והריסת הדימוי שלי כאדישה. קשה לי להסביר להם שהם טועים, ושיתעוררו, ושאני לא בת 7 יותר, ולחנך אותי עכשיו יהיה מאוחר מדיי, ולנסות לפתור בעיות במצב עמוק או שטחי זה פשוט מיותר.
ואימא אמרה לי משהו שפגע בי נורא והעציב מאוד. היא אמרה שתמיד כשאני מצטלמת, אני מחייכת, ומיד מורידה את החיוך, כאילו אני עושה טובה לאנשים. היא גם הוסיפה ואמרה שאני לא מחייכת מספיק (לא נכון, אני צוחקת מרבית היום) ושאולי אני צריכה תקופת התרעננות מהכל.
And I am left there, standing, dressed in my best smile"
"And you don't say a word, instead we wait a while
סתם ככה, כי פתאום נזכרתי, עברה שנה.
בדיוק באותו מועד, בדיוק באותו מצברוח מוזר, זה קרה, וזה מוזר לי שתוך שנה כל כך הרבה דברים השתנו; תראה איפה אתה היום ומי אתה, ותראה מי אני ומה מעשיי. כל אחד גלגל את חייו לכיוון קצת שונה, הקצין צדדים מסויימים שהיו חבואים והתעלם ממגרעותיו שלו.
ובעיתוי מושלם, כמו בטעות מושלמת, קראתי את 'השיחה האחרונה' שלנו. מאסטר במילים, ככה טענתי, ופתאום זה נראה יותר כמו מאסטר בזיוני שכל. למדתי להעריך אותך כמו שמגיע לך, שזה לא הרבה. אני מגזימה?
Speak, baby, speak"
Tell me I'm weak
Tell me these promises are not mine to keep
Tell me I'm ugly
But tell me you love me
"Tell me you cannot go through this world without me
ואולי אימא צודקת?
התנערתי מבנאדם אחד שגרם לי הרבה מאוד רע בכל מישור, בעיקר במישורים שלא רציתי שידברו איתי עליהם. התחדשתי לי במראה אחר במשך חצי השנה האחרונה. השגתי תעודה מעולה, שאני בהלם מעצמי שהצלחתי לשמור על אותו קו הצלחה כבר 7 (!) תעודות ברצף. יש לי חברים, אמיתיים, שאני אוהבת ומעריכה וכיף לי איתם. אולי הגיע הזמן לקצור את ההצלחות שעמלתי עליהם כלכך קשה?
ואם הפוסט הזה כלכך החלטי ובטוח, למה יש בו סימני שאלה רבים ו'אולי' היא מילת המפתח?
I've grown up the last three months more than you can believe"
"And I won't let your tired thoughts bring me back home from sea
וכמה לחץ, וכמה תוכניות, וכמה העולם סביבי מזדעזע ואני נכנסתי למן שוק קטטוני בלתי מוסבר וחסר שליטה לחלוטין.
זו צריכה להיות התקופה הכי טובה של החיים שלי, ואלא אם כן אני אעשה משהו בנידון, הרצון הזה יתבדה. מעשים חשובים ממילים.
זה הזמן שלי עכשיו. החופש התחיל, בהצלחה לכולנו בבעיות האמיתיות...
(פוסט מבולבל, אבל גם אני מבולבלת, אז the hell with it)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
